ימין מקרבת

ימין מקרבת

בואתחנן (פרק ד פסוק מד), וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. ע"כ. ולשון הכתוב טעונה ביאור, מדוע נקט במונח שימה ולא כתב אשר נתן משה או אשר ציווה. וידועים דברי הגמרא במסכת יומא (דף עב ע"ב), אמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה, והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחייא דלא אומן לה סמה דמותא. ע"ש. ודברי רבי יהושע משברי גגות, כיצד ייתכן שהתורה באיזו צורה ובאיזה הקשר נעשית לו סם מיתה. עוד צריכים ביאור דברי רבא גופא, מה הפשט בכך שמי שאומן לה עבורו זה סם החיים ולמי שלא אומן סם המוות. מה לאומנות ולהר סיני. ואחר כל זה והדמיון על דרך הדרש בין המילה שם לסם, אין המקרא יוצא מידי פשוטו ואכתי יש ליתן טעם ותבלין מה משמעות הלשון המיוחדת אשר שם משה.

בגמרא בשבת (דף פח ע"ב), אמר רב חננאל בר פפא מאי דכתיב שמעו כי נגידים אדבר, למה נמשלו דברי תורה כנגיד לומר לך מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא. ע"ש. והנה סנטימנט דברי הגמרא דומה למדי לדברי רבי יהושע ביומא ולמימרא של רבא עם סם החיים וסם המוות, אבל דווקא לאור הדמיון נעשה ההבדל זועק בין מובאת דברי רבא ביומא לחלק בין מי שאומן בתורה ומי שאיננו אומן, לעומת המובאה בשבת המחלקת כביכול חלוקה מרחבית בין ימין ושמאל, חלוקה הטעונה ביאור בפני עצמה וטעונה גם גישור עם האמור ביומא.

בגמרא בנדרים (דף לח ע"א), אמר רבי יוסי בר' חנינא, לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך וגו'. מתיב רב חסדא וכו' למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, אלא פילפולא בעלמא. ע"ש. אמנם התורה על כל פרטיה והעניינים הצריכים לה ניתנה גם לבני ישראל, אבל הפלפול שאין בו נפקא מינה למעשה ניתן לו למשה והוא נהג בו טובת עין לישראל. ואותה נתינה, נראה לומר, זו השימה אליה מתייחס הכתוב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל ואליה מתייחסות דרשות חז"ל אומן לה ולמיימינים בה סמא דחיי. רק את החלק של הפלפול משה שם לפני בני ישראל, איפשר להם לבוא וליטול אך לא הכריח והלעיט את הדבר אל קרבם, כי הפלפול יש לו ערך ומתיקות אך אין בו נפקא מינה ועל כן אינו מן ההכרח הבסיסי. הפלפול הוא סם שאם לא לוקחים אותו לא משנים את המצב לטוב או למוטב. מי שלא מתפלפל נותר עומד במקומו, אינו מתגדל ואינו נגרע. רק אם לוקחים את סם הפלפל, עוסקים בפלפולי תורה שהם אותיות פורחות באוויר, חידושים שלא שמעתם אוזן ואינם באים לידי מעשה, יכול הסם להבריא ולהמריץ ויכול ח"ו גם לקלקל ולפגוע.

וכיצד יהיה הפלפולא בעלמא סמא דמותא, אומר רבא בגמרא ביומא, דלא אומן לה. האומן עושה את אשר הוא עושה כי זו העבודה שלו, זו דרך החיים שלו, זהו משלח ידו מבוקר עד ערב שבזכותו מביא פת אל שולחנו. מי שזכה ותורתו אומנותו, הרי התורה שיש בה נפקא מינה ושאין בה נפקא מינה, על כל גווניה השונים, כל זה הוא דרך חייו ולעולם אינו מתבונן בלימוד כדבר חריג שיש להתגאות בו הואיל והוא כמו אוויר לנשימה עבורו. הלימוד אינו מעלה יתרה להתגאות בה, כי זו דרך החיים הבסיסית והמצופה בעיני מי שזו אומנותו, על דרך שהנגר אינו מתגאה בדברי העץ שהוא עושה למלאכתו שלא כמו אדם שעבודת העץ היא פנאי ופעילות יתרה עבורו. בניגוד למי שלומד שלא לשמה עליו נאמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שם השלא לשמה הוא לימוד שיש לו איזה צורך למעשה או לדבר אחר שאמנם נלמד שלא מסיבות טהורות, אך הפלפול שהוא סם המוות הוא לימוד פורח באוויר שאינו נצרך מלכתחילה ואינו מתרחש אלא רק בשביל להתגנדר ולקנטר.

השולחן ערוך (אורח חיים סי' קלד ס"ב) כותב בעניין הגבהת ספר התורה וז"ל, מראה פני כתיבת ספר תורה לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצווה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וכו', ויש להחזיק התורה בימין. עכ"ד. בימין, אומר המשנה ברורה, על שם הכתוב וימינו תחבקני, ועוד שגם התורה ניתנה בימין. עכ"ד. עניין הימין לפי הפירוש השני, שגם התורה ניתנה בימין, הוא משום העדיפות הטבעית של צד ימין על פני צד שמאל בכל מקום, ודוגמא לזה בנתינת התורה. כיוצא בזה מצינו (זבחים דף סב ע"ב) כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, וכמו שבמציאות אנו רואים שיש יותר אנשים בעלי יד ימין כיד החזקה, הגם שלכאורה אין הבדל מטרים בין ימין לבין שמאל. ימין ושמאל הם על פניו צדדים סימטריים, בניגוד ללמעלה ולמטה, ובכל זאת בקרב בני האדם, וכן במקומות נוספים בטבע, אצל בעלי חיים ואפילו ברמת החלקיקים, יש הטיה לימין. על כל פנים, לפי הפירוש הראשון, על שם הכתוב וימינו תחבקני, נראה שהטעם להחזקה בימין הוא אחר. הנצי"ב על שיר השירים (פ"ב פ"ו) כותב, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, באור המשל כשאדם רוצה לחבק לחבירו תומך שמאלו את ראש חבירו כדי שיתדבק יותר בחבוק הימין, נמצא התמיכה בשמאל אין בה לבד אות אהבה וכו'. עכ"ד. כלומר, אות האהבה הוא חיבוק היד הימנית וכך גם החזקת התורה בימין היא משום ההתייחסות האוהבת אל התורה. היד הימנית בפעולה לא מפני שכך הטבע והרגילות אלא בגלל פעולה היוצאת מגדר הרגיל של הפגנת חיבה יתרה.

ומכאן נבוא ונבאר את הלשון השנייה של דברי רבא, בסוגיית שבת, למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא. רש"י שם מבאר, למיימינים, עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר. עכ"ל. כלומר, התורה, דהיינו הפלפול שאינו למעשה, הוא סם החיים לאלו שהתורה היא הדרך והטבע שלהם, ובמונחי הגמרא ביומא, האומנות שלהם. התורה היא ימנית במובן של טבעיותה, הנתינה בימין וההחזקה בימין מורות על כך שהתורה היא דרך חיים, היא הדבר הרגיל וברירת המחדל ולא הדבר החריג. ואחר שזהו הדבר הרגיל, אומר רבא, תוספת של פלפול שאינו למעשה היא סם ראוי ומועיל. כך יש לבאר באופן אחד, אבל הנצי"ב (שם) לדרכו רואה את ימניות התורה באור אחר, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני וכו', והנמשל הוא אהבת ה' לאדם על ידי התורה וכו' למיימינים בה וכו'. ע"ש. הנצי"ב מקשר בין האהבה המופגנת על ידי החיבוק שביד ימין לבין דברי הגמרא בשבת למיימינים בה סמא דחיי, ולפיו משמעות הגמרא שונה מאשר המשמעות במסכת יומא. עבור מי התורה היא סם החיים, עבור מי שמחבק אותה בימין ומחזיק אותה מתוך אהבה, בניגוד למי שאוחז את התורה על דרך השמאל רק לעזר ולתועלת אישית, להתגדל ולהתגנדר.

הנה, יש הנוהגין להצביע באצבע הזרת לעבר ספר התורה כשאומרים וזאת התורה ולנשקה, ואף כי המנהג נפוץ בכל קהילות ישראל, מקורו עמום. לעומת זאת ישנה הנהגה שיש לה מקור ברור וכתובה בשולחן ערוך (שם), מצווה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ומקורו במסכת סופרים (פרק יד), אך משום מה ישנה פחות הקפדה על ההלכה הפסוקה האחרונה מאשר על המנהג הראשון. לאור האמור, נראה ששתי ההנהגות מביאות לידי מימוש את שתי ההתייחסויות האפשריות לתורה, העיסוק התמידי, הטבעיות, הסרת הגבולות וההתלכדות עם התורה, מה שבא לידי ביטוי בכריעה נוכח התורה ואותיותיה, לעומת ההתייחסות של וימינו תחבקני, הפעולה החריגה של הנפת היד והזרת אל על, הנשיקה והנהגת החיבוב. ואחר ששתי ההתייחסויות לתורה אפשריות, אך טבעי שכלל עם ישראל מיאנו בימין טרודה ודוחה ובחרו בימין אוהבת ומקרבת: