ערבים לזה ובזה
ערבים לזה ובזה
בכי תבוא (פרק כז פסוק ט), וידבר משה והכוהנים הלויים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלוקיך. ע"כ. במעמד הברית של הר גריזים והר עיבל עם ישראל נתייחד בבחינת עם אחד, וכמאמר רש"י בסנהדרין (דף מג ע"ב) וכיו"ב בפרשת ניצבים (פכ"ט פכ"ח), שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה וכו' ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו. עכ"ד.
בריתות והתחייבויות לרוב ניתנו במעמד הר גריזים והר עיבל, כפי שאומרת הגמרא בסוטה (דף לז), ברוך בכלל ברוך בפרט, ארור בכלל ארור בפרט, ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו' הרי שש עשרה, כלומר, ארבעה מינים של ברוך ושל ארור עבור כל אחת מארבע הפעולות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וממשיכה הגמרא, וכן בסיני וכן בערבות מואב וכו' נמצא ארבעים ושמונה בריתות על כל מצווה ומצווה, דהיינו שלושה מקומות, הר גריזים והר עיבל, סיני וערבות מואב, שבכל אחד מהם כרתו שש עשרה בריתות. ר' שמעון מוציא הר גריזים והר עיבל ומכניס אוהל מועד שבמדבר וכו'. ר' שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון, אין לך מצווה ומצווה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות של שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, אמר רבי וכו' נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, מאי בינייהו, אמר רב משרשיא ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו. ע"ש. ר' שמעון בן יהודה מרבה ביותר את מספר הבריתות שנתחייב בהן כל אחד מישראל ע"פ מושג הערבות, אותה ערבות שהזכיר רש"י בסנהדרין וכתב שנתחדשה במעמד הר גריזים והר עיבל, ובגינה נכפלות ההתחייבויות של כל פרט בישראל כנגד כלל שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים מושאי הערבות שלו.
על כל פנים, יש להבין ככלל את פשר מושג הערבות בעם ישראל, ובפרט יש לעיין במחלוקת ת"ק ורבי בדברי ר' שמעון בן יהודה בדבר עוצמת המכפלה של הבריתות במספר בני ישראל, פעם אחת, משום הערבות לכ"א מבני ישראל, או שנכפלו פעמיים, משום הערבות של ראובן לשמעון על הבריתות של שמעון ועל הערבויות של שמעון על הבריתות של לוי ושל כל שאר ישראל. צ"ב מה צדדי הפלוגתא, ובפרט הצד האחרון, של רבי, התולה דווקא אחריות ישירה או אחריות בקפיצה אחת, הא ותו לא. מדוע אנו אומרים ערבא וערבא דערבא ואיננו ממשיכים לערבא דערבא דערבא עד לשש מאות אלף בחזקת שש מאות אלף חיובים. והנה, עיקרון הערבות של עמ"י נזכר בגמרא (סנהדרין דף כז ע"ב ושבועות דף לט ע"א), וכשלו איש באחיו איש בעוון אחיו מלמד שכולן ערבים זה בזה, ובמדרש, בספרא (פרשת בחוקותי) ובתנחומא (פרשת ניצבים) ועוד, בלשון השונה מהלשון השגורה ערבים כל ישראל זה לזה, לזה ולא בזה. מאידך גם הלשון זה לזה נזכרת מפעם לפעם בראשונים, כגון בריטב"א בביצה (דף ל), בתוס' הרא"ש (סוטה וסנהדרין שם), במאירי (שם בסנהדרין) ועוד, ואף במדרש, בתהילים (מזמור ח), בבראשית רבתי (פרשת וישב) ועוד. אמנם כדי ליישב את חילופי הלשונות יש לגשר ולצדד בפירוש אחיד לשניהם, ברם, אפשר שהלשונות השונות מבטאות חילוק עמוק בהבנה בין ערבות שהיא זה בזה וערבות שהיא זה לזה, שאולי בגינה חשו הראשונים לגרוס דווקא את הלשון האחת ולא האחרת.
מובא במדרש (ילמדנו), כל ישראל נקראו נפש אחת שנאמר כל איש ישראל כולם כאיש אחד (שופטים פ"כ פי"א), ואם חטא אחד מהם כולם ערבים זה בזה. למה הדבר דומה, לבני אדם שהיו באין בספינה, נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו שוטה אתה קודח תחתיך והמים נכנסין וכולן אבודין, כך נפש כי תחטא. ע"כ. הנוסעים המצויים בספינה, כמוהם בני ישראל השרויים בתוך עם ישראל. עליהם, אומר המדרש, יש להתבונן בהקשרים מסויימים כיחידה אחת. כפי שביחס לשאלה של חוזק הספינה ושלמותה הישות הרלוונטית עבור נוסע אחד ונוסע אחר היא אותה הישות, הספינה עצמה, כך גם ביחס לשאלה של חטאי ישראל ח"ו, ישראל זו ספינה אחת, נפש כי תחטא בלשון יחיד, שכל אחד ואחד מתייחס לישות זו מבחינת עצם האחריות שלא יהיה בה חטא. אמנם לכל ראובן ושמעון באשר הם ישנם חשבונות השכר והעונש, תשובה, נסיונות, יצר הרע וכו' הפרטיים להם, אבל בשאלת האחריות הבסיסית של ראובן על כל חטא שהוא בעם ישראל, התשובה היא חיובית בדיוק כמו שחור בספינה הוא עניינו של כל אחד מיושבי הספינה, לא משנה באיזה רציף הוא נמצא, מה גודל התא שלו, מה הנגישות לסירת ההצלה וכו'. על דרך זו, כל ישראל ערבים זה בזה כתערובת, כדברים מובחנים שנתערבבו וניתנים לבחינה כיחידה אחת, ומכאן השייכות בין הדברים שמיוחסים לאותה יחידה לבין כל המרכיבים המעורבבים בה.
כך ניתן להבין באופן אחד, אחריות של כל אחד מהמרכיבים המעורבים זה בזה מתוקף היותם חלק מישות גדולה, הספינה במשל במדרש. ברם, האחריות ניתנת להבנה גם בלאו הכי, ללא הגדרת ישות שכל ישראל מעורבים בה. משל הספינה, בהשוואה פחות דקדקנית, יכול ללמדנו את העיקרון שאם לאחד מישראל יש בעיה אישית, גם שאר הפרטים המובחנים בעם ישראל צריכים לדאוג לו כאילו הייתה זו בעיה שלהם, כביכול החור שנפער בסירה של החבר הוא חור שנפער בספינה המשותפת לשניהם, למרות שאין באמת ספינה כזו. עליי מוטל החיוב להתעניין גם בנושא המצוות והעבירות של האחר, אף על פי שאין אלו המצוות והעבירות שלי כאדם פרטי או כחלק מעם ישראל. על דרך זו, ישראל אינם מעורבים וערבים זה בזה כי אם ערבים זה לזה, עצמים מובחנים שדואגים להתעניין אחד בשני, להתייחס ולדאוג שגם האחר יצמח וישגשג, ימנע מן הרע וידבק בכל טוב.
כעת, הן אם הערבות הישראלית היא ערבות זה בזה וברית שהיא כחלק מהישות הישראלית הכוללת את הישראלים המעורבבים, והן אם ישראל נבדלים ומפורדים אך ערבים זה לזה ומתייחסים בעניין רב בבריתות הזולת, במימוש חובתם והליכתם בדרך הישר, כך או כך מתבארים דברי ר' שמעון בן יהודה אליבא דת"ק שנוסף על החובות בגין הבריתות האישיות של כ"א מישראל, מתקשרות אליו גם הבריתות בעבור כל שאר ישראל, בין אם דרך ההשתתפות בישות האחת שכל ברית שלה היא בעוצמה של שש מאות אלף הלבבות הפועמים בקרבה ובין אם דרך חובת העניין שיש לישראל אחד בכל ישראל אחר. ברם, את דעת רבי נראה לבאר רק ע"פ הבנת הערבות שהיא זה לזה. בערבות שהיא תערובת לא ברור כיצד יתכן להגדיל את החיוב אל מעבר לסך בני ישראל, אך ע"פ הבנת הערבות כחובת הדאגה של האחד על ביצועיו של האחר, בא רבי ואומר, כפי שכל פרט מישראל צריך להתעניין ולהשגיח בביצוע קיום המצוות של הזולת, כך ראובן הוא ערבא דערבא וצריך להתעניין ולהשגיח כיצד שמעון הזולת משגיח על קיום המצוות של אחרים, לוי או אפי' ראובן עצמו. ראובן הוא ערבא וכן ערבא דערבא, אבל אין להוסיף שהוא גם ערבא דערבא דערבא וכו', שכן מעבר לערבות אחת שהיא התעניינות בקיום המצוות, כל שאר מדרגות הערבות הן התעניינות בהשגחה על קיום המצוות וכולן הן עניין אחד. ובסך הכל, ראובן משגיח על קיום המצוות של שש מאות אלף אנשים ומשגיח על ההשגחה של שש מאות אלף אנשים, כולי האי ותו לא:
תגובות
הוסף רשומת תגובה