חסד ושלום בעולם
חסד ושלום בעולם
באחרי מות (פרק יח פסוק ה), ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. ע"כ. ודרשו חז"ל (יומא דף פה ע"ב), וחי בהם ולא שימות בהם. ע"ש.
כתב השו"ע בסי' שכח (סעיף יב), כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי אינו יהודי וקטנים ונשים אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת, והרמ"א כתב, ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי, ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל עושין על ידי אינו יהודי וכן נוהגים, אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי אין לעשות על ידי אינו יהודי. עכ"ל. וידועה תליית מחלוקת בשני הצדדים האם שבת הותרה במקום פיקוח נפש, דהיינו שמצוות השבת לא קיימת במצב זה וממילא אין צורך בשינוי ובא"י וכו', כפסק השו"ע, או שמא השבת דחויה מפני פיקוח נפש כך שיש למעט בחילולה במקום האפשר וכדברי הרמ"א.
קודם לפסק השו"ע כבר כתב הרמב"ם בפרק ב מהלכות שבת (הלכות ב וג) וא"ד, כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה או ספק סכנה מחללין, ומדליקין לו את הנר ומכבין מלפניו את הנר ושוחטין לו וכו', כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן. כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גויים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. עכ"ד. הרי אין עניין לתור דווקא אחרי קטן או גוי שיחללו את השבת לחולה שיש בו סכנה, לכאורה משום ששבת הותרה במצב זה, ויתרה מכך, יש עניין שיחללו דווקא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם על מנת שההלכה במקרה זה תהיה מלובנת ובהירה שבמקום סכנה יש לחלל ובכ"מ אחר לא.
נדון קרוב לזה, ברמב"ם מהלכות יסודי התורה (פרק ה הלכה א) וז"ל, כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. עכ"ל. ונחלקו עימו בעלי התוס' (ע"ז דף כז ע"ב ד"ה יכול) וז"ל, ואם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצוות רשאי כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי, שהיה אצל עובד כוכבים אמר ליה אכול נבלה ואי לא קטלינא לך אמר ליה אי בעית למיקטלי קטול, ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה. עכ"ל. ובפשטות אותו התלוי והכפוי לעבור עבירה תלוי באותה הסוגיה האם המצוות מותרות או נדחות במקום שיש בו פיקוח נפש. אם המצוות נדחות, יש למחמיר על עצמו במה להיאחז, סרך המצווה הדחויה שברצונו לעורר ולהעדיף. כך לתוספות. אך אילו המצוות מותרות במקום פיקוח נפש, אין שום תועלת בקיום המצווה, ואדרבה, יש כנגד המחמיר טרוניא בדבר איבוד הנפש שלו, וכפי שאומר הרמב"ם.
דא עקא, בריש פ"ב מהלכות שבת כתב הרמב"ם דברים מפורשים וז"ל, דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות. עכ"ל. הרי מפורש ששבת ושאר מצוות נדחות במקום פיקוח נפש, ולא מותרות, ואם איננו מוציאים הדברים מכלל פשוטם צריך להבין מדוע לפום דעתו ז"ל לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן ומה הטעם שאם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. התשובה לכך, נראה, נעוצה בדקדוק לשונו הזהב של הר"מ בגדר קיום המצוות בשעה של פיקוח נפש.
מה הטעם שחולה שיש בו סכנה הרי השבת כחול לכל הדברים שהוא צריך להן, מסביר ומרחיב הרמב"ם, אסור להתמהמה לגביו מפני שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. כך דבריו. רוצה לומר, הטעם לכך שלא שייך לשמור על השבת כשחולה שיש בו סכנה עומד מנגד, הוא מפני שכל עשייה של מצווה, כביכול, שאינה במגמת עשייה של חסד ושלום בעולם כי אם נקמה ומוות, אין זו מצווה. מדובר בתנאי בסיסי במצווה, כמו מצווה בלי כוונה, במקום שצריך, או מצווה הבאה בעבירה ואכמ"ל. אם קיימת מצווה במגמה להימנע מטיפול בחולה מסוכן, לא קיימת מצווה. כעת, בכלל הגדר של משפטי נקמה, כולל הרמב"ם כל שמץ התמהמהות בטיפול בחולה, כגון לעשות שינוי או לחפש אינו יהודי. אף אם מדובר בעיכוב קלוש שיש מי שיגדיר כדבר שאינו פיקוח נפש לשל עצמו, הרמב"ם עדיין מגדיר את העיכוב כמציאות של משפט מוות ונקמה שבו כלל לא שייך לקיים מצווה. לפי"ז יוצא דבר חידוש שאם ברור לחלוטין שקיום הפעולה על ידי שינוי או אינו יהודי אינו מעכב וגורם לרפיון בשום פנים, כגון שהחולה עדיין אינו כאן וכדו', ייתכן שלא מדובר במשפטי נקמה ויש עניין לפי הרמב"ם למעט בחילול שבת הואיל וסו"ס השבת דחויה אצל סכנת נפשות ולא מותרת.
וכיוצא בזה, יעבור ואל יהרג, אומר הרמב"ם, לפי שנאמר במצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. עכ"ד. שוב הדגש הוא שמצוות הן רק מצוות שחיים בהן, אבל אם מתים בהן לא מדובר במצוות. ממילא גם אם המצוות נדחות מפני פיקוח נפש ולא מותרות, אם בא אדם ושם את נפשו בכפו, מצב של נקמה בעולם, וחושב שיש לו זכות של קיום מצווה, אומר הרמב"ם כי טעות היא בידו. אדם שמעמיד את עצמו ואת המצווה עבור תכלית שסופה היא מוות, מפספס את התנאי הבסיסי במצוות התורה שהן מובילות לרחמים ולחסד ולשלום בעולם. הואיל ומנסה לקיים מצווה החסרה את כל אלו, את המצווה לא קיים ואף חייב על נפשו שאיבד:
תגובות
הוסף רשומת תגובה