וכאן כן
וכאן כן
בפסחים (דף קטז ע"א), מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה וכו’. ע"כ. וכתב רש"י, כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. עכ"ד. וכן כתב גם הרשב"ם שם, אך הביא גרסא נוספת, וכן הבן שואל כמו כן בנות צלפחד כלומר דין הוא שיהא שואל במזיגת כוס שני מה נשתנה. עכ"ד. כן יפה תבעו, כפי שפרש"י שם (במדבר פכ"ז פ"ז).
על פניו שתי הגרסאות, וכאן הבן שואל או וכן הבן שואל, לא נבדלות בתכליתן אלא מבחינה לשונית גרידא, כאן במובן של במיקום זה שואל הבן וכן במובן של יפה וראוי שישאל כאן הבן. אך בכל מקרה שתי הדרכים מובילות לתוצאה זהה שכאן הוא המקום לשאלת הבן לאחר הא לחמא עניא וקודם לאמירת עבדים היינו וכו’ ואין משמעות נוספת לחילוק הגרסאות מעבר לכך. ברם, ייתכן שדבר מה יסודי מזה מונח מאחורי הגרסאות, וכדלקמן.
הנה, כתב בספר החינוך (בא מצווה כא) בעניין מצוות סיפור יציאת מצרים וז"ל, לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר והגדת לבנך וגו’. וכבר פירשו חכמים דמצוות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה, ומה שאמר הכתוב לבנך, דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה וכו’. ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה ביטל עשה. עכ"ל. הרי מצווה לספר בליל חמשה עשר בניסן בעניין יציאת מצרים, ומצווים בזה האנשים והנשים כאחד.
אבל הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק יב ה"ג) כתב וז"ל, כל מצוות לא תעשה שבתורה אחד אנשים ואחד נשים חייבים חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל יטמא כהן למתים, וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ואכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות. עכ"ל. ואף שפירט את החריגים היוצאים מן הכלל שנשים חייבות בהם אף שהזמן גרמן, קידוש היום ואכילת מצה ואכילת פסח ושחיטתו והקהל ושמחה, לא ציין הרמב"ם את מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים שזמן חמשה עשר בניסן גורם אותה. ואולי סבר שנשים אינן חייבות בסיפור יציאת מצרים אלא מדרבנן, אבל אלמלא כן יש להבין מדוע השמיט הרמב"ם ולא הזכיר מצווה זו.
והאמת שיש לדון בזה גופא, האם מצוות סיפור יציאת מצרים הינה מצוות שהזמן גרמא, שאף שהזמן שבו מספרים הינו בפועל זמן קבוע, ליל חמשה עשר בניסן, מכל מקום כבר חידש לנו הרמב"ן בקידושין (דף לג ע"ב) שספירת העומר הינה מצוות עשה שאין הזמן גרמא, וטעם הדבר הטעימו האחרונים לפי שאין היא מצווה התלויה בזמן אלא מצווה שקורית בזמן, רוצה לומר, אין היא מצווה כמו נטילת לולב שיכולה הייתה להיות כל השנה ובכל זאת נתלתה בזמן חג סוכות אלא היא מצווה שהזמן מפסח עד שבועות הוא ההיכי תימצי לקיומה, הזמן שמאפשר את המצווה מבחינה טכנית אבל לא מבחינה מהותית של סובב ומסובב, תולה ונתלה. באותו האופן ניתן לומר לגבי מצוות סיפור יציאת מצרים שאין היא תלויה בזמן של ליל טו אלא שאין היכי תימצי לספר את הסיפור כראוי כי אם בליל הסדר לצד המצות, לחם העוני שעונין עליו דברים הרבה (פסחים דף קטו ע"ב). ואם כנים הדברים ומצוות סיפור יציאת מצרים איננה מצוות עשה שהזמן גרמא, מובנים מאוד גם דברי החינוך גופא שכתב שהנשים חייבות בכך, ומובן מאוד אף הרמב"ם שלא ציין מצווה זו בין מצוות העשה שהזמן גרמן ונשים חייבות בהן.
אלא שעל דרך הפשט ולפי החולקים על חידוש הרמב"ן, גם מצוות סיפור יציאת מצרים הזמן גרמא ובכל זאת נשים חייבות בה כמו שחייבות במצה או משום שאף הן היו באותו הנס, ויש להבין מדוע הרמב"ם ציין את מצוות העשה האחרות של פסח ואותה השמיט.
האי מצווה גופא, לספר בעניין יציאת מצרים כל אחד לפי צחות לשונו, יש לחקור האם הינה באמת מצווה מובדלת בפני עצמה כמו המצווה לאכול מצה, או דלמא מדובר בעניין מצוותי שהוא בגדר הכשר למצווה של אכילת מצה. וטעם הדבר, לפי שמצה הינה לחם שעונים עליו דברים הרבה, ממילא יש עניין עם תוקף מצוותי וחשוב להכשיר את המצה כלחם עוני על ידי שיאמרו עליה דברים הרבה, אבל דיבור הדברים אינו נחשב כמצווה ממש בפני עצמו. רוצה לומר, תלות שהיא דומה וכתמונת ראי לסברא שסיפור יציאת מצרים אינו מצווה שהזמן גורם אלא מצווה שזמן אכילת המצה הוא היכי תימצי לקיומה, כלומר, הסיפור תלוי במצה או המצה תלויה בסיפור. על כל פנים, נפקותא פשוטה מחקירה זו הינה באופן שאין בפניו מצות ויכול לקיים רק סיפור יציאת מצרים, שאם חשיבות הסיפור נגזרת מתוך היות הסיפור מכשיר את מצוות אכילת המצה, הלא כאשר המצות נעדרות אין עניין לדבר ולהכשיר אותן. אך אם סיפור יציאת מצרים הוא מצווה מנותקת מאכילת המצה, יש לזה קיום גם אם מצות אין.
אמר בעל ההגדה, ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ותינח שסלקא דעתך לומר שחכמים ונבונים לא יצטרכו לספר ביציאת מצרים לפי ההבנה שמדובר בהכשר להגיע לרמת הכרה וידיעה שמספקת לגדר של לחם עוני, הרי אדם חכם ומוכשר מעיקרו מסתבר שאינו זקוק להכשרה נוספת. מנגד, סוף סוף גם חכמים ונבונים צריכים לספר ביציאת מצרים, מה שאולי מאושש את הצד שמדובר במצווה בפני עצמה שאין לה שיעור והכשרה מסויימת. וצריך לומר שידיעת סיפור יציאת מצרים הינה גם ידיעה חווייתית, ולא רק ידיעה חדשותית ואינפורמטיבית אותה כבר יש לחכם ולנבון. משל לשני חברי ילדות שנפגשים, משוחחים ביניהם ומתרפקים על סיפורי העבר ששניהם זוכרים. הם אינם מחפשים להעביר מידע כי אם לעורר את המידע הידוע ממילא ולחוות אותו שנית. על כל פנים, אם סיפור יציאת מצרים הוא הכשר מובנת מאוד ההו"א שהמוכשרים פטורים, ומתחדש למסקנא שגם המוכשרים עדיין טעונים את הכשרת החוויה. ואם סיפור יציאת מצרים מצווה בפני עצמה, ישנה איזו הו"א שמעבר לרף ידיעה מסויים כבר אין מצווה לספר, אך בודאי יותר מסתברת המסקנא שאין שיעור להרחבת הידיעה וכ"ש להרחבת החוויה. ובין אם כך ובין אם כך, כל המרבה לספר ולהוסיף ידע או חוויה, הרי זה משובח, אבל דא עקא, תינח אם הסיפור הוא הכשר אזי המצה הולכת ומשתבחת בגדר לחם העוני, אך אם מצוות הסיפור עומדת בפני עצמה, כל המרבה מרבה ממש את המצווה ולא רק משבח. ושמא הכוונה שהסיפור בנוסף גם משבח את המצה, מלבד מה שעומד סיפור יציאת מצרים בפני עצמו.
הנה, עוד כתב הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ז ה"א), מצוות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח. עכ"ל. ופשטות לשונו שמדובר במצווה בפני עצמה, ברם, אפשר עדיין לדחוק בלשונו שהסיפור הוא חלק ממצוות אכילת מצה והכשר שלה, ולהבין גם את המשך דבריו אפילו חכמים גדולים חייבים לספר וכו’ כפי שנתבארו לגבי דברי בעל ההגדה. והטעם שכדאי להבין כך את דבריו ז"ל, מפני שאם סיפור יציאת מצרים הוא הכשר למצוות אכילת מצה, שוב מובנים דבריו בהלכות ע"ז שפירט את מצוות אכילת מצה ולא את מצוות סיפור יציאת מצרים, הואיל ולא מדובר במצווה בפני עצמה כי אם הכשר של אכילת המצה.
ישנו נדון מעניין, האם סיפור יציאת מצרים מתקיים במעשה הסיפור של האב או בתוצאה של הסיפור שהובא לידיעת הבן, וזאת בין אם הסיפור הוא סיפור שמעביר מידע ובין אם סיפור שמעורר חוויה. ובהקשר לזה, האם אבא הכותב לבניו אגרת עם סיפור יציאת מצרים יוצא ידי חובת הסיפור, שאם העיקר במעשה האב, מסתבר שכתיבת אגרת אינה מעשה סיפור, אך אם העיקר בתוצאת הידיעה אצל הבנים ייתכן שדי בקליטת הידיעה אצלם באופן הזה. ושאלה נוספת, מה דין בן חוץ לארץ הנמצא בארץ ישראל ועושה ליל הסדר ביום טוב שני עם בנו הישראלי ומספר לו, האם האב מקיים והגדת לבנך במעשה שלו הואיל ועבורו מדובר בליל הסדר אף שתוצאת הידיעה אצל הבן אינה נעשית בליל הסדר עבורו, וכן להפך, בן חוץ לארץ שמתארח אצל אביו הישראלי, האם די בכך שאצל המקבל מדובר בליל הסדר אף שהנותן עומד בחול המועד.
ונראה שהנדון נקשר לחקירה בגדר מצוות סיפור יציאת מצרים, האם זו מצווה בפני עצמה או הכשר למצה שתוגדר כלחם עוני, שהרי אם סיפור יציאת מצרים בא לעשות את אכילת המצה כשורה, שוב יש סעד גדול להבנה שעיקר העשייה של והגדת לבנך הוא קבלת הידיעה של הבן השומע שבגינה נעשית אכילת המצה כשורה לגביו, ואם לאידך גיסא, שהסיפור הוא מצווה בפני עצמה, אכן יש מקום לשתי ההבנות, גם להבנה שהמצווה תלויה במעשה הסיפור, שכאשר בא האב ומספר מקיים בזה את המצווה הנבדלת של סיפור יציאת מצרים, אך גם להבנה שעיקר המצווה לספר את הסיפור נגזרת מעצם הקבלה ונטיעת הידיעה של הסיפור בקודקודו של הבן ואינה פעולת הסיפור עצמה.
ונדמה כי חילוק הגרסאות וכאן הבן שואל או וכן הבן שואל תלוי גם הוא בהאי עניינא. וכן הבן שואל מורה על מהלך טבעי, רוצה לומר, שלאחר שמזכירים את עניין המצות והא לחמא עניא הדבר המתאים הוא שיתעורר הבן בשאלות ויוזכר סיפור יציאת מצרים לענות דברים הרבה על לחם העוני שהזכרנו את גדרו זה עתה. הבן רואה את המצות ושומע שקוראים להן לחם עוני, ובאופן טבעי ויפה אך לא מוכרח פותח בעניית דברים ובגלגול סיפור ההגדה של עבדים היינו וכו’ שאומר לו אביו מיד לאחר מכן. לעומת זאת, כאן הבן שואל זו קביעה מוחלטת של התבנית, קביעה שהא לחמא עניא בא קודם ולאחר מכן הבן שואל ומיד מספרים את הסיפור של עבדים היינו. ההכרחיות הזו עולה היטב לפי ההבנה שהגדת יציאת מצרים הינה הכשר למצוות המצה ולגדר שלה כלחם שעונים עליו דברים הרבה, שמשכך כאן מקום הסיפור לאחר שהוצג גדר לחם העוני ולפני קיום מצוות המצה בפועל. לעומת זאת, ההתאמה הטבעית של וכן הבן שואל מורה על כך שסיפור יציאת מצרים יכול היה עקרונית להתקיים בפני עצמו גם בזמן אחר ובמנותק מן המצה, אלא שבכל זאת כאן הדבר יפה וראוי לענות דברים על לחם העוני, וכל המרבה הרי זה משובח, לא ביחס לריבוי במצוות סיפור יציאת מצרים עצמו שהוא מצווה ולא רק משובח, כי אם ביחס למצות לשבח ולהדר בגדר לחם העוני שלהן:
תגובות
הוסף רשומת תגובה