שני תלמידי חכמים בשבת (דף סג ע"א), אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם, שנאמר (תהילים פמ"ה פ"ה) והדרך צלח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך וכו'. אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר (מלאכי פ"ג פט"ז) אז נדברו יראי ה' וגו' אין דיבור אלא נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו וכו'. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר (שיר השירים פ"ח פי"ג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל, שנאמר ברח דודי ודמה וגו'. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא אוהבן, שנאמר (שיר השירים פ"ב פ"ד) ודגלו עלי אהבה. אמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתא והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה. ע"כ. דווקא אם למדו בעבר קצת מרבם ויודעים את שורש העניין הנלמד, ובתנאי שאין להם רב בעירם שיוכלו ל...

 וידום אהרן ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן. ע"כ. קיבל שכר על שתיקתו, אומר רש"י. ומה שכר קיבל, שנתייחד עימו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין. עכ"ד. כמה דברים אינם מובנים בהתרחשות זו. ראשית כל, מדוע השתמש הכתוב בלשון הייחודית וידום, ולא במונח היותר פשוט, וישתוק. הרי אהרן לא נהיה חפץ דומם אלא אדם במצב של שתיקה, וכמו הלשון שרש"י עצמו נקט, קיבל שכר על שתיקתו. שנית, מדוע נוקט רש"י, כביכול על דרך הפשט, שאהרן שתק שתיקה שמאחוריה עומדת קבלה והסכמה בלב שלם, שתיקה כזו שקיבל בשכרה את ההתייחדות עם המקום. הלא מן הכתוב אין הכרח אלא שאהרן כביכול לא הביע התנגדות ותסכול בפומבי, אבל לשתיקה של קבלה בלב שלם אין על פניו ראיה. ושלישית, צריך ביאור מה לפרשת שתויי יין להיאמר כתגמול עבור פרשת מות בני אהרן, וביותר לפי הפירושים שלא חטאו בכניסה שתויי יין למשכן. כמה מינים בשותקים. יש ששותק אבל אינו מסכים. שתיקתו מתבטאת בכך שחוסר ההסכמה שבליבו אינו מחלחל החוצה כהבעת התנגדות בפומבי, אבל דעתו עדיין בעינה עומדת אל מול וכנגד למאורע שהתרחש ב...

תרומת הדשן בצו (פרק ו פסוקים ב עד ד), צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. ע"כ. הרי פתחה הפרשה בקרבן העולה, זו תורת העולה, ומיד פירטה את עבודת תרומת הדשן, היינו סילוק כמות קטנה של אפר שנוצר על מזבח העולה מאפר הקרבנות והנחתו לצד כבש המזבח. מלבד תרומת הדשן, היו גם מוציאים את הדשן, פרש"י, הצבור בתפוח כשהוא רבה ואין מקום למערכה מוציאו משם, ואין זה חובה בכל יום. עכ"ד. ויש לתמוה על זה ועל זה, מדוע עבודת הדשן כה חשובה להיות הראשונה, תורת העולה ועיקרה כפי פשט הפסוקים, ומדוע אף להוצאת הדשן ישנה חשיבות, אחר שאין זה אלא פינוי של הפסולת המצטברת וכדרך הטבע מפנים כשהדשן מצטבר ונגמר המקום, ומה יש לצוות על כך. תרומת הדשן, מבאר הרש"ר הירש, פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר. היא הסיום האחרון של עבודת היום שעבר ומזכירה לעד את הי...

וכאן כן בפסחים (דף קטז ע"א), מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה וכו’. ע"כ. וכתב רש"י, כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. עכ"ד. וכן כתב גם הרשב"ם שם, אך הביא גרסא נוספת, וכן הבן שואל כמו כן בנות צלפחד כלומר דין הוא שיהא שואל במזיגת כוס שני מה נשתנה. עכ"ד. כן יפה תבעו, כפי שפרש"י שם (במדבר פכ"ז פ"ז). על פניו שתי הגרסאות, וכאן הבן שואל או וכן הבן שואל, לא נבדלות בתכליתן אלא מבחינה לשונית גרידא, כאן במובן של במיקום זה שואל הבן וכן במובן של יפה וראוי שישאל כאן הבן. אך בכל מקרה שתי הדרכים מובילות לתוצאה זהה שכאן הוא המקום לשאלת הבן לאחר הא לחמא עניא וקודם לאמירת עבדים היינו וכו’ ואין משמעות נוספת לחילוק הגרסאות מעבר לכך. ברם, ייתכן שדבר מה יסודי מזה מונח מאחורי הגרסאות, וכדלקמן. הנה, כתב בספר החינוך (בא מצווה כא) בעניין מצוות סיפור יציאת מצרים וז"ל, לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה ל...

 נפש בשגגה בויקרא (פרק ד פסוק ב), דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. ע"כ. על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון. ומדוע אין מביאים קרבן אף על חטא במזיד, שהרי אם חטא קל בשוגג דרוש קרבן לכאורה קל וחומר שחטא חמור במזיד יהיה טעון קרבן, נראה להסביר בשתי דרכים. דרך אחת, פשטנית, הינה שרמת הכפרה המסויימת בקרבן מספקת עבור חטא קל בשוגג ואינה מספקת עבור חטא חמור במזיד שכפרתו בייסורים או במיתה כמבואר בסוף מסכת יומא. כביכול הקרבן כלל לא נחשב במקום שיש חטא חמור. אך אפשר לומר בדרך נוספת, שהתאמת הקרבן לשוגג אינה רק התאמה כמותית בעלמא ברמת הכפרה אלא באופן האיכותי והמהותי של דרך התיקון. רוצה לומר, ביחס לחסרון תשומת הלב שהוא שורש חטא השוגג, אם מבחינת משמעות המעשה עצמו או עיתויו, מבוצע כל הטקס של הבאת הקרבן שתפקידו לעורר ולחדש את אותה תשומת הלב ולנסות לקבע אותה בקרב מי שחטא לבל יכשל בזה שוב. הרמב"ן בפרק א (ויקרא פ"א פ"ט) ייסד לנו זאת וא"ד, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך יד...

מלא את המשכן בפקודי (פרק מ פסוק לד), ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ע"כ. מפני מה פרשת פקודי וספר שמות נגמרים בהשראת השכינה בקרב עם ישראל, יש לומר בפשטות כדי לסיים בדבר טוב, כפי שציינו התוס' בסוף מסכת נידה (דף עג ע"א ד"ה תנא) ובמקורות רבים נוספים. אך נראה שמעבר לסיום בדבר טוב, יש ליתן את הדעת על כך שספר שמות פותח, פסוקים בודדים מתחילתו, בתיאור השעבוד, עבודת הפרך, העינויים והמרורים. נמצא שהספר פותח בשעבוד, בדיוטא תחתונה, ומסיים בהתעלות ובהשראת השכינה, ולא בכדי. הרמב"ן בהקדמה לספר שמות עמד על הדבר וא"ד, נתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל וכו', וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. עכ"ד. רוצה לומר, אין מדובר כביכול ...

 יעשו עוד בויקהל (פרק לו פסוק ו), ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא. ע"כ. בפשטות משה ציווה להודיע שיפסיקו להביא תרומה לבניית המשכן מפני שאין בה צורך, ככתוב בפסוקים הסמוכים, (פסוק ה) מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה, וכן (פסוק ז) והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. אך אמרו חכמינו בגמרא בשבת (דף צו ע"ב), הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רשות הרבים הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתיב והמלאכה היתה דים וגו', גמר העברה העברה מיום הכפורים. ע"כ. כלומר, אף שהמלאכה נשלמה, הטעם לפי מסקנת הגמרא לכך שמשה הודיע לעם להפסיק לתרום הוא משום מלאכת הוצאה בשבת, אבל אלמלא כן משה לא ראה צורך לומר לעם להפסיק.  במסכת בבא בתרא (דף ט ע"א) מביאה הגמרא מחלוקת בעניין בדיקה של עני טרם הנתינה לו, אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות, אי בעית אימא קרא...

שתי שבתות ומיד נגאלים בכי תשא (פרק לא פסוק טז), ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ע"כ. אמרו חז"ל במסכת שבת, דף קיח ע"ב, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים. ע"כ. וצריך להבין מדוע שבת, מדוע שתיים ומדוע מיד נגאלים. כמו כן יש לברר האם אותן שתי שבתות היו צריכות להישמר ברציפות או די להן להיות אף בדילוג. הבנה אפשרית במדרש היא שאכן לאו דווקא שבת, כלומר, שבאותה מידה אילו היו ישראל משמרים מצוות אחרות בשיעור מסויים היו נגאלים. מתוך כל המצוות האפשריות שיכלו להיגאל בזכותן, נקטו חז"ל במצוות השבת ובשיעור מסויים של שמירת שתי שבתות, אבל מבחינה עקרונית יכלו גם לנקוט בכל מצווה אחרת ובשיעור המתאים לה להבאת הגאולה. אך קצת קשה להבנה זו מהו הדגש שישראל היו מיד נגאלים. ישראל היו זכאים וכשרים להגיע לגאולה על ידי שמירת שבתות או שאר מצוות בשיעור מסויים, אבל ביחס רגיל של מצווה והזכות הניתנת בעבורה, אם כעת ממש ואם בהמשך, ומהו עניין הדחיפות והמיידיות שנקבו חז"ל ששמירת השבתות גוררת מיד את הגאולה מבלי שיהוי כלל, וצ...

מנות ומתנות במגילה (דף ז ע"א), תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם. ע"כ.  כתב התרומת הדשן בסי' קיט, שאלה, בני אדם השולחים לחבריהם בפורים חלוקים וסדינים וכהאי גוונא, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו. תשובה, יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כדמשמע בגמ' פ"ק מגילה ז ע"ב דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ונראה דשתייה בכלל אכילה. ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים. אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי. עכ"ל. כלומר, לדעת התרומת הדשן גדר משלוח מנות איש לרעהו הוא שהאיש יספק לרעהו סעודה, דהיינו שתי מנות מאכל או משקה. ממילא, הואיל ואין שייכות בין סדינים וחלוקים לסעודה, לא שייך שיתקיים בהם מצוות משלוח מנות...

לכבוד ולתפארת בתצווה (פרק כח פסוק ב), ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. ע"כ. אמרו בגמרא במגילה (דף יב ע"א) על המלך אחשוורוש, בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו, אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת. ופרש"י, שהיו בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים. ע"ש. ועוד אמרו שם, והקשות בכלי זהב וכלים מכלים שונים, משונים מיבעי ליה, אמר רבא יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם. ע"ש. היינו בלשצר מלך בבל שהשתמש בכלי המקדש שנבוכנצר בזז במשתה שערך, כמסופר בספר דניאל (פרק ה), ובעוד המשתה בעיצומו הופיעה יד שכתבה על הקיר מנא מנא תקל ופרסין, דהיינו נספרו ימיך וסופך הגיע, נשקלת במאזני צדק ונמצאת חסר ומלכותך תחולק ותינתן למדי ופרס. אם כן אומרת בת קול לאחשוורוש, הראשונים כלו מפני הכלים ואתם שונים וחוזרים על אותו המעשה. ויש לדייק, כי בת קול הכריזה על אחשוורוש כליה כמו בלשצר רק משום ששנה והשתמש בכלי המקדש, אבל על המעשה הנזכר קודם לכן, שלבש בגדי כהונה, לא אמרה כן. וצריך להבין במה נשתנו ב...

 לתת ולקחת בתרומה (פרק כה פסוק ב), דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי. ע"כ. וידועה השאלה מדוע השתמש בלשון ויקחו לי תרומה ולא ויתנו לי תרומה. מדוע קרא לנתינת התרומה למשכן בשם לקיחה. הבכור שור, הספורנו ועוד ראשונים כותבים כי היה מעורב בתהליך גורם נוסף, גזברים, שהם היו אלו שלקחו מהעם מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, ומטרת הלקיחה תהיה לי לשמי, כפי שמדגיש רש"י. ונראה שהמשמעות של עירוב הזברים בהעברת התרומות, אין בו עניין של תיווך גרידא כי אם עניין מהותי, שמוטלת חובה על הציבור של עם ישראל ליתן תרומה למקדש, וההיכי תימצי לקיים חובה זו ולתתה למקדש הינה באמצעות לקיחה של הגזברים מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. אכן, החובה אינה מוטלת על האנשים הפרטיים כי אם על הציבור, ובמרחב זה ישנה המשמעות של נדבת לבו של האדם הפרטים החף מחובה לבוא ולתת לגזבר תרומה. הגזבר, מנגד, מקיים בשם הציבור את חובת התורה באמצעות התיקחו את תרומתי מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. המלבי"ם אומר (דברי הימים א פכ"ט פי"ד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, דהיינו שכל הקניינים מתייחסים לה' ושלו...

חיובו ואיסורו של ממון המזיק במשפטים (פרק כא פסוק לה), וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון. ע"כ. היינו חיוב תשלומים של אדם על ממונו שהזיק. חקרו האחרונים מה יסוד החיוב של אדם על ממונו שהזיק. האם אדם חייב בתשלומים בנזקי ממונו מפני שממונו שהזיק הרי הוא כמו גופו שהזיק לעניין זה, אלא שנתנה התורה החרגה אם שמר על ממונו שיהיה פטור על נזקיהם, או שנחשב הדבר לסוג של אונס כאשר הממון הזיק חרף השמירה בשעה הבעלים שמרו ברמה הנדרשת מהם אך לא מעבר לכך. זהו צד אחד, והצד השני הוא שיסוד החיוב נגזר מכך שאדם צריך לשמור על ממונו שלא יזיק, ואם הממון הזיק זאת אומרת שהאדם לא ביצע את מחוייבותו לשמור כדין ועל עצם הפרת התחייבות זו מתחייב בתשלומים. במילים אחרות ובקצרה, צדדי הנדון הם האם אדם מתחייב על ממונו שהזיק מפני שכאילו הוא הזיק, או שמתחייב משום שעבר על המחוייבות שלו לשמור על ממונו. הרמב"ם הציג את החיוב של נזקי ממון (הלכות נזקי ממון פ"א ה"א) בלשונו הבהירה וז"ל, כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר כי יג...

שרי אלפים ושרי מאות ביתרו (פרק יח פסוקים כא וכב), ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם והקל מעליך ונשאו איתך. ע"כ. הצעת יתרו אם כן, שבמקום ערכאה משפטית אחת של משה שכל עומס עשיית המשפט בעמ"י יהיה על כתפיה, דהיינו על כתפיו, תהיינה ערכאות נוספות שהתיקים יעברו דרכן כמסננת קודם לכן. כוח האדם עבור זה יהיה כך שעשירית מהעם יהיו שופטים בערכאה הנמוכה, אחד מתוך חמישים יהיה בערכאה השנייה, מיאית יהיו בערכאה השלישית, אלפית בערכאה הרביעית, ורק תיקים שלא יגיעו להכרעה באף אחת מהערכאות יגיעו להכרעה אצל משה. עם ישראל במדבר מנה כשש מאות אלף גברים מגיל עשרים. ככל הנראה הייתה כמות דומה של נשים וכמות גדולה פי כמה של ילדים קטנים מגיל עשרים, בסך הכל מליונים בודדים. ברם, אם אנו באים לעשות חשבון כמה מקרים באים לדון בכל יום, נדמה שאפשר להתייחס לגודל האוכלוסיה כשש מאות אלף, אוכלוסיית הגברים הבוגרים, שכן הנשים והילדים לא פעלו בנפרד מהם ולא יצרו סכסוכים משלהם בא...

קשין כקריעת ים סוף בבשלח (פרק יד פסוק טז), ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ע"כ. חז"ל הזכיר ו כמה דברים שקשים כקריעת ים סוף. בפסחים, דף קיח ע"א, אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף וכו', אמר רבי אלעזר בן עזריה קשין נקביו של אדם כיום המיתה וכקריעת ים סוף. ע"כ. ובמסכת סוטה (דף ב ע"א) ובסנהדרין (דף כב ע"א), אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזווגן כקריעת ים סוף וכו' בזווג שני. ע"כ. ויש לתמוה, מה הפשט בהשוואת הקושי של מזונותיו של אדם ויציאותיו לקושי של קריעת ים סוף. הדברים הראשונים הם קשיים וחסרונות ברורים של האדם המוגבל והגשמי העמל לפרנסתו והנצרך לנקביו, וה' יתברך, להבדיל, פועל דברים נשגבים ועל טבעיים כקריעת ים סוף. מה לפלא ניסי עם מגבלות גשמיות. יתר על כן, לה' אין שום קושי ח"ו לקרוע את ים סוף, בניגוד לפרנסה ונקבים שהם באמת קשיים עבור האדם. וכן צריך ביאור מה הקושי לה' כביכול לזווג זיווג שני עד כדי שקבעה הגמרא כי יש בכך קושי כקריעת ים סוף, שאף ב...

צדקה ותענית בברכות, דף ו ע"ב, אגרא דתעניתא צדקתא. ע"כ. פירוש, השכר על התענית הוא הצדקה שנותנים לערב לפרנסת העניים שהתענו היום. כך ע"פ רש"י. בדף לב עמוד ב ישנה גם כן התייחסות לתענית ולצדקה, אמר רבי אלעזר גדולה תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא זה בגופו וזה בממונו. ע"כ. וצריך להבין את היחס שבין שתי האמירות, שבעוד מהאמירה הראשונה שההגעה לזכות של צדקה היא השכר של התענית משמע שהצדקה גדולה מהתענית, שאלמלא כן הרי היה לנו לומר שהשכר של התענית הוא עצם הזכות של התענית עצמה ולא הזכות של הצדקה המסונפת אליה, האמירה השנייה אומרת בדיוק להיפך, גדולה תענית יותר מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו. המהרש"א בחידושי אגדות ביאר את דברי הגמרא בדף ו באופן אחר מרש"י, כדי שלא יהא נהנה מתעניתו בממונו שיעור מה שלא אכל ושתה היום, לכך יתן שיעור הממון זה שנהנה לצדקה. עכ"ל. דהיינו שהתענית נשלמת ומזדכים בעבורה על ידי הצדקה הניתנת לאחר מכן, הואיל והצדקה מקזזת את הנאת השכר המורווחת לו מן התענית. ובעצם, כאשר נותן את הצדקה שלאחר התענית הרי הוא זוכה בשכר של תענית, וכ"כ המהרש"א בדף ל...

המאור הקטן בבא (פרק יב פסוק ב), החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה. ע"כ. התורה מצווה אותנו לקדש את החודש, כלומר לקבוע מתי יחול ראש החודש על פי מולד הירח. בניגוד לאומות העולם שלהם יש לוח שנה שמבוסס על השמש, לוח קבוע וסטטי, הלוח העברי מבוסס על הירח שמשתנה בכל חודש. זהו הביטוי לייחודיות של עם ישראל, שלא רק חי לפי הזמן אלא יוצר ומקדש אותו. הבינה המלאכותית מביאה בקשר לזה את המדרש הידוע במסכת חולין (דף ס ע"ב), רבי שמעון בן פזי רמה (בראשית פ"א פט"ז) ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומעטי את עצמך. ע"ש. והשאלה עולה מאליה, במה חטא הירח שטען טענה טובה ובתגובה לכך נתמעט. ההסבר הפשטני הוא שהירח נענש מתוך שדיבר בקנאה וגאווה. הירח רצה להיות המאור היחיד ובבקשתו רצה לצמצם את השמש. הקב"ה הראה לו שגם אם יש אמת בדבריו, הדרך שבה הוא הביע אותם הייתה שגויה. במקום לדבר מתוך ענווה ורצון לתקן, הירח דיבר מתוך רצון להתגדל על חשבון הזולת ולכן נתמעט ה...

איך פורכים קל וחומר בוארא (פרק ו פסוק יב), וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. ע"כ. ואיך ישמעני פרעה, אומר רש"י, זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה. ונראה לדון במבנה המופשט של קל וחומר וכיצד פורכים אותו. בבבא קמא, במשנה בדף כד ע"ב, נחלקו חכמינו במחלוקת ידועה וא"ד, שור המזיק וכו' ברשות הרבים משלם חצי נזק, ברשות הניזק רבי טרפון אומר נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק. אמר להם רבי טרפון ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור, החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם, מקום שהחמיר על הקרן ברה"ר לשלם חצי נזק אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם. אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ברה"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק. אמר להם אף אני לא אדון קרן מקרן אני אדון קרן מרגל, ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה"ר החמיר בקרן, מקום שהחמיר על השן ועל הרגל ברשות הניזק אינו דין שנחמיר בקרן. אמרו לו דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה ברה"ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק. ע"ש. ר' טרפון וחכמים נחלק...