ואכלת וברכת
ואכלת וברכת
בעקב (פרק ח פסוק י), ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ע"כ. ואמרו במסכת ברכות (דף לה ע"א) כיצד מברכין וכו', סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. עכ"ל. דהיינו, למסקנת הסוגיא חיוב ברכות הנהנין נלמד מסברא שאסור לו לאדם שיהנה וכו'.
ודנים האחרונים בגדרה של סברא זו, שאכילה גוררת בצידה ברכה על האוכל, האם הברכה הינה התרה של ההנאה באוכל, רוצה לומר, האוכל ובעצם כל העולם נדון במובן מסויים כמוקצה מן האדם ובאה הברכה ומתירתו לבוא בקהל מי שברך, או דנימא שמהות האוכל או שאר דבר ההנאה אינה משתנה בין קודם הברכה או לאחריה, אלא שכאשר אדם נהנה מדבר מה הרי מתחייב במובן מסויים לשבח את הקב"ה בברכת שבח על כך, כמו שאסור לאדם לקחת דבר מה לחבירו בלא תשלום באופן שבו התשלום אינו מתיר שום דבר אלא רק תשלום בעלמא, ושבח הברכה משמש כמו תשלום כנגד הלקיחה.
לשון הגמרא, אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ובהמשך העמוד, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל וכו', כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקודשי שמים וכו', ומשמעות הלשון נוטה לכך שהברכה מתירה את ההנאה תוך שינוי של מהות הדבר ממוקצה למותר. ובעמוד ב, אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, וגם לשון זו משתמעת כך שהברכה מתירה לקחת את ההנאה שאלמלא כן גוזלה. אך רש"י פירש, גוזל להקדוש ברוך הוא את ברכתו. עכ"ל. דהיינו שאין הברכה מצילה מפני הגזל של ההנאה, כי ההנאה עצמה מותרת ולא שייך לגזול אותה, אלא שהברכה מתחייבת בתור שבח על ההנאה, ומאחר שירד לעולם חיוב של ברכת השבח ואין זה מברך הרי הוא גוזל הוא את הברכה. ואזיל רש"י לשיטתו בעמוד א, כי שם פירש סברא הוא דכיוון דנהנה צריך להודות למי שבראם, רוצה לומר, לעולם מותר ליהנות, אלא שכתוצאה מן ההנאה מתחייבת ברכת שבח והודאה למי שבראם.
בסוגיית הגמרא בדף נא (ע"א) בעו מיניה מרב חסדא, מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך, אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף, אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך, דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה, ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי, הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי. ע"ש. כלומר, טוענת הגמרא שבטבילה ישנו סעד יותר גדול לאפשר לברך לאחריה כיוון שהאיש היה אסור בברכה קודם הטבילה. ועכ"פ, מבאר רש"י את טענת רב חסדא, וכי יחזור ויאכל שום אחר כדי שיסריח יותר כלומר יוסיף על סרחונו ויעשה ברכה לבטלה. עכ"ד. דהיינו ששאלו מרב חסדא האם אפשר לברך על האוכל לאחריו, ותשובתו על כך הינה שברכה שלאחרי האוכל הינה סרחון נוסף, כלומר ברכה לבטלה. וקשה להבין ההו"א בסברא כיצד יש מקום לברכה שהיא המתיר של ההנאה מאוכל להיעשות לאחר שהמעשה נעשה והאוכל נאכל. בהכרח הסברא השזורה בדיון כחוט השני הינה שהברכה באה לצד ההנאה כמין תשלום וחיוב מתלווה של ברכת שבח, והואיל ויחד עם האוכל יש לשבח, שוב יש מקום לדון האם השיבוח יכול להיעשות גם לאחר ההנאה. ושוב, אזיל בזה רש"י לשיטתו.
אבל המהרש"א כתב, טעות נפל בפירש"י במה שפי' ויעשה ברכה לבטלה דאם כוונת רב חסדא דלא יחזור ויברך מאי קאמר עלה רבינא הלכך אפילו גמר כו' גם אין המשל דומה לנמשל, אבל כוונת רב חסדא דיחזור ויברך אם לא גמר לאכול והשתא המשל דומה לנמשל וכי משום שלא בירך כבר על שאכל ששכח יוסיף על סרחונו שלא יברך על מה שיאכל עוד ועלה קאמר רבינא שפיר הלכך וכו'. עכ"ד. והאמת שגם המהרש"א אזיל לשיטתו בדף לה, ששם כתב ומה שפירש"י גבי כאלו גוזל להקב"ה את ברכותיו וכו' א"צ, אלא גוזל ממש להקב"ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו דקודם הברכה שלו הוא. עכ"ד. הרי נתבאר שלדעתו ז"ל הברכה מתירה את ההנאה, שאם לא כן לקיחת ההנאה הרי היא כגזילה. ואם גזל ואכל בלא ברכה פעם אחת, שפיר אומר רב חסדא שאין לו לגזול ולאכול בלא ברכה פעם נוספת.
באו"ח סי' ריב נקט הט"ז (סק"ז) וא"ד, צריך לברך עליו שלא יהנה מהעה"ז בלא ברכה וכו' ולעד"נ לתרץ באופן זה דהתם מיירי בברכה אחרונה. ע"ש. והעיר על אתר הפמ"ג (משבצות זהב), עיין ט"ז, מה שכתב בורא נפשות רבות אסור להנות בלא ברכה איני יודע דברכה ראשונה בכל שהוא דאסור להנות אבל אחרונה שבח והודאה הוא בכשיעור. עכ"ד. הרי נחלקו אם הסברא שאסור להנות בלא ברכה שנאמרה לגבי ברכה ראשונה שייכת אף באחרונה. ובפשטות בהא פליגי, שאם הסברא המחייבת את ברכת הנהנין הינה שלצד ההנאה יש ליתן שבח והודאה, הרי יש מקום לדעת הט"ז לדמות ברכה אחרונה לברכה ראשונה, שכפי שיש שבח לקראת פתיחת ההנאה כך ישנו שבח מיד לאחר סיום ההנאה. כמין חיוב תשלום המחולק לכמה תשלומים לאורך ההנאה. ואף הפמ"ג כתב שברכה אחרונה מחוייבת מפני שהיא שבח על ההנאה, אלא שלדעתו שבח זה אינו סיבת החיוב הבסיסית לברכות הנהנין הנמצא בברכה ראשונה, שלא, כנראה, כדעת הט"ז.
הגמרא בברכות, דף יב ע"א, דנה במקרה שנקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא, פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בשכרא מאי, בתר עיקר ברכה אזלינן או בתר חתימה אזלינן. ע"כ. והביאו התוס' וכתבו, ופירש רב אלפס השתא דלא אפשיטא בעיין אזלינן לקולא ואפילו פתח בחמרא וסיים בשכרא יצא, ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת. עכ"ד. ובפשטות יש לתמוה, מדוע אם אזלינן בספק דינן לחומרא לפי ר"י משמעות הדבר שצריך לברך פעם נוספת, והרי קיימא לן דספק ברכות לקולא. והשיב על כך רע"א ע"פ המהרש"א במסכת פסחים (דף קב ע"א) שלא שנינו כלל זה אלא בברכות המצוות שבהן הברכות אינן מעכבות, אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה. לכן אם אינו מברך לא נתיר לו לשתות עד שיברך, והואיל ובמציאות אנו מחייבים ברכה זו בוודאות, שוב גם אין שום צד לקרוא לה ברכה לבטלה. ועוד, דבלאו הכי יש כאן ברכה לבטלה אחת, שהרי אם לא יברך שוב לא יאכל והברכה הראשונה שברך, אם ברך, נמצאת לבטלה. והרי"ף פליג וסבירא ליה שבכהאי גוונא אין הברכה מעכבת מפני השתייה או האכילה, וכיוון שאינה מעכבת אינה שונה מברכות המצוות דאזלינן לקולא, ואם יחמיר על עצמו ויברך יתכן שאף יתקל בברכה לבטלה.
ונראה שיסוד מחלוקתם בצורך לשוב ולברך אינו אלא בצדדים שהועלו. שאם אסור לו לאדם ליהנות בלא ברכה כיוון שהברכה הינה הדבר המתיר את האוכל המוקצה, שוב יש מקום לסברת הר"י שכל שלא הוברר לנו שהאדם התיר את המוקצה לא נניח לו לגשת אל המוקצה, לשתות ולאכול. הרי המוקצה עומד בספק איסור ולמה שנתיר לאדם לגשת אל ספק איסור מבלי שנבקש ממנו לבוא ולהתיר את האיסור קודם גישתו אליו. אך אם הצורך לברך נובע משבח הבא כנגד ההנאה, הרי גם אם אנחנו מסתפקים אם האדם ברך אם לאו, בכל מקרה האוכל עצמו מותר ואינו מעוכב מחמת הברכה, כפי שבברכת המצוות הברכה אינה מעכבת את המצווה. ואמנם נותר ועומד ספק האם האדם שילם את השבח שכנגד הברכה, אך בהכרעת ספק זה באים אנו לדיני הספיקות שבהם ספק ברכות לקולא, ועל הצד שכבר בירך את הברכה וכעת מברך שנית הרי הוא מברך ברכה לבטלה, כפי שטוען הפנ"י בסוגיא שאפילו אם הסברא בחיוב הברכה היא מהתורה אפ"ה אתי שפיר הא דקי"ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיוון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה משום הכי ממילא אזלה לה הך סברא:
תגובות
הוסף רשומת תגובה