סנפיר ויאדיר
סנפיר ויאדיר
בראה (פרק יד פסוק ט), את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו. ע"כ. בחולין (דף סו ע"ב) וכן בנדה (דף נא ע"ב) שנינו, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, יש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. ושואלת הגמרא, מכדי אקשקשת קא סמכינן ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, ועונה, אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא, כתב רחמנא סנפיר וקשקשת. וממשיכה הגמרא, והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת ממאי דקשקשת לבושא הוא, דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר, כלומר, מאחר שאנו יודעים שקשקשים הם לבוש ולכן אנו משייכים את הקשקשים ללבוש ואת הסנפיר לאיבר השיוט, הדרא קושיא לדוכתא ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר. מסיימת הגמרא, אמר רבי אבהו וכן תנא דברי רבי ישמעאל, יגדיל תורה ויאדיר. ע"ש. כלומר, על דרך שאומרים בכמה מקומות מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, או משום עניין כללי בריבוי מילות התורה אף מעבר למינימום ההכרחי, או כדי להדגיש שהקשקשת אינה הסנפיר אף שניתן להתאמץ ולהסיק זאת בלאו הכי. כך בפשטות, ויש לעיין האם אריכות כשרות הדגים שרויה במים רדודים או שיש בזה עוד עומק ומצולה.
מביאים בשם הלב שמחה שמכאן הראיה שגם בתיבה אחת של תורה אפשר להגדיל תורה ולהאדירה. רוצה לומר, לא רק שביתירות המילה סנפיר יש הגדלת והאדרת תורה בנושא כשרות הדגים, אלא תוספת המילה מלמדת גם את העיקרון עצמו שאפילו על ידי מילה אחת ניתן להגדיל ולהאדיר את התורה בכלל הנושאים. עוד מביאים שאולי הכוונה שגם באכילה של הדגים יכול כל אדם להגדיל תורה ולהאדירה, כלומר לקיים יותר מצוות, משום שמאחר שישנם שני סימנים בדג, גם קשקשת וגם סנפיר, מקיימים שני ציוויים של שני סימני טהרה. עכ"פ, על פי הבנות האלו של העיקרון יגדיל תורה ויאדיר כריבוי כמותי של התורה שגורם להאדרתה, נראה לצדד בעניין הנדון שהביא החשוקי חמד (שם בנדה) האם עדיף לומר שיעור עשרים דקות למאה איש או ארבעים דקות לחמישים איש, נוסף על הצדדים הנוספים שמביא שם, שמכל מקום ישנה האדרה של התורה בעצם הריבוי שלה, הווי אומר, ארבעים דקות אינן רק בעלות ערך כפול מאשר עשרים דקות, אלא יש בהן ערך מוסף של האדרת התורה שקיימת רק בתורה בצורתה המוגדלת.
בסוף פרק אלו טרפות (שם בחולין, דף סז ע"ב) רבי יוסי בן דורמסקית אומר, לוויתן דג טהור הוא שנאמר גאווה אפיקי מגנים תחתיו חדודי חרש, אפיקי מגנים אלו קשקשים שבו, תחתיו חדודי חרש אלו סנפירין שפורח בהן. ע"כ. והקשה המהרש"א, וכי יש להסתפק בלוויתן בדג טמא, וכי יאכיל הקדוש ברוך הוא לצדיקים לעתיד דבר טמא, הרי מבואר בבבא בתרא (דף עה ע"א) שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לוויתן. ומביאים ששאלו שאלה זו את החזון איש, ובתחילה מיאן להשיב אך לאחר שהפצירו בו ענה, ראיה מכאן שאם אין פסוק בתורה להכשיר גם אצל הקדוש ברוך הוא לא אוכלים, על דרך לא בשמים היא. כלומר, אפילו אם הלוויתן עולה על שולחנו של הקב"ה אין זה סימן כשרות כלל. סימני הכשרות הם רק לפי ההלכות והמציאות הקיימים לפנינו ולא לפי הנהגות שמימיות. תשובה נוספת עונים האחרונים ע"פ דברי חז"ל שהקב"ה יאמר תורה חדשה מאתי תצא ויתיר את כל הבהמות הטמאות, ואם כן ייתכן שגם הלוויתן הוא דג טמא שהותר לעתיד לבוא כך שאין להביא ראיה מסעודת הצדיקים. עוד כתבו לחלק בין נקיבת הלוויתן לזכר, ע"פ מש"כ שם בב"ב (דף עד ע"ב) שמלח דווקא את נקבת הלוויתן לצדיקים, או שהדין שונה משום שמלח את הלוויתן קודם מתן תורה, וכן תירוצים וחילוקים נוספים.
המהרש"א עצמו כתב ליישב, דיש להסתפק בלוויתן שאינו כלל מין דג טהור ומין אחר טהור הוא כגון עוף הדר במים כמו בר אווזא, ומייתי דדג טהור הוא שהרי יש לו קשקשים וסנפירים כשאר דגים טהורים. עכ"ד. דהיינו שדבר זה פשוט למהרש"א, שלא כחזו"א, שעליית הלוויתן על שולחן הקב"ה היא סימן מובהק לכשרות הלוויתן שניתן לסמוך עליו מבלי צורך באף מקור נוסף. בכל זאת, אליבא דהמהרש"א חשוב לר' יוסי לברר מעבר לשאלה האם לוויתן כשר גם מהו נתיב הכשרות המדוייק של הלוייתן, כשרות הדגים או העופות, וצריך להבין מדוע. הרב אלישיב ציין בהערותיו את המדרש (ויקרא רבה שמיני) לעתיד לבוא הקב"ה עושה סעודה מלוייתן וכו', כיצד הם נשחטים בהמות נותן ללוייתן בקרניו וקורעו ולוויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו, וחכמים אומרים זו שחיטה כשרה היא וכו' אמר רבי אבין בר כהנא אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה מאתי תצא וכו'. מובא בחז"ל שלעתיד לבוא יהיה החזיר מותר, ומביא ע"פ האור החיים (ויקרא פי"א פ"ג) דאין הכוונה שהתורה תשתנה ח"ו, אלא דלעתיד יהיה החזיר מעלה גרה. ומה התועלת שלעתיד לבוא יהיה החזיר מעלה גרה, אומר הגרי"ש אלישיב, דסימני הטהרה אינם רק סימן אם הוא טהור או טמא, אלא שהם גורמים את הטהרה, דאל"כ לא יהני מה שיהיה מעלה גרה כיון דידעינן דהוי טריפה. עכ"ד. וכעת נבין גם את חשיבות הסימנים אליבא דהמהרש"א, שהם הגורמים לטהרה ולא רק סימן לה, ולכן יש ערך וכדאיות בידיעת הסימנים וגורמי הטהרה אף כאשר מבורר מעל לכל ספק שהדבר טהור וכגון הלוויתן שעל שולחן הקב"ה הנסעד בידי הצדיקים.
ואף שנתבאר שיש להבחין בין סימן שהוא רק סימן לטהרה ובין סימן שהוא גורם לטהרה, עדיין לא ברור מתוקף מה אמורים לדבר באותם סימנים גורמים ולדעת אותם כגון בבירור כשרות הלוויתן. נדמה שהתשובה לכך היא אותה התשובה לריבוי הסימן של הסנפיר בנוסף לקשקשת, והיא היא דברי הגמרא דף אחד קודם לכן (דף סו ע"ב שם בחולין) להגדיל תורה ולהאדיר. אף שידוע כי הלוויתן או הדג בעל הקשקשים טהורים הם, עדיין אנו מגדילים את התורה, מבררים ומעמיקים בידיעת הגורמים לאותה טהרה, הימצאות הקשקשים והסנפירים, ובהעמקה איכותית זו התורה מתגדלת ומתאדרת. לימוד העילות מעבר לשינון הפרקטיקות הוא אותו הלימוד שמאדיר את התוה"ק. ובחזרה לנדון החשוקי חמד האם מסירת השיעור בן עשרים הדקות למאה אנשים עדיפה או ארבעים הדקות לחמישים אנשים, מתבררים צד וטענה נוספים להעדיף את השיעור הארוך עם הקהל המצומצם, כי ככל שהשיעור מתארך ניתן לרדת בו לשורש העניין וללבן את הסוגיא כראוי, ובייחוד כאשר הקהל המצומצם. הנה כי כן, למסור את השיעור הארוך לקהל השומעים המועט, הן לתפיסה הכמותית והן לתפיסה האיכותית, יגדיל יותר את התורה ויאדיר:
תגובות
הוסף רשומת תגובה