מלאכת אוגר
מלאכת אוגר
טיפול בשבת בחיית מחמד כגון אוגר או ארנב כרוך בכמה נדונים של מלאכות ואיסורי שבת שיש לעמוד ולברר האם ומתי עוברים עליהם, כיצד נמנעים מן האיסור ומה הצדדים בדבר. בין הנדונים הטעונים בירור, טלטול החיה או אפילו ליטוף שלה, טלטול הכלוב של החיה, שייתכן לאסור מצד טלטול מוקצה, נתינת אוכל בפני החיה, שהרי ישנם אופנים מסויימים שאסרו לעשות כן, ועוד צריך לברר מה הדין מצד הלכות צידה, האם אפשר לתפוס את החיה המתהלכת בבית, להחזיר אותה לכלוב ולאחר מכן אף לסגור את פתח הכלוב.
באשר לדין מוקצה, סוג המוקצה הרלוונטי הוא מוקצה מחמת גופו, אותו מגדיר המשנה ברורה בהקדמה לסי' שח כך, דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בזה דלא חזי ומקרי מוקצה מחמת גופו. עכ"ל. ושם בסעיף ו פסק השו"ע על דרך זו שאסור לטלטל שברי כלי שאינם ראויים לשום מלאכה, והטעם משום שבטיל שם הכלי מעליהם ודומים לצרורות הנחשבים למוקצה מחמת גופו. ובסעיף לט כתב השו"ע מפורשות, אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. עכ"ד. הרי בעלי חיים, ובכללם חיות מחמד, נחשבים למוקצה מחמת גופו כעצים ואבנים ואסור לטלטל אותם, להרים אותם ולהעבירם מצד ולצד וכדומה. באשר לליטוף, האם אסור כמו טלטול או קל מזה, השו"ע בסי' שב סעיף יא כתב וז"ל, מי שנתלכלכה ידו בטיט מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה. עכ"ל. הרי נשמע שאם מתמקדים בהזזה רק של שיער החיה הרי זה מותר גם אם דנים את החיה כמוקצה, אמנם יעויין בביאור הלכה שהביא פירוש אחר שמדובר בשיער שאינו מחובר בבהמה ונשאר בצריך עיון בעניין זה.
עד כמה שחיית המחמד נדונית כמוקצה, אזי גם הכלוב שלה מוקצה. כ"כ השו"ע בסי' רעז (סעיף ג), שכח נר על הטבלא מנער את הטבלא והוא נופל וכו', ואם הניחו עליה מדעת אסור לנערה שהרי הטבלא היא בסיס לדבר האיסור. עכ"ל. ובמאמר המוסגר, מציין הרמ"א שם שמותר ליגע בטבלא הואיל ואינו מטלטל הנר והוא הדין שמותר ליגע במנורה שבבית הכנסת והנרות דולקות ובלבד שלא ינענע. עכ"ד. הרי גם נגיעה בעלמא בחיה צריכה להיות, עקרונית, מותרת. ועכ"פ את הכלוב יש לראות כבסיס לחיה שהיא מוקצה מחמת גופו ואין לטלטלו. אכן, פעמים שיש צורך בטלטול הכלוב והזזתו משום הלכלוך שבו, ואז יש להתיר מצד גרף של רעי, כדאיתא בשו"ע סי' שח סעיף לד, כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם, אם היו בחצר שיושבים בה מותר להוציאם לאשפה או לבית הכסא ואפילו בלא כלי. עכ"ל. עוד אופן שבו יש צורך בהזזת הכלוב הוא אם הכלוב במקום שמש או רוחות ויש צער לחיה, אז יש מקום להקל בהזזת המוקצה באופן שאינו טלטול ממש, וכדפסק השו"ע (שם סעיף מ), כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר דהיינו שאוחז בצאורן ובצדדים ומוליכן אם צריכין הבע"ח לכך ובלבד שלא יגביהם בעניין שיעקרו רגליהם מן הארץ דמוקצין הם ואסור לטלטלו. עכ"ד. הרי יש מקום להקל במקום של צער בעלי חיים, אך קצ"ע מה הגדר המדוייק בכך שיכול לדדות אבל לא לטלטל.
אלא שיש לפקפק על הנחה זו עצמה שחיית מחמד היא מוקצה מחמת גופו. לדעת הר"ר יוסף בתוס' במסכת שבת (דף מה ע"ב) ישנו מושג של אפרוח דחזי לשחק בו תינוק כשבוכה, שאינו מוקצה, וכן איתא בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' פא) וא"ד, נראה לי להתיר לטלטל עופות המצפצפים בקול נאה בכלובו וכו' כיון שבני אדם נהנים בקולם לאו מוקצים נינהו. עכ"ד. הרי מקור לכך שבעלי חיים שנועדו לשעשוע, אפרוח וכדומה למשחק או ציפור לשיר, אינם מוקצה כשאר בעלי החיים, וה"ה שאר חיות המחמד המגודלות לצורך חמידותן. בנוסף, גם למוקצה מחמת גופו כעצים וכאבנים ישנו מושג של ייחוד, כדאיתא בשו"ע בסעיף כב (שם), אסור לכסות פי חבית באבן או בבקעת או לסגור בהן את הדלת או להכות בהן בברזא בחבית להוציא היין ממנו אף על פי שחשב עליה מבעוד יום אסור, אלא אם כן יחדה לכך וכו'. ע"ש בחילוקי הדינים, אך עכ"פ ברור כי אפשר להציל מוקצה מחמת גופו מלהיות חסר תוחלת ולהוציאו מהגדרה זו בעזרת ייחודו לדבר מה, וייחוד החיה לשעשוע, על פניו, לא גרע מזה. באמת האחרונים דנו בצדדים הללו, ויש שהקלו, ר"מ פיינשטיין והגרש"ז אויירבך, ולכן נראה שיש סעד בעניין להקל, בפרט שמדובר במוקצה שהוא עניין דרבנן.
באשר לנתינת מזונות לפני בעל חיים, אם אין מזונותיו עליו מדובר בטרחא שלא לצורך ואסרו זאת חכמים. מטעם זה אין נותנין לא מים ולא מזונות לפני דבורים ולא לפני יוני שובך ויוני עליה (ס' שכד סעיף יא), אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות מפני שמזונותיהם עליך. ע"ש. ולמשל לגבי המנהג ליתן חיטים לפני עופות בשבת שירה, כתב המשנה ברורה (ס"ק לא) שאינו נכון שהרי אין מזונותן עליך. עכ"פ, חיית מחמד ביתית ודאי מזונותיה עליך ופשיטא שמותר, ובודאי אם הדבר כרוך בצער בעלי חיים שאז מותר ליתן אוכל גם בפני בע"ח שאין מזונותיו עליך ומשום שורחמיו על כל מעשיו (תהילים פרק קמה).
אך גם אם חיית המחמד איננה מוקצה, וגם אם אין כל בעיה ליתן בפניה מזונות בשבת, עדיין יש לבחון את הוצאת החיה מן הכלוב, או למעשה את החזרתה אליו, האם יש בה משום צידה. יתר על כן, שמא אף ללא הוצאת החיה כי אם בסגירת פתח הכלוב בלחוד גם כן מתבצעת צידה. כדי לענות על כך תשובה, יש להקדים כמה כללים בסיסיים בהלכות צידה. השו"ע בסי' שטז (סעיף ג) כותב כך וא"ד, כל שבמינו נצוד חייב עליו, אין במינו נצוד פטור אבל אסור, הלכך זבובים אף על פי שאין במינו נצוד אסור לצודן. עכ"ד. חיית מחמד, לעומת זאת, כמדומה שנחשבת כמין הנצוד, אף שאינה אלא לשעשוע. בפרט אם באים אנו להאדיר את מטרת השעשוע על מנת להקל בחיה מצד מוקצה, לא נוכל להזניח זאת ביחס לגדרי צידה. ישנה מציאות של תפיסת חיות על מנת להשתמש בהן או למוכרן לשעשוע, ולכן נראה להגדירן כמי שמינן נצוד. אכן, גם בין החיות שבמינן נצוד, ההלכה מחלקת בין חיות מבוייתות לכאלה שאינן. חיה ועוף שברשותו, אומר השו"ע (שם סעיף יב), מותר לצודן והוא שלא ימרודו, ומבאר המשנה ברורה כיוון שהם בני תרבות והורגלו בבית וממילא יחזרו לביתם בערב ונוח לתפסן לכן אף כשיצאו מן הבית הרי הן כנצודין ועומדין ולא שייך בהם צידה, והרמ"א הביא שאסור ואם צדן פטור. וחיות מבוייתות לחלוטין, כגון פרה או כבשה או כלב, לכו"ע אין בהן צידה אם לא מרדו בבעליהם. ואם כן אולי אפשר לדון חיית מחמד כחיה שברשותו ולהקל לכה"פ לדעת השו"ע, אף כי לא ברור שהחיה תחזור מעצמה ממש, הואיל וסו"ס יש לה רמה של ביות וחוסר מרידה. ויעויין במשנ"ב (שם) שהביא את דברי החיי אדם, דאם דרכו של אותו העוף שאין נשמט מן היד כמו שיש מן התרנגולות שתיכף היא יושבת כשרוצין לתפסה ואין צריך לרדוף אחריה, דבהו אין איסור צידה כלל לכו"ע אם הורגלה כבר בבית ומותר להכניסה ע"י דחיה או לרדפה אף לבית קטן או לכלוב שלה, וכן יש להקל.
זווית נוספת של בחינת החזרת החיה לכלוב כצידה, היא העובדה שהכלוב, במקרה הנפוץ, כבר נמצא בחדר או בבית דירה, ובחלל כזה, כל עוד לא מדובר בבעל כנף, אין צורך ביותר משחייה אחת לתפוס החיה והרי זה מוגדר כביבר קטן (שם בסעיף א) שהחיה בכל מקרה נחשבת ניצודית בו. ומאחר שהחיה כבר במקום שהיא ניצודת בו אין בה שוב סרך צידה, למעט כמה מן הפוסקים הסוברים שיש צידה מדרבנן בקירוב של הצידה כגון זה שמכניס את החיה מחדר לכלוב. צד נוסף להיתר הוא שבשעה שפותחים את הכלוב ישנה גם חסימה שמשרה האדם שמתעסק עם החיה למונעה מלצאת, אולי אפילו ברמה הפיזית של היד או הזרוע החוסמות את הפתח. כאשר בכל רגע ישנה מניעה כלשהי מהחיה מלהגיע לפתח, כאשר סוגרים את פתח הכלוב לא מחדשים צידה וחסימה בעולם. סיבה נוספת להתיר, המובאת גם במשנה ברורה, שאם הבעלים מתכוין להכניס את החיה לכלוב לא כדי לשמור את החיה כי אם כדי לשמור את הבית מהנזקים שלה, אפשר שיש להקל מצד שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכנים הדברים, כי זו הסיבה העיקרית להחזקת חיות שאינן עפות או שוחות בכלוב, לא מפני שזו הצורה היחידה לשמר אותן, אלא כדי שלא תסתובבנה ותזקנה לבית. על כן, בהצטרף כל אלו, נדמה שיש מקום להקל בהתעסקות עם החיה, ובפרט אם העיסוק מתרחש רק בתוך גבולות הכלוב שלה, הגם שמגלים את המכסה או פותחים בו פתח, הואיל והחיה עדיין שמורה במובנים מסויימים ובהצטרפות הסעדים הנוספים להקל:
תגובות
הוסף רשומת תגובה