נגיעה בשמים
נגיעה בשמים
בהאזינו (פרק לב פסוק א), האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. ע"כ. האזינו השמים, אומר רש״י, שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ.
ממשיך רש״י, ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהן קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו יבואו העדים ויתנו שכרם וכו׳ ואם יתחייבו תהיה בהם יד העדים תחילה וכו׳. עכ״ד. הרי השמים והארץ מתאימים ועשויים להיות עדים להם לישראל.
הגמרא במסכת עבודה זרה (דף ג ע״א) מביאה על כך טענה, כך אומרים העובדי כוכבים לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם ישראל שקיבלוה היכן קיימוה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אני מעיד בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו, רבש״ע, כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב בני בכורי ישראל. אמר להם הקדוש ברוך הוא, שמים וארץ יעידו בהם שקיימו את התורה כולה. אומרים לפניו, רבש״ע, שמים וארץ נוגעים בעדותן, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. ע״כ. אם כן, טוענים אומות העולם שהשמים והארץ אינם יכולים לשמש כעדים על קיום התורה הואיל וקיומם שלהם תלוי בכך שישראל יקיימו את התורה והרי הם נוגעים בדבר.
התוס׳ שם (ד״ה נוגעים) משיבים על כך בטענה, ואם תאמר והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם. כלומר, התלות של קיום השמים והארץ בקיום התורה על ידי עמ״י אינה חסרון ונגיעה בדבר שפוסלת את העדות, כי אם מעלה והוכחה לכך שישראל מקיימים את התורה מעצם קיומם של השמים והארץ, גם אלמלא עדות מפורשת של השמים והארץ. והשיבו התוס׳, ויש לומר, דאין חוששין בזו הראיה דאין אב מעיד על בנו, ועוד יש לומר שהם קיימים ממה שקבלו, כדאמר אם ישראל מקבלים. עכ״ד.
תשובה נוספת לשאלת התוס׳, מסבירים האחרונים ע״פ מה שמזכיר בתוספותיו של רבינו אלחנן שכל תלונתם של אומות העולם תהיה לעתיד לבוא ואז הרי יהיו שמים חדשים וארץ חדשה, כדכתיב בישעיה (פרק סה פי״ז), והשמים והארץ שמעידים על קיום התורה בעולם הזה מעידים על תקופה שבה כלל לא היו אותם שמים וארץ קיימים. מכיוון שכך ברור כי קיום השמים והארץ בשעת טענת אומות העולם אינה מעלה וראיה לכך שישראל קיימו את התורה בעוה״ז.
ועל פניו שלוש התשובות קשה להבינן, האחת יותר מן האחרת. מה בכך שאין אב מעיד על בנו, כפי שרוצה לטעון התירוץ הראשון, והלא שאלת התוס׳ היא שנביא ראיה מעצם הקיום של השמים והארץ ולא מעדותם. ומה שאמר התירוץ השני, שהשמים והארץ קיימים על סמך שעמ״י קיבלו את התורה ואף מבלי קיום התורה, כיצד זה מסביר את דברי הגמרא שקיום השמים והארץ תלוי בקיום התורה וזו הסיבה שהם נוגעים בעדותם לגבי קיום התורה. כיצד ניתן להחזיק החבל משני קצותיו ולומר כי אין תלות כדי להביא ראיה אך יש תלות כדי להיות נוגע בדבר. וכן התשובה הנוספת לא ברורה, כי אם אכן השמים והארץ שמעידים על קיום התורה הינם שמים וארץ חדשים, שוב אין כל תלות ונגיעה בדבר בינם לבין קיום התורה של העולם הזה, ומדוע אנו מחשיבים את התלות לעניין פסול עדות ונגיעה בדבר.
ברם, בהתבוננות נוספת נראה כי שלוש תשובות אלו, ניתן לזקקן לשתי תשובות, ואת שתי התשובות ניתן לזקק בקירוב אף ליסוד אחד. תמצית התשובה הראשונה היא שהנגיעה בדבר פוסלת את עדות השמים והארץ העומדת ממילא מעצם קיומם, ותמצית התשובה השנייה והשלישית היא שעדות נפסלת גם על סמך נגיעה פורמלית בדבר, אם זהו קיום השמים והארץ התלויים בקבלת התורה שעל קיומה הם באים להעיד, וקבלה וקיום נדונים כדברים נוגעים מבחינה הגדרתית ופורמלית אף אם לא מבחינה עניינית, ואם זהו קיום התורה בעוה״ז הנוגע מבחינה פורמלית לקיום כלשהו של התורה בעוה״ב אף שמבחינה עניינית עומד כל עולם בפני עצמו.
ויסוד כל הטענות האלו הוא למעשה אחד. לגבי התשובה הראשונה, הואיל ועדות מעצם קיום השמים והארץ אין היא שונה מהותית מעדות רגילה של השמים והארץ, כי הרי אין להם פה אלא רק מהות מופשטת ורוחנית, כל ההבדל הוא שעדות מעצם הקיום הינה עדות שאנו יודעים שוודאי היא אמת, ורק מבחינה פורמלית אנו באים לפוסלה על סמך הנגיעה בדבר. דבר דומה אנו באים לעשות גם בדרכן של התשובה השנייה והשלישית. אנו באים לפסול עדות משיקול פורמלי אף שאין בבסיס הפסילה חשש באמיתות העדות הקשורה לקיום התורה בעולם הזה, ולא לקבלת התורה בעולם הזה או לקיום התורה בעולם הבא.
וחקירה ידועה היא בגדר פסולי עדות בכלל ופסולו של הנוגע בדבר בפרט, האם הינו משום חשש שמא עדותו היא עדות שקר בגלל אותה נגיעה, או שמא בכל אופן שניתן להגדיר נגיעה של העד בעדותו, שוב ישנו פסול פורמלי וטכני של העד מלהעיד, משום שעד הנוגע כמוהו כבעל דין עצמו, ואף במקרה שבו ברור לנו כשמש בצהריים שעדותו אמת ואין בה שום חשש וצד של שקר. להבהרת הנפקותא, נביא שתי דוגמאות מן הגמרא.
במסכת סנהדרין, דף כג ע״ב, דנה הגמרא במקרה שבו לתובע ישנן שתי כתות של עדים שדי לו בכל אחת מהן בנפרד, והנתבע מצטרף עם אדם נוסף לכת המכחישה ופוסלת את כת העדים הראשונה. כעת לנתבע עדיין אין תועלת מהכחשת העדים הואיל וסו״ס ישנה הכת הנוספת, אך מה הדין אם לאחר מכן נפסלת גם כת העדים השנייה וכעת נעשה הנתבע בהכחשת הכת הראשונה נוגע בדבר מלמפרע. הגמרא קובעת כי כבר העידו הראשונים, ומבאר רש״י בשתי דרכים מי אלו הראשונים שמקבלים את עדותם. באופן אחד מסביר שכבר העידו הראשונים, היינו הנתבע שהכחיש את הכת הראשונה ובאותה שעה לא נגע בדבר, לישנא אחרינא, כבר העידו הראשונים, הכת הראשונה שהוכחשה נאמנת משום שעכשיו נעשה הנתבע נוגע בדבר. ונראה ששתי הדרכים תלויות בשני הצדדים שנתבארו. אם אנו מקבלים את עדות הנתבע מפני שבאותה שעה לא היה נוגע בדבר, הרי אזלינן בתר המהות שבאותה שעה לא נגע בדבר ואין בעדותו חשד שקר, אך אם אנו פוסלים את העדות מלמפרע בגלל נגיעה שהתעוררה לאחר מכן, לא ניתן להבין את הפסול אא״כ עניינו פורמלי ולא חשש אמיתי.
הגמרא בבבא בתרא (דף מד ע״ב ומה ע״א) דנה במקרה הבא, אמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל, המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו. ע״כ. כלומר, מדובר במוכר שדה שיש לו עניין שתישאר השדה שמכר אצל הקונה בוויכוח שלו עם אדם שלישי, מפני שהמוכר עשוי להעמידה בפני בעל החוב שלו שדינם לגבות מלקוחות. אם לא תהיה לבעלי החוב קרקע לגבות ממנה, יכנס המוכר לגדר של לווה רשע ולא ישלם, והבריחה מהגדרה הזו מחשיבתו כנוגע בדבר. ושאל הר״י מיגש, מדוע חוששים שהמוכר ישקר כדי להימנע מהגדר של לווה רשע, והרי אם ישקר יכנס בגדר גרוע מכך של עד שקר. משיב הר״י מיגש שאף שעדות שקר יותר חמורה, מכל מקום אי פריעת חוב היא עניין שהבריות יותר רואות ולכן משמעותית יותר למוכר. בתשובה נוספת ענה הר״י מיגש, שהטעם שלא מקבלים את עדות המוכר אינה משום שאנו באמת חוששים שישקר ויעבור על דבר גדול כדי להימנע מדבר קטן. טעם הפסול הוא פורמלי, הואיל ויש למוכר איזושהי נגיעה בעניין, אומר הר״י מיגש, הרי הוא כמאן דמסהיד לנפשיה דלא מקרי עד כלל. הנה כי כן, גם כאן חזינו שני הצדדים בעדות הנוגע בדבר, אם משום חשש שקר ואם משום שמוגדר כבעל דין ובכ״א פסול:
תגובות
הוסף רשומת תגובה