עקרונות מן ההגדה בפרשיות התורה
עקרונות מן ההגדה בפרשיות התורה
אזוב מצורע ואזוב פסח
במצורע (פרק יד פסוק ד), ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ע"כ. והנה בתהליך הטהרה נצטווה הכהן לטבול את האזוב בדם הציפור ולהזות על המטהר מחוץ למחנה. ומצינו דוגמתו בקרבן פסח מצרים (שמות פי"ב פכ"ב), ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, מה עניין טהרת המצורע לכאן שנידונה באזוב ובדם בדומה להלכות פסח מצרים. ויעויין במסכת פסחים (דף צו ע"א) שאמרו שלשה מזבחות היו שם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות. ע"ש. דהיינו שהבית עצמו נעשה מזבח ועל ידי האזוב ניתן עליו הדם. ונדמה שזהו הפשר במצורע, שהרי המצורע יושב מחוץ למחנה ואין לו גישה למזבח שבמשכן להקריב קרבנותיו, ועל כן חידשה בו התורה מנגנון כפי שהיה במצרים, שהאזוב משמש כלי שרת להזות עליו את דם הכפרה אף בהיותו מרוחק, לפי שהמצורע שחטא בגאווה כארז נדרש להשפיל עצמו כאזוב. וכשם שבמצרים היו ישראל בשפל המדרגה ואף על פי כן לא המתין להם הקדוש ברוך הוא עד שיכנסו למקדש אלא גאלם במקומם, כך כל אדם בהיותו בגלות ומחוץ למחנה, אם אך יאחז במידת האזוב, הופך הקדוש ברוך הוא את מקומו למזבח וגואלו.
מצווה לספר דבר שאינו נשמע
בקדושים (פרק יט פסוק יז), לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ע"כ. ודרשו בערכין (דף טז ע"ב) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. מאידך גיסא, מבואר ביבמות (דף סה ע"ב) אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. ע"ש. והדבר צריך ביאור גבי ליל הסדר, שהרי בעל ההגדה מביא את שאלת הבן הרשע שאומר מה העבודה הזאת לכם, ומורה לנו להשיב לו, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל. ע"כ. וכיון שהרשע מוציא עצמו מן הכלל וכופר בעיקר, הרי ברי שאינו בגדר שומע, ואם כן פקעה ממנו מצוות תוכחה ומדוע אין אנו מקיימים לגביו את אימרת רבי אליעא שמצווה לומר דבר שאינו נשמע. ברם, נדמה שיש לחלק בין דין תוכחה לדין סיפור יציאת מצרים. במצוות תוכחה ישנה התייחסות אינהרנטית אל השומע ואם אינו נשמע בטלה המצווה, אבל במצוות והגדת לבנך אין המצווה תלויה אלא במדבר עצמו ועצם מסירת האמונה לדורות. ועל כן, תגובתנו לרשע אינה מדין תוכחה אלא מדין סיפור, להכריז ולהשמיע את גבולות האמת לעצמנו ולשאר הבנים המסובין, ואף שאינו נשמע, חובת ההכרזה בעינה עומדת. אנו מכריזים על גאולת מצרים כפי שמרכיזים על אבידה הנמצאת, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.
שאו לגולגלותם
בבמדבר (פרק א פסוק ב), שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם. ע"כ. וצריך להבין פשר הכפילות, ומה עניין יש למנותם במספר שמות דווקא, ולא להסתפק במספרם הכולל כדרך שמונים אוכלוסיות וצבאות. והנה, בהלכות קרבן פסח שנידונו מצינו דין מיוחד של מנויים, שנאמר (שמות פי"ב פ"ד) במכסת נפשות איש לפי אוכלו תכוסו על השה. ע"כ. וחקרו המפרשים האם קרבן פסח הריהו קרבן יחיד או קרבן ציבור, שהרי מחד דוחה שבת וטומאה כקרבן ציבור, ומאידך טעון מינוי לכל יחיד ויחיד כקרבן יחיד. אלא שיש כאן חלות חדשה, שציבור של עם ישראל אינו נמדד כהמון נטול פנים אלא כקיבוץ של יחידים שלכל אחד מהם חלק עצמי ובלתי מבוטל. וזהו פשר תשובת ההגדה לבן הרשע, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, שאילו היה שם לא היה נגאל, כי גאולת מצרים מתקיימת בציבור של יחידים מנויים ואקטיביים שפועלים גם כל אחד בפני עצמם, והרשע שאינו מנוי ואינו פועל כמותם לא יכול להיגאל יחד עם שאר הציבור. ועל פי זה יבואר היטב עניין המפקד בפרשת במדבר, שבבוא הקדוש ברוך הוא להקים את מחנה ישראל, העתיק את המודל של קרבן פסח אל תוך בניין האומה, וציווה למנותם במספר שמות כדי ללמד שכל יחיד ויחיד מנוי ורשום בהשראת השכינה, ואינו נבלע בכלל אלא הכלל מורכב ממנו.
זכירה של מרגלים
בשלח (פרק טו פסוק לט), אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים. ע"כ. וקודם לכן בפרשה מצווה על הציצית, בסמיכות לחטא המרגלים, משום שהעיניים והלב הם המרגלים לגוף, כך פרש"י, דהיינו שמצוות הציצית היא תיקון לחטאם של המרגלים שהלכו אחר עיניהם. אבל יש להבין מה באה התורה להשמיענו באזכור של יציאת מצרים בסמוך לחטא המרגלים. ויעויין בהגדה של פסח שהביאו דרשת בן זומא מברכות (דף יב ע"ב), למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים, כל ימי חייך להביא הלילות. ע"ש. והקשו המפרשים מה עניין מצוות זכירה, שהיא הזכרת הפסוקים בעלמא בכל יום ולילה, בליל הסדר שבו אנו מקיימים מצוות סיפור יציאת מצרים שיש בה שאלה ותשובה ומתחיל בגנות ומסיים בשבח. ונדמה שהתשובה לזה היא שדור המדבר שחטאו במרגלים אמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה מפני שתפסו את יציאת מצרים כאירוע היסטורי בעלמא, אירוע שנכון לשעתו ויכול גם להתבטל. כך הם שגו בהבנתם את עניין זכירת יציאת מצרים, זכירה של מאורע היסטורי שקרה פעם אחת, ולא הבינו שהיציאה פעלה בהם שינוי נצחי בבחינת דין סיפור. לכן סמכה התורה יציאת מצרים לפרשת המרגלים ובעל ההגדה הביא את דרשת בן זומא ללמד שהכל עניין אחד הוא, ואת עוצמת חווית הסיפור של ליל הסדר יש למשוך ולהחדיר לתוך קיום הזכירה של כל יום ולילה, כדי שלא נטעה ונזכור זכירה של מרגלים.
מסעות ודיינו
במסעי (פרק לג פסוק א), אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרון. ע"כ. ומנה הכתוב שם ארבעים ושניים מסעות עד ערבות מואב. וצריך להבין מה פשר הדגש בפסוק שמייחס את כל אותם מסעות של ארבעים שנה לאשר יצאו מארץ מצרים, והלא היציאה מארץ מצרים מבחינה מציאותית תמה כבר במסע הראשון או השני עת חצו את הים, ומדוע נחשבים מסעות המדבר עד ירדן ירחו כחלק מהיציאה. כיוצא בזה מצינו בהגדה של פסח בפיוט דיינו, שמונה את חסדי המקום, אילו קרע לנו את הים, אילו ספק צרכנו במדבר, אילו קרבנו לפני הר סיני, אילו הכניסנו לארץ ישראל. ע"ש. ואינו מובן מה תוחלת יש בהזכרת הכניסה לארץ ומתן תורה בתוך קיום מצוות סיפור יציאת מצרים שנתייחדה לליל ט"ו בניסן. אלא פשיטא שיש שני דינים ביציאת מצרים. מחד, השחרור הפיזי מעול שעבוד מצרים שהתרחש ביום אחד, ומאידך התהליך המהותי של גאולת הנפש ועקירת טומאת מצרים כדי להפוך לעם ה'. התהליך המהותי לא נסתיים בט"ו בניסן אלא ארך ארבעים שנה וארבעים ושניים מסעות עד ערבות מואב. זו כוונת בעל ההגדה בדיינו וכוונת התורה בפרשת מסעי, שאי אפשר לקיים את מהות הגאולה בלא שנספר על התהליך השלם, שכל מסע ומסע במדבר היה עוד שלב ביציאה עצמה עד שנכנסו לארץ ישראל ודיינו.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח
בדברים (פרק א פסוק א), אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. ע"כ. ופירש רש"י לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל. עכ"ל. ויש לתמוה, ספר דברים הריהו משנה תורה שבו בא משה רבינו לחדש ברית ולבאר התורה לדור העומד להיכנס לארץ, ומפני מה בחר לפתוח את נאומו ההיסטורי דווקא בגנותם של ישראל ובחטאיהם. התשובה היא, שהרי ההגדה של פסח נאמרת באופן של מתחיל בגנות ומסיים בשבח (רמב"ם חמץ ומצה פ"ז ה"ד), שמתחיל כיצד היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועים ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו, והרי לנו יסוד שאין מסירת המסורת מדור לדור מתקיימת כדין סיפור אלא אם כן פותחים בשפל ובחיסרון ומתוך כך עולים לשבח. בהתאם, משה רבינו בערבות מואב הגיד וסיפר לבני ישראל את סיפור הגאולה והנחלת האמונה, ועל כן הלך על פי תבנית ההגדה, פתח בגנות בחטאי המדבר וסיים בשבח הגדול (פרק לג פסוק כט), אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה':
תגובות
הוסף רשומת תגובה