תשובת הבינוניים
תשובת הבינוניים
בפרק ו משמונה פרקים לרמב"ם, הביא על פי הפילוסופים, שהמושל בנפשו, דהיינו שעושה מעשים טובים וגם חש תאווה והשתוקקות למעשי הרעות עליהן מצליח להתגבר, אינו יותר טוב מהמעולה שכלל לא מתעוררות אצלו תחושות אלו. לפילוסופים, המעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. ההשתוקקות לעשות רע הינה תכונה רעה בנפשו של המושל ברוחו, מה שלא קיים אצל המעולה.
לדעת חז״ל לעומת זאת, המתאווה לעבירות ונכסף אליהן, הוא יותר חשוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה אליהן ולא יצטער בהנחתן. ובאמת אמרו כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, מה שאמנם לא גורר את ההיפך, שמי שיש לו יצר יותר גדול הוא בהכרח יותר גדול, כי ייתכן שישנם גם רשעים עם יצר גדול, אך בכל זאת מאושש את העניין שישנה מעלה גדולה בהתנהלות בנוכחות תאוות והשתוקקות חמורה. ועוד אמרו, לפום צערא אגרא, וכן אמר רבש״ג, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז וכו׳ אלא אפשי, ומה אעשה אבי שבשמים גזר עליי.
ואף שהדבר מובן, מדוע מי שצריך להתגבר על תאוות ויצרים יותר משמעותיים משובח על כך, עדיין יש מקום ליתן טעם כיצד סו״ס מי שאין נפשו מושלמת וצריך למשול עליה עולה על בעל נפש שלמה ומעולה נטולת כל פניות.
הנה, לפי הרמב"ם בהלכות תשובה (ציטוטים בדילוגים):
כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועוונות. מי שזכויותיו יתירות על עוונותיו צדיק, ומי שעוונותיו יתירות על זכויות רשע. מחצה למחצה בינוני.
אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו, שנאמר על רוב עוונך. וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובין מזכויותיהן מיד הן נשחטין, שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם. ושקול זה אינו לפי מניין הזכויות והעוונות אלא לפי גדלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר יען נמצא בו דבר טוב, ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות.
כל מי שניחם על המצוות שעשה, ותהה על הזכויות, ואמר בליבו ומה הועלתי בעשייתן הלואי לא עשיתי אותן, הרי זה איבד את כולן.
וכשם ששוקלין זכויות אדם ועוונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים. אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה.
הרמב"ם הציג למעשה את הדרך המקובלת בתיאור ענייני הדין והתנהלותו בימים הנוראים. כמה נקודות בדבריו:
מי שרובו זכויות נחתם בראש השנה לחיים, ומי שרובו עוונות, חס ושלום, למיתה.
אצל הבינונים, המאזניים ששוקלות את הזכויות מול החובות מאוזנות, ולכן לא נחתם דינם בראש השנה אלא תלויים ועומדים בעשרת ימי תשובה עד יום כיפור. בזמן זה, אם עשו תשובה, נחתמים לבסוף חיים, ואם לאו, למיתה.
זאת ועוד, הרמב"ם הדגיש כי החשבון של הזכויות והעוונות אינו לפי מדד כמותי - פשוט, אלא איכותי - מורכב. למעשה, החשבון כל כך מורכב, עד כדי כך שרק ה' מסוגל לעשות אותו.
עוד הוזכר כי צדיק שהתחרט על המצוות שעשה, איבד את הזכויות שהשיג עבורן.
לכאורה מתעוררות כמה קושיות על דברים אלו, לפי פשוטם.
ראשית, למה לאדם להניח, או בכלל לבחון אפשרות, שהוא בינוני? ההסתברות שמספר המצוות יהיה בדיוק כמספר העוונות הרי אפסי ממש. יתר על כן, גם אם השקלול אינו כמותי אלא יותר מורכב, עדיין ההסתברות שמאזני הדין תהיינה שקולות, זניח לחלוטין. מסתבר שמשחר ההיסטוריה לא היה אדם אחד שזכויותיו וחובותיו היו בדיוק שקולות. אם כן, יותר הגיוני שאדם יניח שהוא צדיק מוחלט או שהוא רשע מוחלט, כל אחד כפי מה שמתאים לו.
שנית, לא מובן מדוע רק תשובה יכולה לסייע לבינוני התלוי ועומד בעשרת ימי תשובה להינצל מן הדין ומצוות וזכויות "רגילות" למשל לא.
אכן, יש שהסבירו שאחרי ראש השנה כבר לא ניתן להוסיף מצוות ועבירות נוספות למאזניים המשקללות את המצוות והעבירות. לפיהם, רק תשובה יכולה לעזור כיון שאיננה מוסיפה דבר חדש, אלא מתקנת את העבירות שכבר נמצאות במאזניים. אבל הדבר עדיין תמוה, כי לפי הצעה זו, ייתכן שיהיה אדם שעשה בעשרת ימי תשובה מצוות נפלאות וחשובות במיוחד, ועדיין יחתם למיתה.
כמו כן, יש להבין מדוע צדיק שתהה על מצוותיו הראשונות איבד את זכויותיו. לכאורה יותר הגיוני היה שזכויותיו תשמרנה, ועליהן רק תיתווסף עבירה אחת עבור המחשבות הלא טובות שחושב כעת.
על פי ה"שפתי חיים", נראה אולי להסביר הדברים.
החלוקה לצדיקים, רשעים ובינוניים, אינה מבוססת על מניין ושקלול יבשים של זכויות כנגד עוונות, אלא על הכיוון היסודי של אותו אדם. ישנם אנשים שהכיוון שלהם חיובי. גם אם ספונים בחטאים קשים וזכויותיהם מועטות, ישנה הצדקה להשאיר אותם בעולם הזה. הם הרי משתפרים ומתקדמים. מנגד, ישנם אנשים בעלי מגמה שלילית מובהקת. אלו, גם אם טכנית זכויותיהם מרובות, אין טעם להשאיר אותם בעולם. אדרבה, אולי עדיף להם שלא יחיו וימשיכו את הירידה שלהם (מזכיר את עניין בן סורר ומורה, שדינו בסקילה, כי התורה יודעת שילך וידרדר ולבסוף ילסטם את הבריות). לעומת אלו, אנשים בעלי מגמה ברורה, ישנם אנשים בעלי מגמה מעורבת. אולי אפילו רוב האנשים. אלו הבינוניים.
לפי חלוקה זו, נדמה שהדברים מובנים. סביר שאדם, כל אדם, יניח כי הוא בינוני, כלומר, בעל מגמות מעורבות, וכך ינסה לחזק אצלו את המגמות החיוביות כמה שניתן. באמת רוב האנשים בעלי מגמות מעורבות. בהתאם, מי שקובע אצלו מגמה חיובית בעשרת ימי תשובה, בשעת חיתום הדין נחתם לחיים.
כמו כן, מובן מה העניין המיוחד בתשובה בעשרת ימי תשובה לעומת עשיית מצוות "רגילות". העבודה בתשובה מתמקדת בשינוי המגמה, בהסתכלות יותר כללית על ההתנהלות, בהווה, בעבר ובעתיד. זאת בניגוד לעשיית מצווה שאינה משנה כ"כ מגמה אלא 'רק' מוסיפה מעשה יחיד.
מובן גם מדוע צדיק שתהה על המצוות הראשונות שעשה פוגם בזכויות שהשיג בעבר. הואיל והדין מבוסס על מגמות, הרי שצדיק שהתחרט לגמרי על העבר שלו, עשה בדיוק את הפעולה ההפוכה מתשובה. אותו צדיק לשעבר קבע אצלו מגמה שלילית מובהקת, מה שעלול לקרב אותו לחתימה כרשע.
ובכך אף נשתבח המושל בנפשו מן המעולה, כי המושל בנפשו משול למשק מפותח עם צמיחה משמעותית. המעולה, שנפשו שלמה ואין בה מאבקים כלל, משול למשק מפותח במיתון. הוא עומד במקומו ואינו נד משם. ומפני שלא רק לערך ישנו ערך, כי אם גם לשיפוע ולמגמה, וזהו גופו של עניין התשובה כפי שנתבאר, חשוב ומשובח המושל בנפשו, בעל הערך הגבוה והמגמה החיובית המובהקת:
תגובות
הוסף רשומת תגובה