ואכלת וברכת בעקב (פרק ח פסוק י), ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ע"כ. ואמרו במסכת ברכות (דף לה ע"א) כיצד מברכין וכו', סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. עכ"ל. דהיינו, למסקנת הסוגיא חיוב ברכות הנהנין נלמד מסברא שאסור לו לאדם שיהנה וכו'. ודנים האחרונים בגדרה של סברא זו, שאכילה גוררת בצידה ברכה על האוכל, האם הברכה הינה התרה של ההנאה באוכל, רוצה לומר, האוכל ובעצם כל העולם נדון במובן מסויים כמוקצה מן האדם ובאה הברכה ומתירתו לבוא בקהל מי שברך, או דנימא שמהות האוכל או שאר דבר ההנאה אינה משתנה בין קודם הברכה או לאחריה, אלא שכאשר אדם נהנה מדבר מה הרי מתחייב במובן מסויים לשבח את הקב"ה בברכת שבח על כך, כמו שאסור לאדם לקחת דבר מה לחבירו בלא תשלום באופן שבו התשלום אינו מתיר שום דבר אלא רק תשלום בעלמא, ושבח הברכה משמש כמו תשלום כנגד הלקיחה. לשון הגמרא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ובהמשך העמוד, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל וכו', כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקודשי שמים וכו', ומשמעות הלשון...

איש כי ידור קונם שלא אוכל במטות (פרק ל פסוק ג), איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ע"כ. נדר, מסביר רש"י, האומר הרי עליי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. וממשיך ואומר רש"י, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור איסר, את המותר ולא להתיר את האסור. לא יחל דברו, פירוש, כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין. עד כאן דברי קודשו. רש"י פירש כי נדר הוא שיאמר הרי עליי קונם שלא אוכל, ומעיר הרמב"ן, ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו בנדרים (דף ב ע"ב) דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עליי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עליי שאוכל היום או שאוכל דבר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל. עכ"ד. הרא"ם, מנגד, העיר על דברי הרמב"ן וא"ד, ואני תמיה מאוד וכי על דעתו שרש"י ז"ל דנהירן ליה שבילי דכולי תל...

באר מרים וענן אהרן בחוקת (פרק כ פסוקים א וב), ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמו תשם מרים ותיקבר שם. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. ע"כ. ולא היה מים לעדה, אומר רש"י, מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים. עכ"ל. במסכת תענית, דף ט ע"א, אמרו חז"ל, רבי יוסי ברבי יהודה אומר שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם ואלו הן, באר, וענן, ומן. באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים וכתיב בתריה ולא היה מים לעדה, וחזרה בזכות שניהן. מת אהרן נסתלקו ענני כבוד, שנאמר וישמע הכנעני מלך ערד מה שמועה שמע שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן, אמר רבי אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו וכו'. חזרו שניהם בזכות משה. מת משה נסתלקו כולן. ע"כ. הרי בארה של מרים באה בזכות מרים, עד שנלקחה מרים לבית עולמה בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, ואז בזכות משה ואהרן חזרה הבאר. עמוד הענן ...

כיוונים בשעון שבת בפנחס (פרק כח פסוק ט), וביום השבת. ע"כ. נראה לדון בפנים ובצדדים בנושא המעשי של ביצוע מלאכות בשבת על ידי שעון שבת. ישנה מחלוקת יסודית בין בית שמאי ובית הלל בפרק א ממסכת שבת, האם איסורי מלאכת שבת חלים גם על כלים שפועלים מעצמם, דהיינו האם אדם מוזהר על שביתת כליו בשבת כשם שהוא מוזהר על שביתת בהמתו, כדכתיב (שמות פ"כ פ"ט) לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ובהמתך. לבית שמאי אדם מצווה בשביתת כליו ולבית הלל אינו מצווה. וכך אומרת משנה ה,  בית שמאי אומרים אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום, שאז הכלים שובתים ממלאכה בשבת, ובית הלל מתירין. וכיו"ב במשנה ו,  בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין ובית הלל מתירין, בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין. ע"ש. ההלכה נפסקה, כבשאר מקומות, כדעת בית הלל. וכ"פ השו"ע (סי' רנב) וא"ד, בסעיף א, מותר להתחיל במלאכה בע"ש סמוך לחשיכה אף על פי שאינו יכול לגו...

צהוב אדום וצהוב ירוק בבלק (פרק כב פסוק ד), ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא. ע"כ. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, מזכיר רש"י, שנאמר (בראשית פל"ו פל"ה) המכה את מדיין בשדה מואב שבאו מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. עכ"ד.  במסכת סנהדרין (דף קה ע"א) אמרו, משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה, בא זאב על האחד אמר האחד אם איני עוזרו היום הורג אותו ולמחר בא עלי, הלכו שניהם והרגו הזאב. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא. ע"כ. פירוש, חולדה וחתול שאין ביניהם שלום עשו מסיבה מחלבו של אדם. הכלבים היו צהובין זה לזה, כלומר, כעוסין, כאדם שכועס פניו צהובין. כ"פ רש"י. ובמדרש תנחומא על פרשת וארא (סי'  יד) תוארה מכת ברד עם האש המתלקחת בתוך הברד כנס בתוך נס, משל למה הדבר דומה לשני לגיונות קשין ששונאין זה את זה לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך מה עשה המלך עשה שלום ביניהם והלכו ועשו שליחות המלך כך אש וברד צהובין זה לזה. ע...

דיוק בגורל באחרי מות (פרק טז פסוק ח), ונתן אהרון על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. ע"כ. הנה חזינן הסתמכות על גורלות במקומות נוספים, בתורה (במדבר פרק כו פסוק נה), אך בגורל יחלק את הארץ לשמות מטות אבותם ינחלו, ובנביא (שמואל א פרק י פסוק כא), ויקרב שבט בנימין למשפחותיו ותלכד משפחת המטרי וילכד שאול בן קיש ויבקשהו ולא נמצא, ובמאורעות רבים נוספים. ויש ליתן את הדעת על חשיבות הדיוק בעשיית הגורל, האם הדיוק נצרך עבור ההגינות והשוויון בין הצדדים המוגרלים או שיש לו משמעות מעבר לכך. החוות יאיר (שו"ת סי' סא) הביא את המעשה הבא, בחבורה לומדים אצלי ומקשיבים לקולי סעדו יחד שנים עשר בעלי בתים בטוב לבם ביין בימי פורים הטילו גורל על כוס כסף גדול מוזהב ונתן כל אחד מטבע אחד. וזה מעשה הגורל מביאים שתי קלפי או שני כלים ומטילים שנים עשר פתקים, כתוב על כל אחד שם אחד מהם לקלפי אחת. ומטילים לקלפי שניה ג"כ שנים עשר פתקים, על אחד מהם כתוב מזל טוב ואחד עשר ישארו חלקים, ותינוק או תינוקת לוקחת פתק אחד מכלי זה ואחד מכלי זה ועם מי שיצא מזל טוב זכה בכוס. בהערת אגב, אפשרות פשוטה יו...

שני תלמידי חכמים בשבת (דף סג ע"א), אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם, שנאמר (תהילים פמ"ה פ"ה) והדרך צלח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך וכו'. אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מקשיב להן, שנאמר (מלאכי פ"ג פט"ז) אז נדברו יראי ה' וגו' אין דיבור אלא נחת, שנאמר ידבר עמים תחתינו וכו'. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא שומע לקולן, שנאמר (שיר השירים פ"ח פי"ג) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל, שנאמר ברח דודי ודמה וגו'. אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא אוהבן, שנאמר (שיר השירים פ"ב פ"ד) ודגלו עלי אהבה. אמר רבא והוא דידעי צורתא דשמעתא והוא דלית להו רבה במתא למיגמר מיניה. ע"כ. דווקא אם למדו בעבר קצת מרבם ויודעים את שורש העניין הנלמד, ובתנאי שאין להם רב בעירם שיוכלו ל...

 וידום אהרן ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידום אהרן. ע"כ. קיבל שכר על שתיקתו, אומר רש"י. ומה שכר קיבל, שנתייחד עימו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין. עכ"ד. כמה דברים אינם מובנים בהתרחשות זו. ראשית כל, מדוע השתמש הכתוב בלשון הייחודית וידום, ולא במונח היותר פשוט, וישתוק. הרי אהרן לא נהיה חפץ דומם אלא אדם במצב של שתיקה, וכמו הלשון שרש"י עצמו נקט, קיבל שכר על שתיקתו. שנית, מדוע נוקט רש"י, כביכול על דרך הפשט, שאהרן שתק שתיקה שמאחוריה עומדת קבלה והסכמה בלב שלם, שתיקה כזו שקיבל בשכרה את ההתייחדות עם המקום. הלא מן הכתוב אין הכרח אלא שאהרן כביכול לא הביע התנגדות ותסכול בפומבי, אבל לשתיקה של קבלה בלב שלם אין על פניו ראיה. ושלישית, צריך ביאור מה לפרשת שתויי יין להיאמר כתגמול עבור פרשת מות בני אהרן, וביותר לפי הפירושים שלא חטאו בכניסה שתויי יין למשכן. כמה מינים בשותקים. יש ששותק אבל אינו מסכים. שתיקתו מתבטאת בכך שחוסר ההסכמה שבליבו אינו מחלחל החוצה כהבעת התנגדות בפומבי, אבל דעתו עדיין בעינה עומדת אל מול וכנגד למאורע שהתרחש ב...

תרומת הדשן בצו (פרק ו פסוקים ב עד ד), צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מידו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. ע"כ. הרי פתחה הפרשה בקרבן העולה, זו תורת העולה, ומיד פירטה את עבודת תרומת הדשן, היינו סילוק כמות קטנה של אפר שנוצר על מזבח העולה מאפר הקרבנות והנחתו לצד כבש המזבח. מלבד תרומת הדשן, היו גם מוציאים את הדשן, פרש"י, הצבור בתפוח כשהוא רבה ואין מקום למערכה מוציאו משם, ואין זה חובה בכל יום. עכ"ד. ויש לתמוה על זה ועל זה, מדוע עבודת הדשן כה חשובה להיות הראשונה, תורת העולה ועיקרה כפי פשט הפסוקים, ומדוע אף להוצאת הדשן ישנה חשיבות, אחר שאין זה אלא פינוי של הפסולת המצטברת וכדרך הטבע מפנים כשהדשן מצטבר ונגמר המקום, ומה יש לצוות על כך. תרומת הדשן, מבאר הרש"ר הירש, פותחת את עבודת היום החדש אגב זכירת עבודת היום שעבר. היא הסיום האחרון של עבודת היום שעבר ומזכירה לעד את הי...

וכאן כן בפסחים (דף קטז ע"א), מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה וכו’. ע"כ. וכתב רש"י, כאן במזיגת כוס שני הבן שואל את אביו מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. עכ"ד. וכן כתב גם הרשב"ם שם, אך הביא גרסא נוספת, וכן הבן שואל כמו כן בנות צלפחד כלומר דין הוא שיהא שואל במזיגת כוס שני מה נשתנה. עכ"ד. כן יפה תבעו, כפי שפרש"י שם (במדבר פכ"ז פ"ז). על פניו שתי הגרסאות, וכאן הבן שואל או וכן הבן שואל, לא נבדלות בתכליתן אלא מבחינה לשונית גרידא, כאן במובן של במיקום זה שואל הבן וכן במובן של יפה וראוי שישאל כאן הבן. אך בכל מקרה שתי הדרכים מובילות לתוצאה זהה שכאן הוא המקום לשאלת הבן לאחר הא לחמא עניא וקודם לאמירת עבדים היינו וכו’ ואין משמעות נוספת לחילוק הגרסאות מעבר לכך. ברם, ייתכן שדבר מה יסודי מזה מונח מאחורי הגרסאות, וכדלקמן. הנה, כתב בספר החינוך (בא מצווה כא) בעניין מצוות סיפור יציאת מצרים וז"ל, לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה ל...

 נפש בשגגה בויקרא (פרק ד פסוק ב), דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה ועשה מאחת מהנה. ע"כ. על השגגה הוא מביא ואינו מביא על הזדון. ומדוע אין מביאים קרבן אף על חטא במזיד, שהרי אם חטא קל בשוגג דרוש קרבן לכאורה קל וחומר שחטא חמור במזיד יהיה טעון קרבן, נראה להסביר בשתי דרכים. דרך אחת, פשטנית, הינה שרמת הכפרה המסויימת בקרבן מספקת עבור חטא קל בשוגג ואינה מספקת עבור חטא חמור במזיד שכפרתו בייסורים או במיתה כמבואר בסוף מסכת יומא. כביכול הקרבן כלל לא נחשב במקום שיש חטא חמור. אך אפשר לומר בדרך נוספת, שהתאמת הקרבן לשוגג אינה רק התאמה כמותית בעלמא ברמת הכפרה אלא באופן האיכותי והמהותי של דרך התיקון. רוצה לומר, ביחס לחסרון תשומת הלב שהוא שורש חטא השוגג, אם מבחינת משמעות המעשה עצמו או עיתויו, מבוצע כל הטקס של הבאת הקרבן שתפקידו לעורר ולחדש את אותה תשומת הלב ולנסות לקבע אותה בקרב מי שחטא לבל יכשל בזה שוב. הרמב"ן בפרק א (ויקרא פ"א פ"ט) ייסד לנו זאת וא"ד, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך יד...

מלא את המשכן בפקודי (פרק מ פסוק לד), ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ע"כ. מפני מה פרשת פקודי וספר שמות נגמרים בהשראת השכינה בקרב עם ישראל, יש לומר בפשטות כדי לסיים בדבר טוב, כפי שציינו התוס' בסוף מסכת נידה (דף עג ע"א ד"ה תנא) ובמקורות רבים נוספים. אך נראה שמעבר לסיום בדבר טוב, יש ליתן את הדעת על כך שספר שמות פותח, פסוקים בודדים מתחילתו, בתיאור השעבוד, עבודת הפרך, העינויים והמרורים. נמצא שהספר פותח בשעבוד, בדיוטא תחתונה, ומסיים בהתעלות ובהשראת השכינה, ולא בכדי. הרמב"ן בהקדמה לספר שמות עמד על הדבר וא"ד, נתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל וכו', וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים, ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד. עכ"ד. רוצה לומר, אין מדובר כביכול ...

 יעשו עוד בויקהל (פרק לו פסוק ו), ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא. ע"כ. בפשטות משה ציווה להודיע שיפסיקו להביא תרומה לבניית המשכן מפני שאין בה צורך, ככתוב בפסוקים הסמוכים, (פסוק ה) מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה, וכן (פסוק ז) והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר. אך אמרו חכמינו בגמרא בשבת (דף צו ע"ב), הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רשות הרבים הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתיב והמלאכה היתה דים וגו', גמר העברה העברה מיום הכפורים. ע"כ. כלומר, אף שהמלאכה נשלמה, הטעם לפי מסקנת הגמרא לכך שמשה הודיע לעם להפסיק לתרום הוא משום מלאכת הוצאה בשבת, אבל אלמלא כן משה לא ראה צורך לומר לעם להפסיק.  במסכת בבא בתרא (דף ט ע"א) מביאה הגמרא מחלוקת בעניין בדיקה של עני טרם הנתינה לו, אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות, אי בעית אימא קרא...

שתי שבתות ומיד נגאלים בכי תשא (פרק לא פסוק טז), ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ע"כ. אמרו חז"ל במסכת שבת, דף קיח ע"ב, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים. ע"כ. וצריך להבין מדוע שבת, מדוע שתיים ומדוע מיד נגאלים. כמו כן יש לברר האם אותן שתי שבתות היו צריכות להישמר ברציפות או די להן להיות אף בדילוג. הבנה אפשרית במדרש היא שאכן לאו דווקא שבת, כלומר, שבאותה מידה אילו היו ישראל משמרים מצוות אחרות בשיעור מסויים היו נגאלים. מתוך כל המצוות האפשריות שיכלו להיגאל בזכותן, נקטו חז"ל במצוות השבת ובשיעור מסויים של שמירת שתי שבתות, אבל מבחינה עקרונית יכלו גם לנקוט בכל מצווה אחרת ובשיעור המתאים לה להבאת הגאולה. אך קצת קשה להבנה זו מהו הדגש שישראל היו מיד נגאלים. ישראל היו זכאים וכשרים להגיע לגאולה על ידי שמירת שבתות או שאר מצוות בשיעור מסויים, אבל ביחס רגיל של מצווה והזכות הניתנת בעבורה, אם כעת ממש ואם בהמשך, ומהו עניין הדחיפות והמיידיות שנקבו חז"ל ששמירת השבתות גוררת מיד את הגאולה מבלי שיהוי כלל, וצ...

מנות ומתנות במגילה (דף ז ע"א), תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם. ע"כ.  כתב התרומת הדשן בסי' קיט, שאלה, בני אדם השולחים לחבריהם בפורים חלוקים וסדינים וכהאי גוונא, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו. תשובה, יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כדמשמע בגמ' פ"ק מגילה ז ע"ב דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ונראה דשתייה בכלל אכילה. ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים. אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי. עכ"ל. כלומר, לדעת התרומת הדשן גדר משלוח מנות איש לרעהו הוא שהאיש יספק לרעהו סעודה, דהיינו שתי מנות מאכל או משקה. ממילא, הואיל ואין שייכות בין סדינים וחלוקים לסעודה, לא שייך שיתקיים בהם מצוות משלוח מנות...

לכבוד ולתפארת בתצווה (פרק כח פסוק ב), ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. ע"כ. אמרו בגמרא במגילה (דף יב ע"א) על המלך אחשוורוש, בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו, אמר רבי יוסי בר חנינא מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא יקר תפארת גדולתו וכתיב התם לכבוד ולתפארת. ופרש"י, שהיו בידו שם בגדי כהן גדול שהביאן מירושלים. ע"ש. ועוד אמרו שם, והקשות בכלי זהב וכלים מכלים שונים, משונים מיבעי ליה, אמר רבא יצתה בת קול ואמרה להם ראשונים כלו מפני כלים ואתם שונים בהם. ע"ש. היינו בלשצר מלך בבל שהשתמש בכלי המקדש שנבוכנצר בזז במשתה שערך, כמסופר בספר דניאל (פרק ה), ובעוד המשתה בעיצומו הופיעה יד שכתבה על הקיר מנא מנא תקל ופרסין, דהיינו נספרו ימיך וסופך הגיע, נשקלת במאזני צדק ונמצאת חסר ומלכותך תחולק ותינתן למדי ופרס. אם כן אומרת בת קול לאחשוורוש, הראשונים כלו מפני הכלים ואתם שונים וחוזרים על אותו המעשה. ויש לדייק, כי בת קול הכריזה על אחשוורוש כליה כמו בלשצר רק משום ששנה והשתמש בכלי המקדש, אבל על המעשה הנזכר קודם לכן, שלבש בגדי כהונה, לא אמרה כן. וצריך להבין במה נשתנו ב...