צהוב אדום וצהוב ירוק
צהוב אדום וצהוב ירוק
בבלק (פרק כב פסוק ד), ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא. ע"כ. והלא מעולם היו שונאים זה את זה, מזכיר רש"י, שנאמר (בראשית פל"ו פל"ה) המכה את מדיין בשדה מואב שבאו מדין על מואב למלחמה, אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. עכ"ד.
במסכת סנהדרין (דף קה ע"א) אמרו, משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובין זה לזה, בא זאב על האחד אמר האחד אם איני עוזרו היום הורג אותו ולמחר בא עלי, הלכו שניהם והרגו הזאב. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא. ע"כ. פירוש, חולדה וחתול שאין ביניהם שלום עשו מסיבה מחלבו של אדם.
הכלבים היו צהובין זה לזה, כלומר, כעוסין, כאדם שכועס פניו צהובין. כ"פ רש"י. ובמדרש תנחומא על פרשת וארא (סי' יד) תוארה מכת ברד עם האש המתלקחת בתוך הברד כנס בתוך נס, משל למה הדבר דומה לשני לגיונות קשין ששונאין זה את זה לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך מה עשה המלך עשה שלום ביניהם והלכו ועשו שליחות המלך כך אש וברד צהובין זה לזה. עכ"ל. דהיינו שהאש והברד צהובים במובן של שיא ההתנגדות, לא ככעס בין אנשים גרידא, אלא ממש כהתנגדות הכרחית וטבעית של האש מלהתקיים בתוך הברד ולהיפך.
אכן, בברכת כהנים (פרשת נשא פ"ו פכ"ה) כתב רש"י דבריו הידועים, יאר ה' פניו אליך, יראה לך פנים שוחקות, פנים צהובות. עכ"ל. הרי צהיבות פנים היא לשון חיובית, של חיבה ושמחה, הפך ההקשר של צהיבות הכלבים וצהיבות האש והברד. ודומה לזה בגמרא בנדרים (דף מט ע"ב) שאמר רבי יהודה לרבי טרפון היום פניך צהובין משום שאכלו תרדין, ועוד בגמרא שם מסופר על רבי יהודה שניכר על פניו שהיו שמחים וטובים, דהיינו שצהוב הוא טוב.
התורה תמימה (שם בפרשת נשא) מסביר אמיתת העניין כי שורש צהב פירושו מאירת הפנים, ויש שמאיר הפנים מתוך שמחה ויש שמאיר מתוך כעס, ולכן בכל מקום בו הפועל הזה צריך לפרשו לפי עניינו, וכאן בברכת כהנים פירושו פנים צהובות פנים מאירות מתוך שמחה ורצון. עכ"ד. רוצה לומר, הארת פנים כביכול כמו הערת פנים מלשון התעוררות ופעילות, דהיינו שהפנים מחצינות תחושות חזקות ואנרגיות, ואותה אנרגיה, אור שהפנים הן צוהר לו, יכולה להיות מתועלת אל מעשים או רגשות חיוביים עזים, ברכה ושמחה, אך יכולה גם להיות מתועלת אל התנגדות ויריבות משמעות כשל שני הכלבים, מואב ומדיין, או גם כהתנגדות טבעית שאין לה קץ, כהתנגדות האש והברד.
פני האדם כמוהם כמו השמש, עשויות הן להאיר באור צהוב של זריחה או צהוב של להט. השמש בצהוב פניה יכולה לעורר חיים, לגדל יבול, לחמם ולפתוח ביום חדש, אך אותה שמש, באור צהובה הקופח, עלולה לייבש, לצרוב ולהכות. הצהוב הזה, צהוב של עוצמה, של קרינה, איננו טוב או רע מצד עצמו, אלא הוא תלוי בהקשרו, בעיתויו ובעוצמתו. כך גם האדם, כשהוא מאיר פנים וצהוב, פעמים אורו מחייה את זולתו ופעמים צורב אותו.
ונראה לומר בזה חילוק נוסף לשוני, אך מהותי, כי הצהוב האדום, השלילי, מופיע בהקשרים של התייחסות בין שני גורמים. הכלבים צהובים זה לזה וכן הלגיונות, האש והברד צהובין זה לזה. הצהוב השלילי אינו עומד בפני עצמו אלא ביחס שבין שני הניצים. לעומת זאת, הצהוב הירוק והחיובי מופיע כתיאור של דבר בפני עצמו, פנים צהובות, באופן בלתי תלוי לגורמים אחרים שיכולים להיות מושפעים ממילא מאותן פנים צהובות, כמו בהקשר של פני השכינה בברכת כהנים, או שאין גורמים אחרים רלוונטיים כלל, כמו פני הרבנים הצהובות. אם כן, הלהט שלילי באשר הוא נטוע ושואב את חיותו מהחיצוניות, כמו להט של כלב אחד שנובע מהימצאותו של הכלב האחר, זהו להט של עימות שבהכרח מוביל להפסד של השני, כי העימות הוא הקש והגבבה של אותה אש לוהטת. רק כאשר מדובר בהתלהטות פנימית של האובייקט עם עצמו, לבדו, מבלי להסתמך על היחסים עם העולם החיצון, עומד הלהט בצורה חיובית מבלי לכלות את סביבתו ואדרבה, נעשה הלהט זורח ומקרין על הסביבה ואף פעמים שמרומם אותה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה