בריחה לצורך מנוחה

בריחה לצורך מנוחה

בבהעלותך (פרק י מפסוק לג), ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וכו' לתור להם מנוחה וכו'. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וכו'. ע"כ. ויהי בנסוע הארון מוקף בשני נונין הפוכין, ומבאר רש"י, עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו, ולמה נכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקודש (מסכת שבת דף קט"ז ע"א). עכ"ד. ושם בגמרא, פורענות שנייה מאי היא, ויהי העם כמתאוננים (פרק יא פ"א), דהיינו תואנה והקנטה כמה טרחנו בדרך הזה שלושה ימים (רש"י שם), פורענות ראשונה, ויסעו מהר ה', ואמר רבי חמא ברבי חנינא שסרו מאחרי ה'. ע"ש.

ומה היא אותה פורענות ראשונה שסרו מדרך ה', מבאר רש"י (שם בשבת), בתוך שלושה ימים למסעם התאוו האספסוף תאווה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקדוש ברוך הוא. עכ"ל. דהיינו אותה תאווה המוזכרת בהמשך (פרק יא מפסוק ד), והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, למרות מיקומה המאוחר בכתוב הינה למעשה פורענות ששייכת לנסיעה מהר ה' ולשלושת הימים שלאחר מכן, אולי מפני שקרתה כבר אז ואין מוקדם ומאוחר בתורה או משום שהזרע הקלוקל נטע שורש כבר באותם שלושת ימים אף שהטרוניות באו לאוויר העולם רק מאוחר יותר. אבל הרמב"ן על אתר וכן התוס' בשבת לא קיבלו את דברי רש"י ופירשו את הפורענות באופן אחר, וכ"כ הרמב"ן בהתייחס לפירוש רש"י, ואלו דברי תימה, שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאווה שנייה ושתיהן סמוכות. אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן, רמז על הראשונה באומרו מהר ה' כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן והפסיק וכתב את השנייה ואחר כך חזר לראשונה, ואין בזה טעם או ריח.

אבל עניין המדרש הזה, אומר הרמב"ן, מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצוות, וזהו ויסעו מהר ה' שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה' וזהו פורענות ראשונה. והפסיק שלא יהיו שלוש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא פורענות אף על פי שלא אירע להם ממנו פורענות, ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד. עכ"ד. וכיו"ב בתוס', שנסעו מהר סיני דרך שלושת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני. עכ"ל. הרי לתוס' ולרמב"ן פורענות ראשונה שסרו מהר ה' כתינוק הבורח מבית הספר, פורענות שנייה שהיו העם מתאוננים ופורענות שלישית שהתאוו תאווה, והפריד בין פורענות ראשונה לשנייה ושלישית על מנת שלא יהיו שלוש פורענויות סמוכות ויהיו מוחזקים בפורענות כמו אשה ששלושה בעליה מתו או ששלושת בניה מתו במילתם (יבמות דף סד ע"ב). רש"י לעומתם לא הזכיר אלא שתי פורענויות, מתאוננים ומתאווים, ויש לברר מה דעתו בדבר הבריחה מהר סיני ומדוע לא ציין זאת. ואמנם הנדון האם חזקה היא לאחר שני מקרים או שלושה תלוי במחלוקת רבי ורשב"ג (שם ביבמות), והרי זו הערה על הרמב"ן וסייעתא לרש"י לפיו אף זוג פורענויות סמוכות אין כאן וא"ש לדעת כו"ע.

והנה מבואר כי עם ישראל ברחו מהר סיני, מהר ה', כתינוק הבורח מבית הספר, ויש לעמוד על לשון זו, תינוק ולא מבוגר, בורח ולא עוזב או יוצא. אבל התשובה בדבר, כי תינוק שבורח לא באמת מתנתק מבית הספר, לא בכוונה שבראשו ולא במעשה שברגליו. לא בכוונה, כי כל יציאתו אינה אלא בריחה, יציאה רגשית ולא מתוכננת מפני שמוצף מן הלימוד הרב והבריחה היא עבורו כמו מזון לנפש. כשיש דחף לאכול, בגלל רעב או מסיבות רגשיות אחרות, שוב אחר שאוכלים קמעה הולך הדחף ונעלם. זהו ים שיש לו סוף. האכילה עונה על צורך מסוים, וכשמתמלא הצורך חוזרים למצב הקודם, בלימוד או בעבודה. כך התינוק שבורח ודורש את מנוחת הנפש שלו, בשלב מסוים מספק את מבוקשו, ולמחרת חוזר בהכרח לבית הספר מפני שהוריו שולחים אותו לשם. לכן נקט בלשון בריחה שהיא פעולה שבאה מסיבות רגשיות וזמניות שאינן מפריעות להתקדם בהמשך. ועוד, שהדגש הוא מאין התינוק וישראל סרים ולא להיכן הם הולכים, כי הבריחה איננה עבור תכלית ההימצאות במקום אחר כי אם רק לתור להם מנוחה, כלשון הכתוב, מן ההימצאות במקום המוצא. ונקט דווקא תינוק, כי מבוגר שבורח ייתכן ולא ישוב, אבל התינוק לעולם שב למסגרת למחרת עם כוחות מחודשים למלאכת הלימוד. הרי מחזוריות הקיום בהר ה' בכוונה ובמעשה, לומדים תורה הרבה, אפשר שסרים לתור מנוחה, אבל לעולם שבים אל התלמוד.

ואם כנים הדברים, יבוא השואל וישאל מה פורענות יש בדבר. אכן עם ישראל לא התגדלו למעלה המובחרת של השתכנות בהר ה' דרך קבע, אבל גם הבריחה מהר סיני אינה אלא כבריחה של תינוק מבית הספר, צורך רגשי זמני שאינו בזדון ואינו מסית את התלמיד מן התלמוד, לפי שחוזר למחרת בכוחות מחודשים. ושמא זו דעת רש"י ז"ל שלא ציין את מדרש הבריחה ממיני הפורענויות. אבל הרמב"ן והתוס' חשו להפריד את הבריחה מהר סיני מן הפורענויות שלאחר ויהי בנסוע הארון, ונראה לפי שיטתם, ראשית כל, שאין קפידא בסמיכות של פורענויות בעלמא, כדאיתא בבבא בתרא (דף יד ע"ב), סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא. ע"ש. לכן אין חסרון בסמיכות הפורענות השנייה והשלישית ואף אין בזה מענייני חזקת פעמיים או שלוש. הרצף היחיד שמעוניינת התורה לקטוע הוא הבריחה מהר סיני הישר אל עבר התלונות והתאוות. תינוק הבורח מתלמודו יורד מהר סיני אל המישור השמם והנמוך, אבל אם וכאשר הוא שב למחרת, המדרגה העליונה חוזרת ונעורה ואף למעלה ממנה. זה כשלעצמו תהליך הגיוני ומקובל. אכן, הבעיה מתעוררת אם כאשר התינוק בורח אל מחוזות השממון, מתרחשים מאורעות ומופעלים עליו כוחות המקבעים אותו באותה מדרגה נמוכה. לסור מהר ה' ולהתפלש בתואנות ובתאוות זוהי בריחה שאין לה תקנה, משל היה התינוק מתאווה לחשוב את עצמו כחולה כדי להישאר בבית דרך קבע. זו המוחזקות בפורענות שעליה מדבר הרמב"ן שיש ליתן בה הפסק, להבדיל בין תאווה וצווחה לבין בריחה לצורך מנוחה: