להוסיף לכם תבואתו
בקדושים (פרק יט מפסוק כג), וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה׳. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו. ע״כ.
הילקוט שמעוני (תרטו) דורש וא״ד, ונטעתם וערלתם את פריו, מדבר בתינוק, שלוש שנים יהיה לכם ערלים, שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר, ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש, שאביו מקדשו לתורה, הילולים, שמהלל להקב"ה, ובשנה החמישית תאכלו את פריו, משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה להוסיף לכם תבואתו. עכ"ד. הרי התינוק עובר משלב של ערלות בשלוש השנים הראשונות להשגה של קדושה בתקופה שלאחר מכן, ואחר הקדושה מגיע שלב התוספת והגידול שמגיעים יחד עם הלימוד. אך יש לעמוד על כך. דבר זה ברור, גם בהקשר לעץ המאכל וגם בהקשר לינוקא, שישנו שלב מחוסר או שלילי שממנו עוברים לשלב המתקדם והחיובי, אך למה הראשון נקרא עורלה ומדוע האחרון נקרא קודש, לכל הפחות ביחס לתינוק. זאת ועוד, מה פשר המעבר מן הקדושה אל שלב נוסף, בשנה החמישית, שלכאורה מסיר את הקדושה ומשיב את עץ המאכל והתינוק אחורנית, ומאידך לא לוקח אותם בחזרה אל שלב העורלה. גם לא ברורה הסיומת להוסיף לכם תבואתו, שאף המדרש לא פירש. כל צורת ההתפתחות הנ"ל טעונה הבהרה.
הנה, הערלה היא המחיצה המפרידה בין הפוטנציאל לבין המימוש. ערל אוזן, ערל שפתיים וערל הלב הם אלו שאוזנם או פיהם אטומים מלשמוע ולדבר וליבם אטום מלהרגיש. במצב זה שרוי הילד בתקופת הבוסר של שלוש השנים הראשונות כאשר כוחותיו מתגברים אבל עדיין אינם פורצים את הכיסוי המונע מן הילד מלממש אותם, באופן דומה לעץ שמצמיח אבל התורה אוסרת פירותיו מהנאה ומכסתו משימוש. האדם הראשון, אומרים המפרשים, לא היה יכול להמתין אף לא שעה אחת טרם אכל מן העץ, וכנגד וכפרה לכך איסור הערלה המחייב המתנה. על דרך זו נראה לומר כי בשלב הינקות דומה הילד לאדם הראשון שקודם החטא וטרם ידיעת טוב ורע היה דחוי מעץ הדעת ומיכולותיו המכוסות. כוחות הילד בשנותיו הראשונות מנועים כמו פירות עץ הדעת.
ואז מגיעה החלאקה, התספורת, ההתערבות החיצונית שמעצבת את הגבולות. קודם לשימוש היומיומי בפירות שבשנות האילן הבאות, נוטלים את הפירות ומעלים אותם לירושלים בין החומות לאוכלם בטהרה. כך הילד ניטל וקובעים בו גבולות, לא רק משירים ממנו את כיסוי וערלת השיער אלא גם יוצרים את הפאות. היכן שיש פאות אין הפקר, כדכתיב פאת שדך )פרק יט פ"ט(. היכן שיש פאות יש בעלים, יש קדושה. העיסוק עם הילד והבאתו למקום קדוש, מירון או ירושלים, דומה לחרדת הקודש וההקפדה שסביב פירות נטע רבעי ולהתערבות החיצונית לממשם בדרך הראויה, בקדושה, בסביבה של תורה ומעשים טובים. זו הדרך מוציאתו מידי כוחות מכוסים לידי כוחות של קדושה שכבר יש להם מקום בעולם. אביו מקדשו לתורה והוא מהלל לקב"ה בתפילת ילדים.
ולבסוף, לאחר שנות הערלות, הצימוח המכוסה, ושלב הקדושה, הסרת הערלות והעיצוב החיצוני של קביעת הגבולות, הפאות, תיבת נח המסוגלת לדברים שבקדושה, שוב מגיע בשנה החמישית, או בתקופה שלאחר החלאקה, השלב הנעלה ביותר שבא הגידול ומוסיף לגדל את עצמו בעצמו. למושא ההתערבות החיצונית שבשנה הרביעית יש כבר גידולים שצימח בעצמו, תבואתו שלו. הרי התהליך מתחיל בשלוש שנים בהן התינוק ערל ולכוחותיו אין ביטוי ואז בא אביו ומפעיל את כוחות הילד לתורה ולתפילה, עד שלבסוף ממשיך הילד ומוסיף בתורה ובקדושה מדיליה, להוסיף לכם תבואתו:
תגובות
הוסף רשומת תגובה