תודת מצה
תודת מצה
בצו (פרק ז פסוקים יב ויג), אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן וכו'. על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו. ע"כ. וכתב רש"י, אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא שהם צריכין להודות שכתוב בהן יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויזבחו זבחי תודה, אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם האמור בעניין, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה, כמו שמפורש כאן והקריב על זבח התודה ארבעה מיני לחם חלות ורקיקין ורבוכה שלשה מיני מצה וכתיב על חלת לחם חמץ וגו' וכל מין ומין עשר חלות וכו'. עכ"ד. מעניינו ומהלכותיו של קרבן התודה.
ויש להצביע על מבוכה גדולה המתרחשת בחג החירות. ישראל היו שרויים במצרים כחבושים בבית האסורים ונתן להם הי"ת דרור והוציאם ממצרים לחירות, ישראל חצו את ים סוף וירדו בו כפי שלא ירד שום יורד ים מעולם, לאחר שיצאו ממצרים ועברו את הים עוד המשיכו ללכת במדברות ארבעים שנה ואף בכלל זה נתרפאו כל החולים, הסומים האלמים החרשים החגרים והטיפשים לקראת מעמד הר סיני. הרי כל הסיבות והטעמים להביא קרבן תודה על יציאת מצרים ותולדותיה, ואילו אנו אין אנו מביאים תודה ואפילו מנועים מלהביאה בחג הפסח, שכן אין מביאים תודה בחג המצות מפני חמץ שבה (ביצה דף יט ע"ב), ואף בארבעה עשר אין מביאים הואיל וממעט את זמן אכילת לחמי התודה. כיצד תיתכן הסתירה המהותית בין כל העילות לזבוח זבחי תודה לבין הדחייה המובנית בהבאת קרבן התודה ולחמה בחג הפסח.
הנצי"ב בהעמק דבר בפרשת צו (שם) תמה מדוע מיעט הכתוב בזמן אכילת תודה ליום ולילה מאשר שאר שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד, ולא זו בלבד שצמצם את הזמן אלא אף ריבה בארבעים לחמים הבאים עם התודה שיש להספיק לאוכלם בחלון הזמן המצומצם. עונה הנצי"ב שהטעם הוא כדי שיהיה מרבה ריעים לסעודה אחת ביום ההקרבה ויהיה סיפור הנס לפני רוב אנשים. הרי המהות של קרבן התודה, במובן מסויים, אינה הבשר והלחמים עצמם כי אם יצירת התנאים והכשרת התווך לפרסם את הנס ולספר אודותיו בפני קהל אנשים. ומעתה נאמר שאותה מהות של התודה מתקיימת גם בפסח ומתגלה בלבוש אחר חלף התודה והלחמים, שהרי בליל הסדר אנו אומרים לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל ולשבח, להודות כמו בקרבן התודה, וכולם יושבים מסובין סביב שולחן הסדר ומספרים אודות נס יציאת מצרים ונגזרותיו, מעוררים את הילדים, שואלים ומשיבים, כפי שמסבירים כל האחרונים בגדר חובת סיפור יציאת מצרים שבליל הסדר מעבר להזכרת יציאת מצרים שבכל יום. ולא זו בלבד, אלא שהפסח נאכל למנוייו, כלומר, בקרב חבורת אנשים שהתאספו יחדיו לקיים המצווה, ועוד אנו אומרים כל דכפין ייתי וייכול כעת שאין לנו מנויים, וזמן אכילת קרבן פסח קצר, לילה אחד מן התורה או עד חצות מדברי חכמים, הרי כל התנאים המיטביים לאסוף אנשים המשתוקקים וממוקדים לקיום מצוות הפסח שאזניהם כרויות לספר בסיפור יציאת מצרים ולפרסם הנס.
ומקשה הבן קושיא אלימתא, מה נשתנה הלילה הזה שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, בקרבן התודה, אבל הלילה הזה אומרים תודה ומספרים את הנס על מצה בלחוד, לחם עוני שעונים עליו דברים הרבה (פסחים דף לו ע"א). על הקושיא אנו עונים עבדים היינו לפרעה ממצרים וכו', והרי זה טענו בחיטים והודה לו בשעורים, תרתי משמע. עוד צריך ביאור עניין זה עצמו שקרבן התודה משלב לחמי מצה שלושים ולחמי חמץ עשרה.
הרמב"ן בפרשת אמור (פרק כג פסוק יז) מבחין כי הקרבנות המובאים לרצון השם הנכבד לא יובאו מן הדבר אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים, כלומר דברים שיד אדם מעורבת בהם לגרום להם להשתנות, ויוצא מן הכלל הוא קרבן התודה שרובו מצה, חומר גולמי שלא תפח ולא השתנה, ומיעוטו חמץ שעבר שינוי ומסמל את חלקו המוגבל של האדם בבחירה בתוך העולם שכולו בידי ה'. שני הכוחות, הכוח האמיתי של הי"ת המסובב את העולם, המיוצג על ידי רוב לחמי התודה, וכוח הבחירה המסויים של האדם בתוך הסביבה האלוקית, שניהם באים לידי ביטוי בקרבן ההודאה לה' על חסדו ונפלאותיו לבני אדם. ועונים אנו לבן השואל מדוע הלילה הזה כולו מצה, שעבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם וכו' ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים, רוצה לומר, הלילה הזה של יציאת מצרים אין בו אפילו השתדלות מעשה ידי אדם, כי אם עבודה אלוקית גרידא וניסים גלויים שמבלעדיהם היינו נותרים באותו מצב ממש עד היום הזה. וכהשלמה לליל הסדר שכולו מצה, מביאים לאחר מכן בחג השבועות את שתי הלחם שכולם חמץ, וכלשון הרמב"ן (שם) ציווה הכתוב שתהיינה חמץ לפי שהם תודה לשם כי חוקות קציר שמר לנו, דהיינו שכפי שיש בקרבן התודה לחם חמץ לציין את השתדלות האדם, כך שתי הלחם מסמלים את זיעת אפיו של האדם בעבודת החקלאות ובאים להודאה על הצלחתה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה