יודעי טוב ורע
יודעי טוב ורע
בבראשית (פרק ג פסוק ה), כי יודע אלוקים כי ביום אכולכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע. ע"כ. כך אמר הנחש לאשה. ובאמת לאחר שאכלו אדם וחווה מעץ הדעת וחטאו, התוצאה הייתה כפי שאמר ה' בפסוק כב, ויאמר ה' אלוקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע וכו'. ע"כ. הרי אדם וחווה נהיו יודעי טוב ורע בגין מרים ואכילתם מעץ הדעת.
והדבר מתמיה בשני פנים. מחד גיסא, כיצד ייתכן שהעונש על החטא הוא עליית מדרגה אינטלקטואלית, שעל ידי המרידה בבורא העונקה לאדם וחווה התכונה האלוקית לדעת טוב ורע. כיצד החוטאים יוצאים נשכרים במעשיהם בהשגת שלמות שכלית. ומאידך גיסא, אם המעשה טומן בחובו התקרבות אל השלמות והשגתה, שהרי השלמות האינטלקטואלית הינה חלק מן השלמות בכלל, ועי"כ מדובר בדבר חיובי, מפני מה נגזרו על אדם וחווה עונשים ותמורות שליליות בגינו. וכי למה צעד חיובי גורר השלכות שליליות.
מורה הנבוכים, הרמב"ם (ח"א פ"ב), נגע בקושי זה, ובלשונו, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבדת מן העניינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת השלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמיים. עכ"ל. נמצא בעל המרי משתלם בשכלו וכביכול הושם כוכב בשמיים בעוד מן הדין היה לו להיות מושפל עד עפר.
עונה המורה ומבחין בין המושכלות לבין המפורסמות. השמיים הם כדוריים זהו פסוק אמת, והארץ שטוחה זהו פסוק שקר. אלו הן מושכלות עבורן המדד היחיד הוא אמת ושקר, ולא שייך לבחון אותן על הסרגל של נאה או מגונה. נוי וגנאי הינם המדדים של המפורסמות, דהיינו עולם הנורמות, המוסכמות והאסתטיקה. לדוגמא, אופן הלבוש יכול להיקרא נאה או מגונה. בהתאם להבחנה הזו, מסביר הרמב״ם, כי השלמות האחרונה אליה הגיע האדם קודם למרי שלו אז היה בבחינת צלם אלוקים, הייתה ההבדלה שעל ידי השכל בין האמת והשקר. בזו היה האדם שלם ותמים קודם לחטא.
מה שבכל זאת היה חסר לאדם, כמש״כ בתהילים (פ״ח פ״ו) ותחסרהו מעט מאלוקים, שלא היה לו כוח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, לילך מחוסר בגדים, לא היה זה מגונה אצלו. אך כאשר ביצע את מריו ונטה אל התאוות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שנאמר (שם בבראשית בפסוק ו) כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים, התחלפו ההשגות של המושכלות בעד ההשגות המפורסמות. בעבור השכל נצטווה האדם (פ״ב פט״ז) בויצו ה׳ אלוקים, ובמעבר על הציווי איבד את השכל ונשקע בהתעסקות בעולם של המגונה והנאה.
וממשיך הר״מ וא״ד, ולזה נאמר והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו (פסוק ז) ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם, לא אמר תיפקחנה עיני שניהם ויראו, כי כאשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו עניין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם. עכ״ד. מימוש תאוות המאכל מעץ הדעת העניקה לאדם וחווה את ידיעת הטוב והרע, הנאה והמגונה, הידיעה בגנות העובדה שעירומים הם, תמורת ובמקום המעלה המרוממת שהייתה נחלתם קודם לכן, ידיעת מושכלות האמת והשקר.
ישנה שאלה בסיסית בדבר המוסר, האם יש לו תוקף טבעי, אובייקטיבי ואבסולוטי או שתוקפו נגזר רק מפני ההסכמיות של כל הפרטים לנהוג כך, רוצה לומר, שהואיל וכמה סובייקטים רואים איזו הנהגה כמה שנכון וטוב לעשות, אזי קובעים זאת לחוק כללי. ביחס לצדדים אלו, ברור כי רצון ה׳ לא היה רק הדבר הנכון סובייקטיבית בעיני האדם הראשון, כי אם מעין כלל טבע מוחלט בעולם כמו חוקי הפיזיקה, ומפני שהאדם ידע את אמיתות העולם, בכלל זה ידע, הכיר ופעל את מושכלות רצון ה׳. והנה, לאחר החטא ירד האדם ממדרגה שלמה זו, דרגת מעט מאלוקים, ואמצעי החישה שלו בעולמו קהה להיות תחושות סובייקטיביות של טוב ורע, נאה ומגונה. שוב גם עשיית רצון ה׳ וההימנעות מהדברים שהפך רצון ה׳ אין האדם מקיימן אלא בדרכו הסובייקטיבית, מפני שהדבר נראה לו טוב או מרגיש לו רע. ברם, כל זאת אלמלא עשה הי״ת עם האדם חסד וציווה אותו במצוותיו, שאינן רק נאות אלא אמיתיות, ובכך פתח צוהר לקיום המצוות במדרגה היותר שלמה ונעלה שהייתה קודם חטא האדם הראשון, שלא מתוקף טוב המצוות ונויין אלא מתוקף אמיתותן המוחלטת:
תגובות
הוסף רשומת תגובה