נפש בשגגה
נפש בשגגה
בויקרא (פרק ד פסוק ב), דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. ע"כ. על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון.
ומדוע אין מביאים קרבן אף על חטא במזיד, שהרי אם חטא קל בשוגג דרוש קרבן לכאורה קל וחומר שחטא חמור במזיד יהיה טעון קרבן, נראה להסביר בשתי דרכים. דרך אחת, פשטנית, הינה שרמת הכפרה המסויימת בקרבן מספקת עבור חטא קל בשוגג ואינה מספקת עבור חטא חמור במזיד שכפרתו בייסורים או במיתה כמבואר בסוף מסכת יומא. כביכול הקרבן כלל לא נחשב במקום שיש חטא חמור. אך אפשר לומר בדרך נוספת, שהתאמת הקרבן לשוגג אינה רק התאמה כמותית בעלמא ברמת הכפרה אלא באופן האיכותי והמהותי של דרך התיקון. רוצה לומר, ביחס לחסרון תשומת הלב שהוא שורש חטא השוגג, אם מבחינת משמעות המעשה עצמו או עיתויו, מבוצע כל הטקס של הבאת הקרבן שתפקידו לעורר ולחדש את אותה תשומת הלב ולנסות לקבע אותה בקרב מי שחטא לבל יכשל בזה שוב.
הרמב"ן בפרק א (ויקרא פ"א פ"ט) ייסד לנו זאת וא"ד, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה. עכ"ד. היינו שכל פרט ופרט בהבאת הקרבן באה ליתן רושם עמוק בלב החוטא על משמעות החטא שלו, ולעורר את גופו, כמעט במובן הפיזי, שלא יחזור בשנית על אותה שגגה שנבעה מהיסח הדעת, מהזנחת הכרת המציאות וחוסר שימת לב.
וידוע כי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק לב) ביאר את עניין הקרבנות בדרך אחרת, כדבר שניתן לישראל לפי טבע האדם שקשה לו להניח כל מה שהרגיל בו פתאום, ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם וצוונו לבנות היכל, מזבח ולהקריב קרבנות. ע"ש. ולדבריו אין טעם פנימי להקרבת הקרבן כי אם עניין חיצוני שהקרבנות דומים להנהגה שהיו רגילים בה ומכירים אותה כעובדי אלילים, ולכן נצטוו להמשיך באותה ההנהגה עם הסייג שהיא תעשה באופן מסויים ומיוחד להי"ת, לו ולא לאחר, בדרך מסויימת ולא בדרך אחרת. ונדמה שלפי דרכו שאין התאמה איכותית בין הקרבן לבין חטא שבשוגג, צריך לומר שהקרבן בא רק על חטא שבשגגה מפני ההתאמה הכמותית ומשום שזו רמת הכפרה שהוא מתאים לה וחטא בזדון טעון רמה גבוהה ממנה, כך שעבור זה רמת הכפרה של הקרבן לא מועילה דבר.
הנה, לשון הפסוק היא נפש כי תחטא בשגגה, ותמהו המפרשים מה הדגש בהוספת המילה נפש. והביאו את דברי המדרש כי באה המילה נפש לרבות גרים, אך הביאו לזה גם פירושים נוספים.
בדעת זקנים מבעלי התוספות כתבו כי נעשה הדבר כדי להודיע שעיקר החטא תלוי בנפש, משל לשני בני אדם שחטאו למלך אחד נכרי ואחד מבני פלטרין שלו העלו שניהם לבימה לדון וצוה המלך לפטור את הנכרי ואת בן הפלטרין לדון ביסורין, אמרו לו בני פלטרין שלו והלא גם זה חטא לך אמר להם זה נכרי ואינו מכיר בטובי אבל זה שהוא מבני ביתי ומכיר בטובי ופשע בי יצא דין זה עליו, כך הגוף הוא נכרי שנברא מן התחתונים אבל הנשמה שהיא מן העליונים ודינה להיות טהורה ואפ"ה חטאה, לפיכך הגוף הושלך בקבר והנשמה תקבל היסורין ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מביא גוף ונשמה ודן אותם וכו'. עכ"ד. כמשל במסכת סנהדרין (דף צא ע"ב) על החיגר והסומא שאכלו מן הפרדס יחדיו ונדונו יחדיו. ועכ"פ, הנפש היא זו שכביכול מבני הבית של העליונים ומכירה במשמעות הטהרה ושמירת המצוות וח"ו באי שמירתן, ועל כן תלה בה את החטא, כי היא העיקר, ואף לא תימלט הנפש, דהיינו הנשמה, מן הייסורים שתקבל על ידי שלעתיד לבוא יחבר אותה הקב"ה אל הגוף וידון אותם יחדיו.
והרמב"ן כתב וא"ד, נפש כי תחטא בשגגה, בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש, והמשיך וכתב, וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה, ובעבור זה גם כן הזכיר נפש. עכ"ד. כלומר, החסרון של החוטא בשוגג בא לידי ביטוי כמום או לכלוך בנפש המונע ממנה מלהגיע לתכלית של הקבלת פני יוצרה שיכולה להיעשות רק בטהרה שלמה. ולכלוך זה הוא גם הסיבה לכך שטיפשים שכל מעשיהם בשגגה אינם האנשים במדרגות הגבוהות ביותר, שהרי מכל מקום יש חסרון טבעי בנפשם מחמת עוונם. זו הסיבה לדגש של הכתוב נפש כי תחטא, ונראה שזהו גם טעם חד וברור לכך שיותר קל לכפר על חטא בשוגג מאשר חטא במזיד, כי כפרת השוגג באה כדי לנקות את הנפש המכוסה בכיסוי הכעור של החטא, בניגוד לחוטא במזיד שנפשו עצמה חסרה ואין די עבורה בהסרת כיסוי. ולדרך זו נדמה שקרבן מכפר על שגגה מפני רמת הכפרה שלו ולא מפני העניין המהותי מאחוריו. ואף שהרמב"ן הוא ראש וראשון לסוברים שיש לקרבנות מהות שיחשוב האדם על הקרבן כעל עצמו, הרי עצם קיום המהות אינו מכריח שמהות זו היא הסיבה שקרבן מתאים לחטא בשוגג ולא לחטא במזיד. אדם שמקריב קרבן יכול לדמיין את עצמו במקום הבהמה גם בהקשר של חטא במזיד, ובכל זאת מזיד אינו מביא קרבן משום שכפרתו מרובה הרבה יותר, וכנ"ל.
הרש"ר הירש כותב כי הנפש היא עיצומה של האישיות המתגלה בשכל וברצון, והגוף על איבריו וכוחותיו מסור לשלטונה והדרכתה. אם הגוף משועבד לנפש והנפש משועבדת לה', הרי האדם עובד את ה' במעשיו בכל חיי רוחו וגופו. רצונו השולט בגופו יגשים את רצון ה' בחירות מוסרית. שונה הדבר אם הנפש תחטא, באותה שעה במקום שהיא תפעיל את איברי גופה וכוחותיו רק במסגרת הגבולות שנתקדשו ברצון ה' הרי קרובה הסכנה שתמרה בהם את רצונו. וזו היא מעתה משמעות קרבן חטאת, הנפש יצאה מתחום שלטון רצון ה' ועתה היא חוזרת ומבקשת את קירבת ה', שטהרת מעשיה תלויה בה. הקרבן המבטא בקשה זו קרוי קרבן חטאת, וקרבן היינו קירבת ה'. יעויין שם בדבריו.
אם כן, אומר הרש"ר הירש שהאדם המתוקן מבטא שרשרת פיקודית של שלטון הי"ת על הנשמה ושלטון הנשמה על הגוף. היררכיה זו מייצרת את התוצאה הנורמטיבית שרצון ה' מוגשם בחירות הנפש שנותנת פקודות לגוף. כאשר נפש כי תחטא, נוצר ונמשך מזה ניתוק בין השלטון של הקב"ה על הנשמה, שעל ידי שבאופן טבעי לאחר החטא מתרחקת הנשמה מיוצרה, גם החירות שלה לבחור מתרחקת ממקומה הטבעי לבצע בחירות בהתאם לרצון ה' ומתגבר החשש שתמרה בהוראותיה לגוף את רצונו יתברך. הבאת הקרבן, אומר הרש"ר הירש, זו התרופה למכה שבאה להסיט את האונייה חזרה אל חוף המבטחים של רצון הי"ת, הקירבה אליו וביצוע בחירות שמתאימות לדרך ה'. ונראה לומר שאף שגם במזיד וגם בשוגג הולכת ומתנתקת הנפש מרצון ה', מכל מקום רק בשוגג מדובר בהידרדרות טבעית המתקשרת לחוסר שימת לב, בניגוד למזיד שהתרחק בזדון ובאופן שרירותי. ומהאי טעמא קרבן חטאת המבטא התקרבות וחזרה טבעית בא כנגד וכתיקון להתרחקות הנפש הטבעית שבשגגה ולא ביחס להתרחקות המלאכותית של העושה בזדון. ומהאי טעמא אמר הכתוב נפש כי תחטא בשגגה, הנפש שהיא המחבר בין רצון ה' לבין הגוף הגשמי היא המרחב שבו מתרחשת הנסיגה הטבעית שראשיתה בחטא ותקנתה מותאמת איכותית כקרבן המותיר רושם ושיח על האדם, כפי שתיאר הרמב"ן, וכתוצאה מזה חוזרת הנשמה למקורה ולדרך הישר:
תגובות
הוסף רשומת תגובה