ערמה של תורה
ערמה של תורה
באמור (פרק כג פסוק טו), וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. ע"כ. וכיצד סופר, כתב השו"ע (או"ח סי' תפט ס"א), הימים והשבועות, כיצד, ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד וכו', ובסעיף ח כתב, אם שכח לברך באחד מהימים סופר בשאר ימים בלא ברכה. ע"ש. הרי סופרים הימים והשבועות, מוסיפים והולכים בספירה עד שיעברו ארבעים ותשעה ימים, ואם דילג ולא ספר באחד הימים שוב אינו סופר בברכה.
משורשי המצווה, כותב ספר החינוך (מצווה שו) וא"ד, על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכו' והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה וכו', ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות וכו', להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא. עכ"ד.
אך אם זהו השורש, יש לתהות על כיוון נטייתו של האילן. אם הספירה הפותחת בחג החירות ומסתיימת בחג מתן תורה מגמתה היא לכיוון מעמד קבלת התורה אליו אנו כמהים ומשתוקקים במשך כל הספירה, ומעמד קבלת התורה גדול הוא לישראל יותר מן החירות מעבדות, צריך להבין מדוע סופרים את הימים החולפים ולא את הימים הנותרים עד עצרת. כל ישעם וחפצם של ישראל להתקדם בזמן הנותר אל קבלת התורה, ולכן המנייה צריכה להיות ביחס לכך, לזמן הנותר אותו רוצים לעבור ובמהרה. אכן קיימים נדונים בהלכה, למשל לגבי הדלקת נר חנוכה (שבת דף כא ע"ב) האם מוסיף והולך, כבית הלל, או פוחת והולך, כבית שמאי, אבל שם מדובר בשמונה ימים שלכל אחד מהם תכלית עצמאית, וכל הנדון נסוב רק על הייצוג של אותה תכלית האם ראוי שיהיה על דרך מעלין בקודש או כנגד פרי החג. ע"ש. ברם, זה פשוט שכאשר מדובר בספירה שיש בקצה שלה מאורע חשוב, הספירה צריכה להיות מכוונת אל המאורע. על דרך צחות אולי יש שיאמר שגם בחנוכה סופרים את הימים שחלפו מאז מאורע ההדלקה בפך הקטן, חרף העובדה שאין להדלקה גדר של ספירה, והראיה שאם פספס יום אחד עדיין מדליק בשאר הימים, אבל הא פשיטא שבספירת העומר המאורע שנגזרת ממנו הספירה הוא חג שבועות, כך שהדעת נותנת שצריך למנות באופן שפוחת והולך.
עוד יש להבין מדוע מצווה למימני יומי ומצווה למימני שבועי (מנחות דף סו ע"א). מדוע לא מספיקה צורה אחת של מנייה שדי בה כדי לומר באופן חד משמעי כמה זמן נותר עד חג שבועות, אלא מקפידים לספור בכמה צורות, צורת הימים וצורת השבועות. הואיל ומדובר בספירה שהיא רק אמצעי של ביטוי השתוקקות אל מול התכלית שאליה היא מובילה, לא ברור מה הטעם לריבוי הצורות של אותו האמצעי, וכל שכן שלא מובנת המשמעות של כל אחת מצורות הספירה.
נתבונן בגרגר החול. הנה, גרגר חול אחד אינו נחשב ערמה של חול, ומאידך, כמות מסויימת של גרגרים כן נחשבת ערמה לכל הדעות. הפרדוקס הנקרא פרדוקס הערמה מצביע על כך שבתהליך של הוספת גרגרים עוברים ממצב שאין בו ערמה למצב שיש בו ערמה, למרות שצעד ההוספה של גרגר אחד הוא לכאורה זניח ולא משנה לא ערמה לערמה. במילים אחרות, כל צבר שאינו ערמה לא ישתנה לערמה על ידי הוספת גרגר חול אחד, ואם כן עולה השאלה כיצד ייתכן שהוספת גרגרי חול יוצרת ערמות. הסתירה הלוגית, כמובן, אינה כשל של המציאות אלא בהגדרות היחסיות של ערמה ולא ערמה שאינן הגדרות מוחלטות. כל צבר הוא ערמה, משמעותית יותר או משמעותית פחות, והוספת גרגר גורמת לצבר להיות יותר ערמה, אבל אין מצב מוחלט של ערמה ולא ערמה. כל גרגר שנוסף תורם למצב ומערים על הצבר בערמאותו, עד שלפתע, בעין האנושית, מגיע הצבר למצב שגם האדם בהסתכלותו היחסית יחוש ויבחין בו כערמה.
חג מתן תורה כולל ערמה של מעלות רוחניות. למעלות הרוחניות עולים במעלות, במדרגות, ובכל יום מספירת העומר מוסיפים ומשיגים גרגר רוחני. בארבעים ותשעה ימים מזדככים מארבעים ותשעה שערי טומאה ועולים בספירות, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות, ואף בתוכן, חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו'. בחג הפסח שבו יוצאים מבית האסורים, מקבלים לוח ריק, טאבולה ראסה, שעל גביו מתחילים לצבור נקודות רוחניות עד להגעה לצבר המשמעותי שראוי לחג שבועות. אם משמיטים גרגר בדרך, לא ניתן להזניח אותו. הצבר שחסר את הגרגר הנשכח הוא בהכרח פחות ערמה מאשר ערמת החמישים הנקודות הרוחניות הראויה לקבלת התורה. לכן מי שהחסיר יום בספירת העומר חסר במהות הספירה ומפסיק לברך, כי ימי הספירה אינם רק אמצעי אלא אוסף של מטרות שצריך ללקט כמה שיותר מהן, ובשביל קבלת התורה ללקט את כולן. ומבצעים את הספירה, אותה לקיטת מעלות רוחניות שאינה רק אמצעי, בשני פנים, מימני יומי ומימני שבועי, מפני שלכל אופן הסתכלות שונה על הגרגרים. הימים מתייחסים אל היחידות הרוחניות הקטנות ביותר הנלקטות מדי יום ביומו, חסד שבחסד וכו', והשבועות מתייחסים אל הצברים הנוספים בכל אחד משבועות הספירה, חסד, גבורה וכו'. יש ערך בשבירת התהליך הסיזיפי של רדיפה אחר נקודה אחת בודדת בכל יום למקטעים יותר גדולים בהם אפשר לעצור ולהתבונן בכמויות המשמעותיות שנאספו באותו שלב.
ובאשר לשאלה מדוע סופרים את הימים שעברו ולא את הימים הנותרים עד לעיקר, התורה וקבלתה, החינוך עצמו התייחס לעניין (שם) וכתב, וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המניין, ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן, כי כל זה מראה בנו הרצון החזק להגיע אל הזמן, ועל כן לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. ואל יקשה עליך לומר אם כן אחר שעברו רוב הימים של שבעה שבועות אלו למה לא נזכיר מיעוט הימים הנשארים, לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו. עכ"ד. ובפשטות תשובתו היא שהתחלת הספירה במניית הימים הנותרים, המספר הגבוה ארבעים ותשעה, הייתה מולידה קושי ויאוש. לכן מתחילים במספר הימים החולפים, ומתוך שזו ההתחלה ממשיכים באותו מטבע לשון גם בהמשך.
אכן, נדמה כי ישנה תשובה נוספת מדוע מונים את שעבר ולא את שיבוא, ושמא לזו גם התכוון החינוך. כשניגשים לספור את ספירת העומר, יודעים כי ישנו תהליך שבו מתחזקים בכל יום ברוחניות עד לכדי שלב מסויים שבו מגיעים אל רמה רוחנית הראויה להשיג את המעמד הנכבד של קבלת התורה. להתחיל בספירת ארבעים ותשעה, טוען החינוך, עשוי לעורר תחושות יאוש וחוסר בטחון, לא מפני שמדובר ביותר ימים כי אם מפני שמדובר ביותר דרגות רוחניות שצריך לעלות ולהשיג. המשמעות של ספירת העומר אינה שהנה עבר עוד יום, אלא שהנה השגנו מעלה רוחנית מובחנת ונעלית, וארבעים ותשע השגות כאלה, במבט של תחילת הספירה, עשויות להראות כדבר רחוק ומעבר לים. בניסוח אחר, שאינו עולה עם החינוך, ניתן להפליג ולומר שייתכן שהעומד בריש הספירה כביכול לא יודע עוד כמה גרגירים, כלומר ימים, נותרו לו להשיג. כפי שקשה לדעת עוד כמה גרגירים צבר שאינו ערמה יהפוך לערמה, כך תיאורטית בתחילת הספירה ואולי אף לקראת סופה עוד לא ניתן לדעת כמה ימים נותרו. רק לקראת חג שבועות, בפתע פתאום, מרגיש הסופר בהתרוממות הרוח ובגדלות של ערמת התורה. לכן סופרים את שעבר ולא את שיבוא.
זאת ועוד, נראה להשיב כי קושיא מעיקרא ליתא. הואיל ונתבאר שספירת העומר אינה רק אמצעי של השתוקקות לקראת המטרה של קבלת התורה, כי אם אוסף מטרות עצמאיות של השגת מעלות רוחניות, הדעת נותנת שהספירה תתייחס לאותן מטרות ודאיות שהסופר כבר אוחז בהן תחת ידו ולא למטרות העתידיות שעליו לנסות להשיג בעתיד, בבחינת אין ספק מוציא מידי ודאי:
תגובות
הוסף רשומת תגובה