מניות ערך

מניות ערך

בבמדבר (פרק א פסוק ב), שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם. ע"כ. וכתב רש"י (על פסוק א), מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. עכ"ל. והמפרשים האחרונים נתנו טעם ותבלין נוספים במשמעות מניית עם ישראל, שהרי דין הוא שדבר מיעוט בטל הוא ברוב, כך שישראל שהם מיעוט בקרב אומות העולם צריכים להיות בטלים חס ושלום בהיותם מפוזרים ומפורדים בין העמים. וזו הייתה גם טענתו של המן הרשע ישנו עם אחד וכו' (אסתר פ"ג פ"ח), ולכך הקדים הקב"ה שקליהם של עם ישראל לשקליו של המן (מגילה דף יג ע"ב), דהיינו שמנה את עמ"י דרך מניית מחצית השקל, ובכך נעשו חשובים כדבר שבמניין, ודבר שבמניין אינו בטל ברוב (ביצה דף ג ע"ב).

דין זה שדבר שבמניין אינו בטל ברוב הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא אין חילוק בזה ובכל אופן הכל בטל משום דכתיב לגבי הכרעת רוב הדעות בבית הדין (שמות פכ"ג פ"ב) אחרי רבים להטות, ואם כן מאי שנא שמדברי סופרים יש הלכה להתייחס לחשיבות המתבטאת על ידי מניין ולהתייחס למיעוט, הרי הלכה זו באה רק להחמיר ולא לסתור את המציאות שישראל מיעוט הם בתערובת העמים והרוב מבטל את המיעוט, ולא ברור כיצד מעלת שקליהם של ישראל ומנייתם יכולה להציל ממציאות זו. ועוד יש להעיר על החשבת ישראל בעזרת מנייתם, שהרי בלאו הכי ישראל הם בריות, ישויות חיות, ומצד זה יש להם חשיבות שלא להתבטל ברוב כמו דבר שבמניין גם אילו לא היו נמנים (חולין דף ק ע"א). הרי גם רמת החשיבות הנגזרת מן המנייה, למעשה כבר הייתה נחלתם של ישראל מלכתחילה מעצם היותם בריות מובחנות וצ"ב מה הוסיפה אותה נשיאת ראש.

בהכרח, אין מניינם של ישראל כשאר מניינים. לא הרוכל בשוק ולא השליט שבארמון מצווים על נשיאת ראשיהם של בני ישראל, כי אם מלך מלכי המלכים, מקור הכל ובפרט חוקי הטבע, הדברים המעורבים והדברים הנבדלים. כאשר ה' מצווה למנות את בני ישראל, לא מונחת בזה רק חשיבות בעלמא, כמו חשיבות הדברים הנמנים בשוק או הבריות, כי אם הגדרה משלימה להגדרות הטבע של המעורב והנבדל, הגדרה שישראל הם נשואי ראש המובחנים לעולם. מי שאמר לשמן שידלק ולתערובות להתערב, יאמר שישראל הם נבדלים גם כאשר הם מעורבים. ומטעם זה דבר הנמנה במנייה שהיא יוזמת שמים מעולה ממי שנמנה במנייה של עם הארץ ואינו בטל ברוב, וכמו"כ מעולה מחשיבות הבריה שאינה בטלה ברוב מדברי חכמים. והנה, במשנת בכורות (פ"ט מ"ז) המובאת גם בגמרת בבא מציעא (דף ו ע"א) שנינו, קפץ אחד מן המנויין לתוכן הרי אלו פטורים, דהיינו בהמות שנמנו למעשר בהמה וכבר נפטרו וחזר אחד מהם פנימה, הרי הוא פוטר גם את אלו שעדיין לא נמנו. ושאלו התוספות (שם בב"מ), תימה דליבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר דהא דדבר שבמניין לא בטיל היינו מדרבנן. עכ"ד. אבל לפי האמור שמניין מן התורה אין בו רק חשיבות בעלמא כי אם פעולה ברובד חוק הטבע שהדבר הנמנה לעולם לא מוגדר כמעורב, תינח שאותו מנוי שקפץ ונראה בעינינו כמעורב לא באמת מוגדר ככזה ואינו בטל בסביבתו.

הנה, הסברא שלדבר שבמניין יש ככלל חשיבות לעניין תערובת היא מפני שניתן לפרוט כמות מן הדבר הנמנה ליחידות המובחנות האחת מן השנייה, מה שאומר שכל יחידה בפני עצמה לא מתבטלת ברובן של האחרות, אם מדרבנן ואם מדאורייתא. לדוגמא, מכיוון שמוכרים מארז של שתים עשרה ביצים אזי כל ביצה מובחנת מאחת עשרה הביצים האחרות ובמובן מסויים אינה מעורבת איתן. זאת בניגוד לדבר שאינו נמכר במניין אלא במידה או משקל וכדו' ולכן אין דבר שמחלק בין חלקים המרכיבים אותו והרי כולו מעורב. כאשר קונים קילוגרם בשר, כל הקילוגרם, בפשטות, נחשב לתערובת ולא לאוסף חלקים מסויים שמרכיב את השלם, שהרי אם אתה בא לקבוע את אוסף החלקים, כיצד ניתן להכריע מהם החלקים מתוך אינסוף האפשרויות, היכן הם מתחילים והיכן נגמרים ואין לזה גבול.

