על פי כהן
על פי כהן
בתזריע (פרק יג פסוק ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. ע"כ. ומפרש רש"י, גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן. עכ"ד.
ודבר פלא הוא, מדוע הכהן הוא האמון על הקביעה ההלכתית של מחלת הצרעת, ולא המומחה למחלות, הרופא, או המומחה להלכה, התלמיד חכם. ובלשון המשך חכמה, עניין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן. עכ"ל.
ואף עניין הצרעת עצמה מעלה תמיהה, ששנינו במועד קטן (דף ז ע"ב), והתניא וביום הראות בו, יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו שבעה ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל. ע"ש. ואם נגעי הצרעת הם מציאות של טומאה ופגם, כיצד יעלה על הדעת להזיד ולהדחיק ביודעין את המציאות בגלל אי אילו שיקולים להתחשב בעולה לרגל ולבוא לקראת החתן, ואפילו ביחס לצרעת בגדיו.
אבל האמת ששתי התמיהות מתיישבות בחדא מחתא, הן התמיהה בגין מחלת הצרעת והן התמיהה בגין רפואת הכהן. הנה, הצרעת איננה מציאות של חסר בפני עצמה כי אם ביחד עם האמירה של הכהן, וראהו הכהן וטמא אותו. רק כאשר נגע בשר מאומת על ידי הכהן שהוא שליח ה', בן האנוש היחיד שיש לו בחינה של קשר ישיר עם הקב"ה, נגע הצרעת מקבל משמעות. אם כן, אמנם אין הכהן מעלה או מוריד ביחס למציאות הפיזית של הנגעים, ולמעשה ביחס לתנאים הפיזיים הכהן יכול ואף צריך להיעזר במי שבקי במראה נגעים, אך הוא האחראי לאמת ולקשר את החבורה הפיזית אל המשמעות הרוחנית שלה, להפוך אותה מסימן גשמי הניתן להזנחה לחולי רוחני משמעותי שגם תהליך הריפוי שלו מתבצע על דרך הרוח ובעזרת הכהן, הרופא הרוחני.
ריה"ל בספר הכוזרי (מאמר שני ס וסב) ביאר את עניין הצרעת אחרת וא"ד, שאפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת וכו', כי הייתה בישראל במעלת הרוח בגוף האדם מועילה אותם החיות האלהית ונותנה להם זיו והדר בגופותם ובתכונותם ובמשכניהם, ובעת שמתרחקת מהם מסתכלת עצתם ויתכערו גופיהם וישתנה יופים, וכשהיא מתרחקת מיחידים נראה על כל איש ואיש סימן התרחק אור השכינה ממנו כאשר נראה התרחק הרוח פתאום בעבור פחד או דאגה משנות הגוף. עכ"ד. כלומר, כאשר אדם מתרחק מן החיות האלוקית יש בגופו רישום פיזי לכך, כפי שאדם שרוחו נרתעת מפני פחד או דאגה גורמת לו להחוורת הפנים.
ומובן מאוד לדרכו כי דווקא הכהן מעורב בתהליך הטומאה והטהרה של הצרעת, שהרי לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא פכ"א פ"א) והוא בעצמו מייצג חיבור והמשכיות של עם ישראל עם בוראו אל מול החדלון והניתוק שמייצגת המיתה וטומאת המת. הכהן הוא שקובע כי למולו עומדת צרעת, שמהותה התרחקות מסוימת, חלק ממיתה שהיא ההתרחקות המלאה, והכהן הוא שמלווה את המצורע בתהליך הטהרה ולבסוף מחזיר אותו ומחבר אותו אל עם ישראל והשכינה.
ואם תשאל, הלא לדרך הכוזרי הצרעת הינה מציאות בפני עצמה, וכפי שהמוות הוא מציאות בפני עצמה, ואם כן מדוע ניתן להדחיק מציאות זו בהקשרים מסוימים כגון לגבי חתן שנולד בו נגע או עבור עלייה לרגל. ויש לומר בזה דבר חידוש, כי אין הפשט שאנו מדחיקים את מציאות הצרעת המרחיקה והמנתקת אם יש אי אילו צרכים או אירועים שכביכול חשובים דיים. הסיבה שחתן ועולה לרגל אינם מוכרזים כמצורעים מרוחקים ומנותקים הינה מפני שהחתנות והרגל הינם אירועים מחברים ומקרבים מחמת עצמם. את המצורע מרחיקים מפני שהוא מנותק, מת חלקי, אבל מצורע שמתחתן הרי אין יותר קירוב וחיבור מזה בתוך עם ישראל, חיבור שמחפה ואף גובר על הניתוק. והוא הדין לגבי העולה לרגל המקיים שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך (שמות פכ"ג פי"ז), שכשעולה לירושלים מתחבר לכל הנראים במקדש ובעצם לעמ"י כולו, חיבור שמאפיל על הריחוק שמשרה הצרעת:
תגובות
הוסף רשומת תגובה