איש כי ידור קונם שלא אוכל
איש כי ידור קונם שלא אוכל
במטות (פרק ל פסוק ג), איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ע"כ. נדר, מסביר רש"י, האומר הרי עליי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני. וממשיך ואומר רש"י, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור איסר, את המותר ולא להתיר את האסור. לא יחל דברו, פירוש, כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין. עד כאן דברי קודשו.
רש"י פירש כי נדר הוא שיאמר הרי עליי קונם שלא אוכל, ומעיר הרמב"ן, ולפי דעתי שלא נזהר, שהרי אמרו בנדרים (דף ב ע"ב) דהוה אסר חפצא עליה, ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עליי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם. וכיון שהדבר כן, נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עליי שאוכל היום או שאוכל דבר זה אינו נדר, שאין הנדר על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו, ולא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל. עכ"ד.
הרא"ם, מנגד, העיר על דברי הרמב"ן וא"ד, ואני תמיה מאוד וכי על דעתו שרש"י ז"ל דנהירן ליה שבילי דכולי תלמודא לא למד מימיו פרק שני דנדרים וכו', ואיך שיהיה אין מכל אלו טענה כלל דאי משום דנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש ואכילה אין בה ממש, אינה טענה כלל שהרי כבר הקשו זה בתלמוד ותרצו כגון דאמר קונם עיני בשינה קונם פי מדבר, הכא נמי נימא שרש"י ז"ל תפש לשון המשנה דקתני שאיני ישן במקום קונם עיני בשינה ולא קשיא ולא מידי. ואי משום דלא הוזכרו נדרים בתלמוד בקום ועשה כלל, מי הגיד לו דהאי יכול אפילו לאכול נבלות בנדרים קאי ולא אשבועות וכו'. עכ"ד.
אך האמת שאפשר ונחלקו רש"י והרמב"ן במחלוקת יסודית בנדרים בעלת שני צדדים אמיתיים, כך שאין לתמוה לא על זה ולא על זה ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
בריש התלמוד בנדרים (דף ב ע"ב) פירש הר"ן, איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה, כלומר שאוסר הככר עליו ואומר אכילת ככר זה עלי לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא, כלומר שאומר שבועה שלא אוכל ככר זה, ומהא משמע דאין שבועה בלשון נדר ולא נדר בלשון שבועה הילכך כל שהחליף של זה בזה אין בדבריו כלום. אך יש לדחוק קצת לפי זה בשתי סוגיות שנקטו אמירת נדר בלשון שבועה או שבועה בלשון נדר. ע"ש. אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהלכות נדרים שלו דליכא לשבושי הנך סוגיא ולמימר דלא דייקי בלישנייהו, אלא ודאי נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני. עכ"ד. ולכאורה גם את לשון רש"י בפירושו על התורה, קונם שלא אוכל, ניתן להבין כנדר בלשון שבועה, ויש לתמוה על הרמב"ן שהעיר על חוסר הזהירות בקביעה שמדובר בנדר, בעוד הרמב"ן הוא מרא דשמעתתא דנדר בלשון שבועה מהני.
ובהתבוננות נוספת נראה כי הרמב"ן דווקא אזיל לשיטתו בתמיהתו על פירוש רש"י, וזאת ע"פ מה שהוסיף הר"ן בהמשך דבריו בדעת הרמב"ן וסייג את פעולת הנדר בלשון שבועה וא"ד, מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה דהא אמרינן בסוגיין דנדר ושבועה לא שוין בלישנייהו, אלא מדין ידות הוא דמהני דנדר שאמרו בלשון שבועה כיון דפיו ולבו שוין לאסור שבועה על עצמו אף על פי שלא אמרו בלשון מדוקדק יד מיהא הוי, וכן בשבועה שאמר שבועה ככר זה עלי כיון שפיו ולבו שוין לאסור אכילתו מככר זה בשבועה מהני מדין יד. עכ"ד. והנה, אם גם למ"ד שנדר מועיל בלשון שבועה מכל מקום אין זה עיקר נדר אלא מדין ידות, שפיר יש מקום לדברי הרמב"ן להעיר על חוסר דיוק בפירוש רש"י עה"ת שמושג הנדר, כביכול עיקר הנדר, הוא נדר שבלשון שבועה, שלא אוכל ולא אעשה דבר פלוני. הרמב"ן טוען לשיטתו, כי ראוי היה לפרש מילת נדר שבתורה באופן שהוא באמת עיקרו של נדר, קונם עליי כיכר זו, ולא לחסות תחת איצטלא של יד.
וגופא מהן ידות נדרים, כתב הר"ן על המשנה בריש המסכת וז"ל, וידות נדרים הוא שמתחיל במקצת דבורו של נדר אלא שאינו גומר אותו, ואותו מקצת הדבור הוי כאילו נודר כל השלמות הדבור כאדם האוחז כלי בבית יד שלו ומטלטלו כולו ומש"ה חייל נדרא. עכ"ל. והרא"ש (שם) כתב וז"ל, הנך ידות אינו גומר דבריו לפרש הנדר אלא התחלה בעלמא ומתוכן ניכר שדעתו לידור ומחשבינן ליה כאילו גמר דבריו ובגמרא מפיק להו מקראי, ואף על גב דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בפרק ג דשבועות (דף כו ע"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. עכ"ל. ומסתבר שהפירוש המילולי של ידות, לדעת הרא"ש, הוא כמש"כ הרמב"ם בפירוש המשניות שידות הן חלקים, ולא ידיות הכלי כמש"כ הר"ן.
ואף כי נראים הפירושים דומים, מה לי לצייר ידות נדרים כיד כלי המעלה את הכלי ומה לי להחשיב ידות נדרים כחלק של תחילת הדברים הנחשב ככולל אף את גמר הדברים, אך האמת היא ששונים הם כמרחק יד ימין מכף רגל שמאל. יד הכלי המעלה את הכלי, כפי שפירש הר"ן, הינה דרך המלך להעלות את הכלי. אין שום פחיתות בהעלאת כלי בעזרת אחיזה בידית שלו לעומת העלאת הכלי באמצעות אחיזה בגופו. אלו ואלו דרכים מקובלות לבטא בצורה מושלמת את ביטוי הנדר, לדעת הר"ן. מנגד, הרא"ש מסביר שידות הנדרים הן שבר מתוך עיקר הנדר וחסרות חלק מההוצאה בשפתיים הנדרשת, כפי שאמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו. אלא שנתחדש מן הפסוקים בדין ידות נדרים שאע"פ שההוצאה בשפתיים חסרה מכל מקום כאשר ישנה התחלה של הוצאה יחד עם מחשבת לב נעשה הדבר כאילו הייתה הוצאה בשפתיים מלאה ומהני. רוצה לומר, ידות הן דבר טבעי לפי הר"ן בעוד לפי הרא"ש הן בחינה של חידוש וגזירת הכתוב. אך יש לשים לב שלפי הרא"ש ידות נדרים שלאחר החידוש נעשו חזקות עד למאוד, שכן מהות החידוש היא שדיבור חלקי נחשב ממש כדיבור מלא, שאלמלא כן הרי דיבור שאינו מלא אינו נחשב כמה ששנינו גמר בלבו וכו'. זאת בעוד שלפי הר"ן שגם יד יכולה להעלות את הכלי כמו עיקרו, מכל מקום יש להבחין בין עיקר ליד. מדובר לדעתו בשתי דרכים טובות לנדור נדר, טובות אך שונות.
וכעת ניחזי אנן, איש כי ידור נדר, ומפרש רש"י, הרי עליי קונם שלא אוכל, נוכל לדון דיבור זה כידות נדרים, ולפי הר"ן דומה הדבר לנטילת כלי בעזרת הידית שלו, דרך מקובלת לביצוע הפעולה דהיינו הנדר. דרך טבעית שטבעי גם לפרש לאורה את דברי הכתוב באותה מידה שטבעי לפרש נדר כאומר קונם עליי כיכר זו. ואף הרמב"ן עשוי להסכים לדון את הדיבור כידות נדרים, ככל נדר שנעשה בלשון שבועה, אלא שלדעתו לא מדובר בפירוש ראוי לפסוק, ככל הנראה משום שידות לדעת הרמב"ן הינן דיבור חלקי שלימדונו הפסוקים, שלא ע"פ ההבנה הטבעית, שיש להתייחס אליו כדיבור מלא. כך בדרך אחת, אך ייתכן לומר גם להיפך או בקומבינציות אחרות. אפשר שמשום שסו"ס לאחר החידוש של ידות השמיעתנו התורה שיש להתייחס לדיבור חלקי ממש כמו דיבור מלא, זהו הטעם לכך שלא חש רש"י להימנע מפירוש המושג נדר באמצעות לשון של יד. הרי אין ביניהם בתוצאה ובחלות שום הבדל. וכמו"כ ייתכן שהרמב"ן טען על כך רק משום שיד מעלה את הנדר ומועילה לו מבלי שהדיבור יחשב שדיבור מילולי מלא. ועכ"פ, כך או כך, פירושי רש"י והרמב"ן שלמים ונאותים וטעמם לצידם:
תגובות
הוסף רשומת תגובה