מתוך חיבתן לפניו, מונה אותם הי"ת כל שעה, כך על פי רש"י. ומקורו במדרש רבה (פ"ב סי' יט) וז"ל, בא וראה כמה חביבין ישראל לפני המקום שהרי כתב הקדוש ברוך הוא חשבון ישראל ארבע פעמים וכו' להודיע כמה היו חביבין לפניו שהם היו צבאותיו ורוצה למנותן כל שעה כאדם שיש לו סגולה חביבה עליו ביותר והוא מונה וחוזר ומונה עד כמה פעמים כדי שידע חשבונה וישמח בה על כל מניין ומניין וכו'. עכ"ל. ויש להעיר כי החיבה לכאורה אינה תנאי הכרחי למשמעות המניין. חשיבות עמ"י כדבר שבמניין להבחין בהם ולהוציאם מגדר תערובת עם שאר האומות וכפי שנתבאר, אין לה הכרח שהמנייה תבוא דווקא בעטיה של חיבה. גם אילו הספירה נעשית למטרה פונקציונלית כלשהי כגון מניית חלוצי הצבא כהכנה למלחמה על הארץ (מובא ברמב"ן פ"א פמ"ו), מאחר שהיא נעשית שוב יש לישראל גדר דבר הנמנה ואינם בטלים. 

ברם, אפשר שהחיבה היא בכל זאת חלק מערכה של המנייה. אפשר לומר באופן אחד, כי מנייה של תורה שכוחה רב יותר ממנייה בעלמא לעניין ביטול ברוב, כפי שנתבאר, רק מנייה שבאה מתוקף סיבה מהותית, כגון נשיאת ישראל ובידולם משאר האומות, ולא רק מסיבה פונקציונלית עבור המלחמה או חלוקת הארץ. ויש מקום לדון, אם כן, האם גם במניין של מעשר בהמה ישנה משמעות עצמית למנייה או שמא מדובר במנייה פונקציונלית גרידא, ואכמ"ל. אך אפשר שחשיבות החיבה בשורשה של המנייה הוא אחר. הנה, בריש מסכת ביצה (דף ג ע"ב), נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש האם דבר שבמניין שאינו בטל הוא רק דבר שאין אדם מוכרו באומד או גם דבר שיש בני אדם שמקפידין למוכרו במניין, כמו ביצה, ויש המוכרים באומד. ניתן לראות את המחלוקת כנדון האם המניין המחשיב לדבר שבמניין הוא רק מניין הכרחי, לדעת ר' יוחנן, או גם מניין שאפשר איתו אך אפשר גם בלעדיו, לדעת ריש לקיש. כעת, מנייתם של ישראל, אומר המדרש ובעקבותיו מפרש"י, דע לך שאיננה מנייה חד פעמית ולצורך מסויים, כי אם, להבדיל, כמו אדם שיש לו ממון ופריטים טובים שהוא מונה שוב ושוב בכפייתיות, מתעסק בהם ורווה נחת וסיפוק בכל עת. הקב"ה מונה את צאן מרעיתו וחוזר מונה, בבחינה של מניין הכרחי וכביכול כפייתי, ודבר שבמניין מסוג זה אין חולק שאינו בטל ברוב.

בשולחן ערוך (או"ח סי' תכח סעיף ד) כתב, ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת. עכ"ל. ובמאמר המוסגר, בביאור הלכה שם כתב שלפעמים קוראים אף פרשת נשא קודם עצרת. ועכ"פ, יש סמיכות ברורה וקשר הדוק בין פרשת במדבר לספירת העומר. המנייה והספירה, כמובן, שייכת לשתיהן, אך בנוסף לכך נדמה שניתן להשליך מאופיה של מניית המדבר למניית העומר. דברים הנמנים, כפי הנלמד ממניית עם ישראל ומשמעותה, חשובים הם בפני עצמם ואינם בטלים, וכך גם יש ללמוד על ימי הספירה. מספר הימים בין פסח לשבועות לעולם אינו משתנה מפני שלכל אחד מהם מעלה רוחנית ותפקיד משלו וזקוקים אנו לכולם. יום שעבר לא ניתן להשלמה, ומניין הימים אינו הולך ויורד לקראת שבועות, כל אלו מגלים על חשיבותם העצמית של ימי הספירה ואכמ"ל. עוד אנו למדים, כי למנייה שמקורה בתורה תוקף משמעותי ויתר על פני מנייה של רוכלים בשוק, להבדיל. כאשר התורה מצווה תמנה או תספור לך, הרי זה קובע הבחנה וחשיבות עצמית של הפרטים הנמנים חרף כל כלל טבע אחר. הרי מניית עם ישראל ומניית העומר מתממשות יחדיו, ולשתי מניות אלו ערך רב: