הברכות וסדרן
הברכות וסדרן
בוזאת הברכה (פרק לג מפסוק ו), יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר.
וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה.
וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. האומר לאביו ולאימו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה מחץ מתניים קמיו ומשנאיו מן יקומון.
לבנימין אמר ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן.
וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם. וממגד ארץ ומלואה ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו. בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה.
ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך
ויששכר באוהליך. עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפוני טמוני חול.
ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קודקוד. וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל.
ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן.
ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה.
ולאשר אמר ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו. ע"כ. הרי ברכות אחד עשר שבטים.
ויש לתמוה אודות סדר ברכות השבטים. אכן בני האמהות לאה ורחל הנזכרים לפני בני השפחות, בני בלהה דן ונפתלי ובני זלפה גד ואשר, אך הסדר הפנימי של בני האמהות, ראובן, יהודה ולוי בני לאה, אח"כ בנימין ויוסף בני רחל, וחוזר לבני לאה זבולון ויששכר, אינו ברור. גם הסדר הפנימי של בני השפחות אינו מובן, שכן פתח וסיים בגד ואשר בני זלפה ובאמצעם הזכיר את דן ונפתלי בני בלהה. בפרשת ויחי (בראשית פרק מט) סדר ברכות השבטים שונה לחלוטין ועוקב אחר סדר לידתם, ראובן, שמעון, לוי וכו' למעט הסדר בין זבולון ויששכר שהקדים בו את זבולון הצעיר ליששכר, ע"פ בראשית רבה (פרשה צט פסקה ח), שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולון בא ומאכילו לפיכך קדמו עליו, אמר הכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה, יששכר כונס וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו, וכן משה אומר שמח זבולון בצאתך למה, שיששכר באוהלך שלך הן שאת מסייעו לישב בהן. ע"ש. ועכ"פ מדוע משה בברכותיו לא עקב אחר סדר זה או אחר. זאת ועוד, יש להבין מדוע נתברכו רק אחד עשר שבטים וברכת שמעון נעדרת.
ונראה כי מקומה של כל ברכה בסדר הברכות יש עניין מהותי בתפקידו של השבט הגוזר את מיקומה או את סמיכותה לברכות השבטים הסמוכים. ראובן בכור יעקב, פתח בו משה בברכה קצרה וממוקדת כדי לכבד את מעמד הבכורה. משה מברך יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, דהיינו בקשה ותפילה שאף שראובן איבד את הבכורה והמנהיגות ליהודה, ולמעשה איבד במובן מסויים את חוט השדרה והמעלה הייחודית של השבט, בכל זאת ימשיך להיות ככל שאר השבטים, יהיה נמנה במניינם ואל ימות, לא לעולם הזה ולא לעולם הבא. במילים אחרות, אף שבגין מעשה בלהה ניטלה מעלתו של ראובן ושבטו, באה ומעמידה הברכה את ראובן בכלל שאר השבטים ולא שיהא פחות מהם.
ומיד אחר שסקר משה את מעמד השבט שבעבר היה מיועד למנהיגות, עובר משה בברכתו ליהודה. הנה, רש"י אומר כי סמך יהודה לראובן מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם, אך לולא דמסתפינא אמרינא יותר מכך, שמנהיגותו של יהודה שהשתקפה גם בחזרתו מקלקולו ובאומרו צדקה ממני (בראשית פל"ח פכ"ו) מחליפה למנהיגותו של ראובן, ולכן ברכתו של הראשון באה לאחר סקירת מצבו של האחרון, לפי שהמנהיגות עברה מזה אל זה. ובכלל הברכה ישנה התייחסות להתנהלות המלוכה וההגנה עליה ועל העם, כפי שאומר רש"י, שמע ה' קול יהודה, תפילת דוד ושלמה ואסא מפני הכושים, ויהושפט מפני העמונים, וחזקיה מפני סנחריב. ואל עמו תביאנו, לשלום מפני המלחמה. ידיו רב לו, יריבו ריבו וינקמו נקמתו. ועזר מצריו תהיה, על יהושפט התפלל על מלחמת רמות גלעד. עכ"ד.
דבר אחר, אומר רש"י, שמע ה' קול יהודה, כאן רמז בברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה וכו' ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו, שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשיטים. עכ"ד. פירוש, מילת שמע מרמזת על השם שמעון, ומה שעשה בשיטים היינו כשחטאו ישראל בעבודה לבעל פעור עם בנות מואב, בא נשיא בית אב לשמעוני זמרי בן סלוא וחטא עם כזבי בת צור בהתרסה ובעזות.
בפרשת ויחי (פרק מט) יעקב קורא אל בניו ומדבר עימם כפי סדר לידתם, למעט חילוף זבולון ויששכר שיש ביניהם הסכם ייחודי, והיינו משום שיעקב מדבר עם השבטים כאב עם בנים. את חלקם הוא מברך ועם חלקם מדבר דברים קשים, כך שלא מדובר בברכות כמו ברכותיו של משה, כי אם התייחסות לכל אחד מן הבנים שיותר מסתבר שתתרחש כפי סדר לידתם. כלומר, בניגוד לברכותיו של משה העוסקות במהות כל שבט ושבט, ומשכך סדרן נגזר ממהויות השבטים והברכות, דבריו של יעקב הינם דברים שאומר אבא לבניו בערוב ימיו, ברכות או הערות קשות, ומשכך סדרם לא נגזר מאיזו מהות מאחוריהן כי אם מן הסדר הנורמטיבי של גיל הבנים.
והנה, אל שמעון ולוי אומר יעקב (שם מפסוק ה), שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי וכו', אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ע"ש. ואומר רש"י, אחלקם ביעקב, היינו שאין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים, דהיינו שהקללה נתקיימה בהם, אבל שבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד. עכ"ד. ואפשר שעל זו הדרך ברכת שבט שמעון נעדרת בפרשת וזאת הברכה, לפי שדבריו של יעקב נתקיימו בו ולא קרה שום דבר בינתיים שתיקן או עדכן את דבריו הקשים של יעקב, זאת לעומת לוי ששיפר את דרכיו ותפוצתו התהפכה לברכה. ואכן מצינו ששבט לוי תיקן את דרכיו ונתייחד משאר השבטים לטובה באופן סדרתי, כאשר חטאו ישראל בעגל (שמות פרק לב פסוק כו) ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אליי ויאספו אליו כל בני לוי, ואמרו בגמרא ביומא (דף סו ע"ב) אמר רב יהודה שבטו של לוי לא עבד עבודה זרה. וכן במצרים, כפי שאומר המדרש (רבה במדבר פ"ג), בזכות הכשרים שהיו בה יצאו וכו' זה שבטו של לוי שאע"פ שהיו ישראל עובדי עבודת כוכבים במצרים שבטו של לוי היו עובדין להקב"ה ומלין עצמן לפיכך משה מקלסן בסוף מיתתו, שנאמר (דברים פרק לג) כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. ואף בחטא המרגלים שבט לוי לא היו מעורבים כ"כ אם בכלל, ולא נתלוננו עם שאר המלינים, כפי שאומר רש"י על הכתוב אשר ניסיתו במסה.
הלכך, מיד לאחר ההתייחסות לשבט הנהגת המלוכה, יהודה, ממשיך הכתוב בברכת השבט האחראי על ההנהגה הרוחנית והקדושה, שבט הלוי. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכו', ואף יהיה להם חלק מסויים בהנהגה הגשמית, מחץ מתנים קמיו על המעוררים על הכהונה, אומר רש"י ומוסיף, דבר אחר ראה שעתידין חשמונאי ובניו להילחם עם היוונים והתפלל עליהם לפי שהיו מועטים י"ב בני חשמונאי ואלעזר כנגד כמה רבבות, לכך נאמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. עכ"ד.
בנימין הוא ידיד ה' שבית המקדש נבנה בחלקו. ולכן נסמך לברכתו של לוי, שלאחר ברכת המנהיגות הגשמית של יהודה באה ברכת המנהיגות הרוחנית והקדושה של לוי, והיכן מתרחשת אותה קדושה אם לא בבית המקדש בנחלתו של בנימין.
ויוסף לאחר בנימין, אומר רש"י, שאף הוא משכן שילה היה בנוי בחלקו, ולפי שבית עולמים חביב משילה לכך הקדים בנימין ליוסף. אך נראה שיש טעם נוסף לברכתו של יוסף, הגדושה ומפורטת בשפע חומרי וגשמי, וכפי שמפרש רש"י, מברכת ה' ארצו, שלא הייתה בנחלת השבטים ארץ מלאה כל טוב כארצו של יוסף. מקומה של ברכת השפע מתאים לאחר ביסוס ההנהגה המדינית והרוחנית. הבסיס שנמצא אצל יהודה, לוי ובנימין יכול להתקדם ולהכיל בתוכו את השפע של ברכת יוסף ומכלל הן אתה שומע לאו.
ולאחר שמשה ביסס את היסודות של העברת ההנהגה מן הבכורה אל יהודה, הקדושה וקיום התורה של שבט הלוי, בניית המקדש בנחלת בנימין והשפע הגשמי של יוסף שנבנה על אדנים אלו, עובר הוא להציג כיצד החברה הישראלית צריכה להתקיים, בברכת יששכר וזבולון. ואמר שמח זבולון והצלח בצאתך לסחורה, ונותן לתוך פי של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, ויששכר הצלח בישיבת אוהליך. הרי שותפות וערבות בין השבטים ובין האנשים העמלים בתורה ובמלאכה. זבולון מקיים את התנאים הגשמיים לו וליששכר, ויששכר לומד תורה ומרומם אותו ואת זבולון עימו. ומודל זה אף משפיע לכל ישראל ואולי אף לכל העולם, כדכתיב עמים הר יקראו.
כעת משה מסיים בברכותיו עם בני השפחות בלהה וזלפה, גד דן נפתלי ואשר, אך אינו עושה זאת לפי סדר לידתם, דן גד אשר ונפתלי, או לפי חלוקה לאמותיהם, דן ונפתלי בני בלהה וגד ואשר בני זלפה.
גד ודן, ענייניהם נראים קרובים ומכאן סמיכותם. ברוך מרחיב גד, שהיה תחומו של גד מרחיב ועולה כלפי מזרח, כלביא שכן, לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גיבורים. הרי גד פועל להגנת גבולה המזרחי של ארץ ישראל, וכוחו וגבורתו נתייחדו לכך. ומשלים לזה דן גור אריה, שאף הוא היה סמוך לספר לפיכך מושלו באריות, יזנק מן הבשן, מרחיב ואומר רש"י שנחלק והיה בשני מקומות, תחילה נטלו בצפונית מערבית עקרון וסביבותיה ולא ספקו להם ובאו ונלחמו עם לשם שהיא פמייאס והיא בצפונית מזרחית וכו'. הרי דן פועלים על זו הדרך באזור הצפוני מזרחי ומשלימים את הגנת הגבול וביצור ארץ ישראל עם שבט גד, ועל ידי כן מאפשרים את שמירת אותם הנהגה, שפע ומודל חברתי השוררים בקרב שבטי ישראל.
ומסיים עם ברכות נפתלי ואשר, שאין מתאימות מהן לתאר את הברכה והשפע הייתרים שה' נותן לעם ישראל מאהבתו אותם. נפתלי שבע רצון, שכל יושביה שבעים רצון מן הארץ, ומלא ברכת ה'. רוצה לומר, לא רק שיהיו לעם ישראל התנאים הבסיסיים של הקיום בארץ, ולא רק שיהיה לעמ"י שפע, רמת השפע תהיה מקסימלית עד שיהיו יושבי הארץ שבעי רצון. השפע ימלא את כל מה שהרצון מסוגל להכיל, והרי זה בבחינת מלא ברכת ה'. ובהמשך לזה אשר נתברך במעלות יתירות שאינן מן המוכרח, כגון ברוך מבנים אשר, שאין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, יהי רצוי אחיו שהיו בנותיו נאות. וכן נתברך בברכת השמן וכן בברזל ובנחושת, דהיינו טוב הארץ בתצורה מתקדמת של תעשייה ושל תנובה מעובדת בידי בניו המבורכים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה