ילדות החסידים
ילדות חסידים
המשנה במסכת סוכה (פרק ה משנה ד) בתיאור שמחת בית השואבה כותבת, חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות. ע"כ. ופירשו בגמרא (דף נג ע"א), תנו רבנן, יש מהן אומרים אשרי ילדותנו של ביישה את זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו. עכ"ד.
האחרונים מבארים את דברי החסידים ואנשי המעשה שבאים הם לשבח את העובדה שילדותם, התקופה שבה יש על פי הטבע יותר כוח ומוטיבציה ויכולת לעלות ולגדול ולפעול, אין היא מביישת ומכסה את זקונתם, תקופה שדרכו של עולם שחווים בה נסיגה או מיתון. על כך החסידים ואנשי המעשה, האנשים החרוצים והפעילים, מודים להי"ת, שגם בתקופת הזיקנה יכולים להמשיך באותו כוח ובאותה דרך מעשה ועלייה שהחזיקו בה בעבר בילדותם.
ברם, יש להעיר על פירוש זה, אף כי יפה הוא, שתי הערות מלשון הגמרא. ראשית, שבח החסידים ואנשי המעשה נסוב על כך שבזקנותם ממשיכים לפעול באופן שאינו מחוויר ביחס לילדותם, דהיינו שבח על זקנותם, והרי לשון הגמרא היא שאומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו ולא אשרי זקנותנו שלא ביישה אותה ילדותנו. ושנית, הגמרא מסיימת בכך שאלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו, ומשמע שהשבח של החסידים ואנשי המעשה נסוב על ענייני תשובה, כמו ההמשך שמציינת הגמרא לבסוף, ולפי האמור הרי לא עסקו המשבחים בעסקי עוונות וחזרה בתשובה אלא אדרבה, ממש להיפך, בעסקי הזכויות שבילדות ואף ההמשכיות שלהן גם בתקופת הזקנה, וצ"ב.
ואפשר להטעים את הפירוש באופן הבא. החסידים ואנשי המעשה הפועלים זכויות בזקנותם באופן שאינו נופל מילדותם, יורדים לשורש העניין מהו הדבר שנותן להם לעת זקנה להמשיך בדרכם הטובה. התשובה אליה הם מגיעים ועליה משבחים היא ילדותם גופא. מי שטרח בערב שבת, בילדות, יאכל גם בערב שבת וגם בשבת. לא משבחים את השבת בכך שאין היא נופלת מערב שבת שבו ניתן לפעול ולהנות בקלות, כי אם משבחים את ערב שבת שבו פעלו מספיק והכינו צידה לדרך כדי הצורך גם לילדות וגם לזקנה. אם כן, זהו הטעם לכך שהחסידים ואנשי המעשה משבחים דווקא את הילדות ולא את הזקנה, כי שם היסוד והשורש.
אלו שכן משבחים את הזקנה הם בעלי התשובה, שלא רק שלא הכינו בילדותם צידה לדרך לעת הזקנה, כי אם, ל"ע, חטאו וצברו עוונות. בעלי התשובה אינם הטיפוס שהתחייסו אליו החסידים שאמנם בילדות עשה סך הכל דברים טובים אבל לא הכין את הקרקע להמשיך את הדרך לעת זקנה, אלא דווקא לעת זקנה, באופן שלא כדרך הטבע, נכנסו בבעלי התשובה כוחות לבוא ולשנות מדרכם עד כדי שהזקנה תכסה ותכפר על הילדות. זקנה כזו שנטע בה הקב"ה את היכולת, את הכוח ואת האפשרות לשנות ולכפר על העבר השלילי, היא היא מושא שבחם. והנה, הואיל והחסידים משבחים על הכוח המיוחד שנאגר בהם בילדות, ובעקבותם בעלי התשובה משבחים על הכוח המיוחד שנכנס בהם בזקנה, אך טבעי הוא שאלו ואלו יקראו בקריאה אחידה של אשרי פוטנציאלי גם במי שלא חטא וגם במי שכן חטא שבכולם יכול להיכנס כוח לשנות מדרך הטבע, אם במי שלא חטא בילדות שיוכל להמשיך בדרך טובה בזקנה ואם במי שחטא בילדות שיוכל לשנות לדרך טובה בזקנה.
רש"י מפרש אלו חסידים, כל חסיד הוי חסיד מעיקרו. עכ"ל. הרי שהחסידים שיבחו את ילדותם שלא חטאו בה, בעלי התשובה שיבחו את זקנותם המכפרת על הילדות שחטאו בה ואלו ואלו מסכמים שאשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב והי"ת ימחול לו על כך. דבר דבור על אופנו. אלא ששואלים בשם החתם סופר, הרי מבואר בגמרא בבבא קמא (דף קג ע"ב) שלדעת ר' עקיבא הגוזל אחד מחמישה בני אדם ואינו יודע ממי גזל אין לו תקנה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד, ועל האפשרות שר"ע סובר זאת רק כאשר הגזלן נשבע על כפירתו מקשה רבא ממעשה בחסיד אחד שלקח משני בני אדם ולא היה יודע מאיזה מהן לקח ובא לפני ר"ע שאמר לו אין לך תקנה עד שתשלם לכל אחד ואחד, ואומרת הגמרא שלא יתכן שנשבע לשקר ואז נהיה חסיד משום שהלשון מעשה בחסיד אחד ידועה להיות או ברבי יהודה בן בבא או ברבי יהודה ברבי אליעאי ושניהם חסידים דמעיקרא הוו. ע"ש. עכ"פ, מבואר שם שרק שני חסידים מסויימים היו חסידים גם מעיקרא אבל לא כל חסיד כפי שביאר רש"י.
והשיב הכתב סופר, ודאי כל חסיד הוי חסיד מעיקרו כמש"כ רש"י, אלא שחסיד יכול ל"ע להישבע לשקר ועדיין להיות חסיד מעיקרא במובן מסויים, כאשר חוזר בתשובה שלימה מאהבה עד שכל הזדונות נעשות לו זכויות. כך נעשה חסיד מעיקרא מלמפרע. אכן, זאת מסייגת הגמרא בבבא קמא שרק שני חסידים היו ידועים להיות חסידים מעיקרם בכל עת ולא רק מלמפרע משעה שעשו תשובה. והנה, תשובה זו של החסידים נתנו בה חז"ל תנאי (עבודה זרה דף יט ע"א) אשרי האיש כל זמן שהוא איש, שאין זו תשובה מעולה אלא רק כששב בשעה שעדיין יצרו בתוקפו, בילדותו, אבל השב בזקנותנו אין תשובתו שלמה ואינו יכול להיקרא חסיד הנחשב חסיד מעיקרו. אם כן, אומרים החסידים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, שמתוך ששבנו בתשובה בילדות הרי זו תשובה שלמה כך שכעת בזקנה עומדים בדרגה של חסיד מעיקרא, שאילו היו חוזרים בתשובה רק כעת בזקנה לא היו משיגים מדרגה והייתה בכך בחינה של בושה. והדבר עולה יפה בלשון הגמרא, שגם החסידים הם סוג של בעלי תשובה ויש פשר לסמיכותם לבעלי התשובה ולקריאתם המשותפת אשרי מי שלא חטא וכו'.
הרב אלישיב ז"ל הביא את דברי הגמרא במסכת שבועות (דף כו ע"א) בעניין האנוס בשבועה הפטור, היכי דמי כדרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמי דרב, מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו, אמר ליה אידך ואנא בשיקרא אישתבעי, אמר ליה לבך אנסך. ע"כ. והקשו התוס' (ד"ה את) ממה שבגיטין (דף לה ע"א) מסופר על אלמנה שהניחה דינר זהב של פיקדון בכד של קמח, שכחה, אפתה אותו בפת, נתנה לעני וכאשר בא בעל הדינר אמרה לו סם המוות ימית את אחד מהבנים אם נהנתי מן הדינר ובאמת אחד הבנים מת. ומדוע אין היא נחשבת אנוסה בשבועה כמו רב כהנא או רב אסי. והשיבו התוס' דגבי ממון שאני דמעיקרא הווה לה למידק שסופה לבוא לידי שבועה אם תאבדנו. עכ"ד. כלומר, אמנם אין על האלמנה אחריות על כך שנשבעה כפי ידיעתה, אך יש לה אחריות על כך שלא דאגה מספיק לכך שידיעתה תהיה הידיעה הנכונה, ובניגוד לאותם רבנים זו אחריותה לתקף את ידיעתה הואיל וכבר מלכחתילה ענייני ממון תלויים בזה.
אותה אחריות מוגבלת, הגדיל הרב אלישיב לומר שאין היא כוללת חומר של שבועת שקר כי אם רק חיוב ממוני לשלם את הדינר משום שאם הייתה מדקדקת האלמנה, ולא פושעת בדקדוק זה, יכולה הייתה למנוע בכך את הפסד הדינר. ומעתה, אחר שיש לנו היכי תימצי לנשבע בשקר אך בלא חומר של שבועת שקר, ניתן לבוא ולומר ששני מינים בחסיד. מין אחד של חסידים, רבי יהודה ורבי יהודה, חסידים מושלמים מעיקרא ששום רבב של אחריות לשבועת שקר אינו יוצא מתחת ידם. ומין שני של חסידים שיכולה לצאת מתחת ידם שבועת שקר ח"ו, אלא שזו שבועת שקר בלי החומרה של שבועת שקר ולכך גם הם, חסידי שמחת בית השואבה, במדרגת החסידים הם עומדים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה