הגדת הפרשה

הגדת הפרשה

במצורע (פרק יד פסוק ד), ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ע"כ. והנה בתהליך הטהרה נצטווה הכהן לטבול את האזוב בדם הציפור ולהזות על המטהר מחוץ למחנה. ומצינו דוגמתו בקרבן פסח מצרים (שמות פי"ב פכ"ב), ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, מה עניין טהרת המצורע לכאן שנידונה באזוב ובדם בדומה להלכות פסח מצרים. ויעויין במסכת פסחים (דף צו ע"א) שאמרו שלשה מזבחות היו שם במצרים, המשקוף ושתי המזוזות. ע"ש. דהיינו שהבית עצמו נעשה מזבח ועל ידי האזוב ניתן עליו הדם. ונדמה שזהו הפשר במצורע, שהרי המצורע יושב מחוץ למחנה ואין לו גישה למזבח שבמשכן להקריב קרבנותיו, ועל כן חידשה בו התורה מנגנון של פסח מצרים, שהאזוב משמש כלי שרת להזות עליו את דם הכפרה אף בהיותו מרוחק. ומרמז הדבר לליל הסדר, שהמצורע שחטא בגאווה כארז נדרש להשפיל עצמו כאזוב. וכשם שבמצרים היו ישראל בשפל המדרגה ואף על פי כן לא המתין להם הקדוש ברוך הוא עד שיכנסו למקדש אלא גאלם במקומם, כך כל אדם בהיותו בגלות ומחוץ למחנה, אם אך יאחז במידת האזוב, הופך הקדוש ברוך הוא את מקומו למזבח וגואלו.

בקדושים (פרק יט פסוק יז), לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ע"כ. ודרשו בערכין (דף טז ע"ב) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. מאידך גיסא, מבואר ביבמות (דף סה ע"ב) אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע. ע"ש. והדבר צריך ביאור גבי ליל הסדר, שהרי בעל ההגדה מביא את שאלת הבן הרשע שאומר מה העבודה הזאת לכם, ומורה לנו להשיב לו, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל. ע"כ. וכיון שהרשע מוציא עצמו מן הכלל וכופר בעיקר, הרי ברי שאינו בגדר שומע, ואם כן פקעה ממנו מצוות תוכחה ומדוע אין אנו מקיימים בו מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ברם, נדמה שיש לחלק בין דין תוכחה לדין סיפור יציאת מצרים. שמצוות תוכחה החפצא שלה הוא השומע, ואם אינו נשמע בטלה המצווה, אבל במצוות והגדת לבנך החפצא הוא המדבר עצמו ועצם מסירת האמונה לדורות. ועל כן, תגובתנו לרשע אינה מדין תוכחה אלא מדין סיפור, להכריז ולהשמיע את גבולות האמת לעצמנו ולשאר הבנים המסובין, ואף שאינו נשמע, חובת ההכרזה בעינה עומדת.

בבמדבר (פרק א פסוק ב), שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם. ע"כ. וצריך להבין פשר הכפילות, ומה עניין יש למנותם במספר שמות דווקא, ולא להסתפק במספרם הכולל כדרך שמונים צבאות. והנה, בהלכות קרבן פסח שנידונו בליל הסדר מצינו דין מיוחד של מנויים, שנאמר (שמות פי"ב פ"ד) במכסת נפשות איש לפי אוכלו תכוסו על השה. ע"כ. וחקרו מפרשי התורה והאחרונים האם קרבן פסח הריהו קרבן יחיד או קרבן ציבור, שהרי מחד דוחה שבת וטומאה כקרבן ציבור, ומאידך טעון מינוי לכל יחיד ויחיד כקרבן יחיד. אלא שיש כאן חלות חדשה, שציבור של עם ישראל אינו נמדד כהמון נטול פנים אלא כקיבוץ של יחידים שלכל אחד מהם חלק עצמי ובלתי מבוטל. וזהו פשר תשובת ההגדה לבן הרשע, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, שאילו היה שם לא היה נגאל. כי גאולת מצרים תלויה בחלות המנויים. ועל פי זה יבואר היטב עניין המפקד בפרשת במדבר, שבבוא הקדוש ברוך הוא להקים את מחנה ישראל, העתיק את המודל של קרבן פסח אל תוך בניין האומה, וציווה למנותם במספר שמות כדי ללמד שכל יחיד ויחיד מנוי ורשום בהשראת השכינה, ואינו נבלע בכלל אלא הכלל מורכב ממנו.

ימי חייך ימי חייך בשלח (פרק טו פסוק לט), וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ע"כ. ופירש רש"י, שהעיניים והלב הם המרגלים לגוף. עכ"ל. וסמיכות פרשת ציצית לחטא המרגלים באה לתקן את חטאם שהלכו אחר עיניהם. וחותמת הפרשה, אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. והשאלה מאליה נשאלת, מדוע דווקא כנגד חטא המרגלים הוצרכה התורה להסמיך את מצוות זכירת יציאת מצרים. ויעויין בהגדה של פסח שהביאו דרשת בן זומא מברכות (דף יב ע"א), למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים, כל ימי חייך להביא הלילות. ע"ש. והקשו המפרשים מה עניין מצוות זכירה, שהיא הזכרת הפסוקים בעלמא בכל יום ולילה, בליל הסדר שבו אנו מקיימים מצוות סיפור יציאת מצרים שיש בה שאלה ותשובה ומתחיל בגנות ומסיים בשבח. ברם, נדמה שיש לדבר טעם עמוק מכך. דור המדבר שחטאו במרגלים אמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה, מפני שתפסו את יציאת מצרים כאירוע היסטורי בעלמא שיכול להתבטל למפרע, כעין דין זכירה. ולא הבינו שהיציאה פעלה בהם שינוי עצמי נצחי בבחינת דין סיפור. ולכן סמכה התורה יציאת מצרים לציצית להורות שאין חזרה לעבדות. ובעל ההגדה הביא את בן זומא להורות לנו שאת עוצמת חווית הסיפור של ליל הסדר יש למשוך ולהחדיר לתוך קיום הזכירה של כל יום ולילה, כדי שלא ניפול בטעות המרגלים.

במסעי (פרק לג פסוק א), אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרון. ע"כ. ומנה הכתוב שם ארבעים ושניים מסעות עד ערבות מואב. וצריך להבין כיצד מייחס הפסוק את כל אותם מסעות של ארבעים שנה לאשר יצאו מארץ מצרים, והלא היציאה מארץ מצרים מבחינה גאוגרפית תמה כבר במסע הראשון או השני עת חצו את הים, ומדוע נחשבים מסעות המדבר עד ירדן ירחו כחלק מהיציאה. כיוצא בזה מצינו בהגדה של פסח בפיוט דיינו, שמונה את חסדי המקום, אילו קרע לנו את הים, אילו ספק צרכנו במדבר, אילו קרבנו לפני הר סיני, אילו הכניסנו לארץ ישראל. ע"ש. ואינו מובן מה תוחלת יש בהזכרת הכניסה לארץ ומתן תורה בתוך קיום מצוות סיפור יציאת מצרים שנתייחדה לליל ט"ו בניסן. אלא פשיטא שיש שני דינים ביציאת מצרים. מחד השחרור הפיזי מעול שעבוד מצרים שהתרחש ביום אחד, ומאידך התהליך המהותי של גאולת הנפש ועקירת טומאת מצרים כדי להפוך לעם ה'. תהליך זה לא נסתיים בט"ו בניסן אלא ארך ארבעים שנה וארבעים ושניים מסעות עד ערבות מואב. וזהו כוונת בעל ההגדה בדיינו וכוונת התורה בפרשת מסעי, שאי אפשר לקיים את מהות הגאולה בלא שנספר על התהליך השלם, שכל מסע ומסע במדבר היה עוד שלב ביציאה עצמה, עד שנכנסו לארץ ישראל.

בדברים (פרק א פסוק א), אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. ע"כ. ופירש רש"י לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל. עכ"ל. והדבר מתמיה, ספר דברים הריהו משנה תורה שבו בא משה רבינו לחדש ברית ולבאר התורה לדור העומד להיכנס לארץ, ומפני מה בחר לפתוח את נאומו ההיסטורי דווקא בגנותם של ישראל ובחטאיהם. ויעויין ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ד) שכתב, וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע כך וכך היה, ומתחיל בגנות ומסיים בשבח, כיצד מתחיל וקורא מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וכו'. עכ"ל. הרי לנו יסוד עצום בהלכות פסח, שאין מסירת מסורה מדור לדור מתקיימת כדין סיפור אלא אם כן פותחים בשפל ובחיסרון ומתוך כך עולים לשבח. ומשה רבינו בערבות מואב לא אמר להם זכירה בעלמא אלא קיים בהם דין סיפור יציאת מצרים והנחלת האמונה. ועל כן נזקק לדיני ההגדה ופתח את הספר במתחיל בגנות, דהיינו המקומות שחטאו בהם במדבר, כדי לסיים בשבח הגדול בסוף הספר (פרק לג פסוק כט) אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. ע"כ.