לאכול ולבלוע
לאכול ולבלוע
בקורח (פרק טז מפסוק לב), ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש, ובפסוק לה, ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת. ע"כ. קורח, דתן ואבירם, בני משפחותיהם ורכושם נבלעו באדמה, ואילו מאתיים וחמישים נשיאי העדה מקריבי הקטורת נענשו בשריפה. וצריך להבין מחלוקת קורח ועדתו, כלומר במה נחלקו קורח ועדתו בינם לבין עצמם שאחריתם של אלו בשאול תחתיות וסופם של אלו באש היוצאת מאת ה'.
בפסוק כז (שם), ויעלו מעל משכן קורח דתן ואבירם מסביב וכו' ונשיהם ובניהם וטפם, וכתב רש"י, בא וראה כמה קשה המחלוקת, שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות ובית דין של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו אף יונקי שדיים. עכ"ל. וצריך להבין חומרת הדברים, מדוע ולמה נענשו אותם טף וקטנים. אם לפעוט אין אחריות על מעשיו, אין הבדל מה חומרת המעשים, כך או כך אין לו אחריות עליהם ואינו צריך להיענש.
אחר אכילת מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת בידי האש ואחר בליעת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש בידי הארץ, שוב באו בני ישראל (פרק יז פסוק ו) וילונו וכו' ממחרת על משה ועל אהרון לאמר אתם המיתם את עם ה'. והרי זה פלא, מה הענייניות בטענה זו. שעות ספורות קודם לכן חזו העם במחזות נוראיים, לא פעם אחת כי אם פעמיים, שאירעו למערערים על סמכותם של משה ואהרן, אותות ומופתים שבודאי מאוששים שמשה אמת ומינוייו אמת. מאות האנשים שמתו אך מכבר לא מתו אלא מפני שחלקו על הסמכות, ומיתתם מאוששת את אותה סמכות, ואם כך על סמך מה מי מהעם באים ומתלוננים מדוע המיתם את עם ה', כביכול מיתות אלו היו לחינם ולא הוכיחו שום דבר ענייני, והרי הן חיזקו את משה ואהרן וסמכותם. ודאי תלונתם של אלו לא הייתה כראוי, והראיה שתיכף ומיד פרצה מגיפה והרגה ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש, אבל אף על פי כן יש למצוא איזה בדל של הגיון בו נתלו המתלוננים.
סוף דבר, אמר ה' אל משה שידבר אל בני ישראל לקחת מאיתם מטה לבית אב שנים עשר מטות, והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשיכותי מעליי את תלונות בני ישראל (פסוק כ). ע"ש. וגם זה אינו ברור, לשם מה נצרך האות הנוסף אחר אותם אותות מופלאים שקדמו לו, במה הוא מיישב את התלונות יותר מקודמיו, מעבר לתוספת כמותית של נס נוסף. עוד יש להעיר כי אות המטה כולל לכאורה כפילות מסויימת שנראית יתירה. באוהל מועד הונחו מטות יבשים שאין שום אפשרות שיפרחו בדרך הטבע כלל, ועל כן מאחר שאיזשהו מטה פורח, כבר זה לשל עצמו נס גדול המגביר את האמונה. העניין הניסי הנוסף, כלומר המאורע שקרה למרות ההסתברות הנמוכה שלו, הוא הפריחה של המטה הנציג המסויים של אהרן מתוך כלל הנציגים. סבירות התרחיש שבו דווקא מטה אהרן פורח מתוך שנים עשר או שלושה עשר מטות די נמוך גם אם ידוע שמטה אחד פורח, אך הסבירות פוחתת עוד יותר בהתחשב בכך שיכולים לקרות תרחישים נוספים בהם אף מטה או יותר ממטה אחד פורחים. אם כן, יש להבין מה העניין בצירוף שני העניינים הנדירים על מנת שהאות יתן את אותותיו.
בפרק חלק (סנהדרין דף קי ע"א), אמר רבי יוחנן, קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין. לא מן הבלועין דכתיב ואת כל האדם אשר לקרח, ולא קרח, ולא מן השרופין, דכתיב באכל האש את חמשים ומאתים איש, ולא קרח. במתניתא תנא קרח מן השרופין ומן הבלועין. מן הבלועים דכתיב ותבלע אתם ואת קרח, מן השרופין דכתיב ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש וקרח בהדייהו. ע"ש. ופרש"י, למ"ד לא מן הבלועין ולא מן השרופין, במגפה מת. ולמ"ד מן הבלועים ומן השרופין היה, שנשרפה נשמתו וגוף קיים, ואחר כך נתגלגל עד מקום הבלועין ונבלע, דכתיב בפרשת פנחס ותבלע אותם ואת קרח עמהם, ור' יוחנן דאמר לא מן הבלועין ולא מן השרופין דריש ליה להאי ואת קרח לאחריו, ואת קרח במות העדה במגפה. עכ"ד.
בתורת משה, לחתם סופר, תמה על ר' יוחנן, דלכאורה הוא נגד השכל, שהרי קורח הרשיע יותר בו היה תלוי הכל ומדוע נמלט שאינן לא מן הבלועים ולא מן השרופים אלא שהמשיך לחיות ואולי מת במגיפה לבסוף. והשיב וא"ד, ויש לומר לרעתו, שראה עצמו בעושר גדול ועבדים ושפחות וכבוד עצום ומאתיים חמישים נשיאי ישראל הלכו אחר עצתו, וממש לב כל ישראל עמו, ובניו גדולי הדור, ובשעה קלה נצב ערום כיום הולדו מכל עשרו, וכל ריעיו נבלעו ונשרפו, ובניו שבו בתשובה ורחקו, ונתבזה בעיני כל ישראל כי ראו צדקתם של משה ואהרן, טוב מזה המות אפילו בליעה ושריפה מאשר יחיה ויראה בנפלו כרגע מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. עכ"ד. הרי אנו למדים כי זהו כל העניין של בליעת האדמה, ביטול מוחלט של כל הסובב את קורח שראה עצמו כמאן דאמר, מוקף בדמים ובדמים. בין למ"ד שלא נבלע באדמה ורק חזה במחזה, ואולי גם חזה בשריפה, ובין למ"ד שלבסוף התגלגל ונבלע, אך קודם לכן ראה את כל אשר לו יורד לפי תחת, ואולי ראה גם את מקטירי הקטורת נשרפים עימו, העונש הוא מאותו השורש. ומטעם זה אבד כל אשר לקורח בבליעה באדמה, כולל כל רכושו וכולל הבנים והטף, כמו שנוקט רש"י בלשון איבוד, אבדו אף יונקי שדיים, לפי שלא נענשו לשל עצמם, אלא בגין חומרת המחלוקת של קורח ומפני שמוכרח להיעשות לו, איבוד ומחיקה מוחלטת של כל הסביבה והקטנים בכלל.
על כל פנים, כל הנבלעים באדמה לא נבלעו אלא מפני שהם הסביבה הישירה של קורח ועונשו של קורח להיהפך בשעה קלה להיות ניצב עירום מכל עושרו וריעיו. וכל הנשרפים בשריפה, אולי אם לא היו נשרפים אז היו נבלעים אם נחשיבם לחלק מן הפלמייה ולא רק כנספחים שניים וחיצוניים, אך בכל אופן נענשו בשריפה מפני המעשים שהם עצמם עשו, שהקריבו לפני ה' אש זרה, כדוגמת נדב ואביהו (ויקרא פרק י פסוק א), ונענשו בהתאם וכדוגמתם, שיצאה אש מלפני ה' ותאכל אותם (שם בפסוק ב). ובסיכומם של שני ניסים אלו, כל חלק מן הקהלים שהשתתפו במחלוקת סיימו בדרך המתבקשת והראויה להם, המיוחסים לקורח נאבדו והשאירו את קורח מרוקן ובלא כלום, והמקריבים אש זרה נענשו במיתה בידי שמים על ידי שריפה.
אחר מאורעות נוראיים אך מתבקשים אלו באים העם ומלינים, אמת כי דברים שהינם בבירור שלא כדרך הטבע ארעו כאן, האדמה הבולעת והאש האוכלת, אך אין אלו הוכחות ישירות לסמכותם של משה ואהרן. האדמה שנטלה את כל אשר לקורח אולי מוכיחה שקורח אינו בעל הסמכות, והאש שהענישה את מאתיים וחמישים מקריבי הקטורת אולי נובעת מאי ההקפדה על הלכות המשכן, בניגוד לאהרן שבקיא ומורגל בהן, אבל עדיין אין באלו הוכחה חיובית לטובת משה ואהרן. על חודה של נקודה עניינית זו באו וניתלו אותם המתלוננים, שאכן גרמו למגיפה אחר קנטרותם, ומכל מקום הוסיף ונתן הקב"ה אות נוסף שמשלים את התמונה ועליו ודאי אין להשיב ולא ניתן להלין. אהרן ונשיאי השבטים מעמידים במשכן מטות יבשים שאינם יכולים לפרוח אלא בדרך נס. רוצה לומר, כל פרח הפורח וצמח הצומח על איזה מטה, בודאי הי"ת גידלו ונתנו מחוץ לדרך הטבע. על בסיס זה נוסף השלב השני באות שבו רואים את מטה אהרן פורח לבדו ואת שאר המטות נשארים ביובשם, מה שמראה שהי"ת בא ובוחר באופן חיובי באהרן. לא את כוחות הקב"ה והנהגתו הניסית את עמ"י בא האות להוכיח, כי עניין זה כבר מאומת על ידי אותות מרובים ואף על ידי עצם הפריחה של איזה מן המטות. מטרת אות המטות היא ליתן את התמיכה במשה ובאהרן באופן שונה, לא על ידי אכילת המתנגדים או בליעתם כי אם בפריחת ולבלוב הם עצמם:
תגובות
הוסף רשומת תגובה