זו תורה וזו שכרה
זו תורה וזו שכרה
בנשא (פרק ה פסוק כח), ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. ע"כ. ואמרו במשנת סוטה (דף כ ע"א), אם יש לה זכות הייתה תולה לה, ופרש"י, תראה ותלמד בפרשת סוטה שהזכות תולה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע, ונקתה על ידי זכויות כדי זריעת זרע תשעה חודשים ויש אומרים יותר. עכ"ד.
ובסוגיית הגמרא (שם בדף כא ע"א) הרחיבו וביררו בעניין אותה זכות וא"ד, זכות דמאי, אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא, כלומר, שאין נשים מצוות במצוות תלמוד תורה דכתיב ביה ולמדתם אותם את בניכם (דברים פי"א פי"ט), בניכם ולא בנותיכם (קידושין דף כט ע"ב), וזכות מי שאינו מצווה ועושה פחותה ואין לה מקור שמגינה, וממשיכה הגמרא, אלא זכות דמצווה, זכות דמצווה מי מגנא כולי האי והתניא את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצווה ותורה אור, תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור, את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם וכו', רבינא אמר לעולם זכות תורה, ודקאמרת אינה מצווה ועושה, נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקריין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו. ע"ש. הרי התורה יש לה מעלה יתרה על פני המצוות בהגנה מייסורים ובהצלה מעבירות, ומעלה תורנית זו הינה גם נחלת הנשים בכך שמשתדלות שבניהן ילמדו מקרא ומשנה ויושבות וממתינות לבעליהן עד שיבואו מבית מדרשם, ואפילו הוא מרוחק.
הנפש החיים בשער ד (פ"ו) מדבר במעלת התורה וההבדל בין תורה לבין מצווה וכ"ד, וטעמו של דבר הוא כמה שמש"ל שמקור שורשם העליון של המצוות תלויות וקשורות בסוד השיעור קומה ופרקי המרכבה סוד האדם העליון כביכול, שכל מצווה פרטית שורשה העליון קשור ונאחז בעולם וכו', ולזאת כל מצווה מכוונת נגד איבר או גיד אחד פרטי שבאדם, אמנם התורה הקדושה היא כוללת העולמות כנ"ל, לכן היא שקולה נגד כל המצוות ולכן היא גם כן לכל בשרו מרפא. עכ"ד. כל המצוות מחווטות ומקושרות לאיזה איבר מן האיברים וגיד מן הגידים, אבל התורה הפוך בה והפוך בה והפוך בה דכולא בה כפשוטו, שהיא קשורה להכל והכל קשור אליה, קיומה מרפא את הגוף ומגן עליו, וביטולה ח"ו חושף את הגוף אל מול פגעי העולם, שהמצוות יכולות להיות רק מענה נקודתי ביחס אליהם.
סוגיא מקבילה לחלקן של הנשים בתורה, בברכות דף יז (ע"א), גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים וכו', אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. ע"ש. יש לנשים זכות גדולה בלימוד התורה, אומרת הגמרא, בגין שלוש פעולות שפועלות בעניין, בכך שמביאות את בניהן לקרוא בבית הכנסת, בכך שהן מתנות את בעליהן, מלשון תנא, שמעודדות את בעליהן לשנות, ובכך שממתינות לבעליהן שישובו מלימודם ומספקות להם את הרווחה והשקט הנפשי ללימוד. ומימרא זו גופא צריכה ביאור, מה פשר התמיהה נשים במאי זכיין, מדוע שלא יזכו לזכויות עולם הבא בגין המצוות הרבות שיש להן, מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין הזמן גרמן. התשובה לזה, ע"פ מה שנתבאר ולפי דרך הפני יהושע בסוגיא, שהמימרא הסמוכה האחרונה היא של רב, שמרגלא בפומיה שהעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה וכו' אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם וכו', והכוונה שנהנים בזכות כל המצוות המזככות את החלקים שכנגדן בגוף. ואם כן, הואיל וחלק מן המצוות אין הנשים מצוות בהן, שפיר שואל רב לפי דרכו, נשים במאי זכיין. ביחס לפער זה, התורה היא התבלין. כיוון שהתוה"ק כוללת כל העולמות ושקולה כנגד כל המצוות, זכותה היא שמקנה לנשים את השלמות לעולם הבא.
ואמנם שני הנדונים לגבי הנשים, כוחה של התורה להגן ולהציל וזכות התוה"ק לעולם הבא, נראים דומים עד למאוד, בכל זאת ישנם כמה חילוקי נוסחים שיש לעמוד עליהם ולתהות לפשרם. הגמרא בסוטה קובעת כי בגין פעולתן של הנשים הרי הן חולקות בהדייהו של הגברים הלומדים תורה. בברכות, לעומת זאת, מדובר על זכות בעלמא, ואולי אף זכות גדולה, אך לא מוזכר לשון פילוג וחלוקה. ושמא אף נפקא מינא בדבר היכא שהבעל אינו לומד תורה חרף השתדלות אשתו, שיש מקום ליתן זכות לאשה מצד שהשתדלה, אך אם כל תמורת מעשיה היא חלק מלימוד הבעל, אם לימוד אין תמורה מניין. ומלבד זה צריך להבין גם בגוף הסוגיא בברכות, מדוע מדובר בהבטחה ובזכות גדולה יותר משל האנשים. יותר מתקבל על הדעת, בין אם מדובר בגדר של חלוקה או בזכות אחרת, שלנשים יש חלק כדוגמת חלק הבעל, אבל מה פשר ההפרזה לכאורה שגדולה הבטחתן יותר. עוד יש ליתן את הדעת על תוספת הסוגיא בברכות, שלושה דברים שעושות הנשים, יותר משני הדברים המוזכרים בסוגיית סוטה. מלבד מה שמביאות את הבנים לבית הכנסת וממתינות לבעליהן עד שישובו כדי שילמדו בנחת, מבואר כי הן גם מעודדות את הבעלים לשנות באופן פעיל, מה שלא מוזכר בסוגיית סוטה.
הנה, קודם מתן תורה, קורא ה' אל משה ואומר לו (שמות פי"ט פ"ג) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, כה תאמר, בלשון הזה וכסדר הזה, לבית יעקב אלו הנשים ובני ישראל אלו הגברים. ע"ש ברש"י. הרי חילוק בין חלקן של הנשים בתורה לבין חלקם של הגברים, והנשים אף קודמות להם. ודע, כי כפי שזבולון קודם ליששכר (בראשית פרק מט מפי"ג) אף שיששכר נולד לפניו, ומבאר המדרש (רבה צט), מפני שזבולון מאכיל את יששכר ומספק לו את התנאים ההכרחיים ללימוד, כך הנשים המעניקות את הבסיס ההכרחי לתורה, הבאת הילדים שאינם יודעים או מסוגלים להביא את עצמם אל מקום הלימוד, או ההמתנה לבעליהן המאפשרת להם ללמוד תורה הרחק מביתם, כל אלו הם עמודי התווך והמעמיד של לימוד התורה שלומדים הבעלים, היששכר, ונותנים לנשים חלק ושותפות באותה תורה ממש. על דרך שזבולון שותף בתורתו של יששכר, כך אומרת הגמרא בסוטה, בכך שהנשים מעמידות את הבסיס ומביאות את הילדים למקום הלימוד וממתינות לבעליהן הרי הן חולקות איתם בלימוד שלהם. ומאחר שיש להן חלק בלימוד עצמו, בא הלימוד ומעמיד חומה בצורה, עם השלכות פיזיות ממשיות, של סגולת התורה בהגנה ובהצלה.
ואף שהנשים שוות לבעליהן בלימודם שלהם, יש להן מעלה נוספת, עליה מדבר רב במסכת ברכות. הי"ת אומר למשה ותגיד לבני ישראל (שם), ומבאר רש"י שפרש לזכרים דברים הקשים כגידים, לעומת הנשים שאמר להן בלשון רכה, ומבלי להיכנס לעניין רוך או קושי, הרי נתבאר כי דרכם הרגילה של הגברים היא על ידי הגידים, המצוות המקושרות לכל אחד מאברי הגוף, ודווקא הנשים הן שדרכן מתייחדת בזכות התורה שהיא כנגד הכל. ובשל מה אותה זכות, מבאר רב במאי זכיין, בכך שהן עושות את כל הפעולות המחזקות את לימוד תורה, גם את ההכרחי, להביא את הבנים למקום הלימוד, שאם לא הן הבנים לא יבואו מעצמם, ולחכות לבעליהן, אך גם את הדחיפה וההשתדלות הנוספת שאינה הכרחית, באתנויי גברייהו בי רבנן, שגם מוסיפות ומשדלות את האנשים ללכת ולשנות. ברובד הפעילות הזה, לא מדובר על חלוקה בלימוד התורה בגין אספקת התנאים הבסיסיים לאותו לימוד, כי אם בזכות נוספת וחיצונית בשל עידוד לימוד התורה. אמנם לא מדובר על חלוקה בלימוד התורה עצמו המועילה עבור סגולות הלימוד הגופניות להגנה ולהצלה, אך עכ"פ הרי זו זכות יתרה ברובד נוסף שהיא נחלתן של הנשים הממריצות ללימוד אפילו יותר מאשר הבעלים הלומדים. זו הזכות היתרה שיש לנשים, מפני כך גדולה הבטחתן, ואולי גם זבולון אינו קודם ליששכר אלא אם מוסיף את מימד העידוד אל מעבר להכרח, וקונה בכך את אותה זכות יתרה מעבר לחלקו בתורה עצמה. התנאים ההכרחיים ללימוד, זו התורה, וההשתדלות והעידוד הנוספים, זו שכרה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה