הלב רוצה להתקרב
הלב רוצה להתקרב
בויקרא (פרק א פסוק ג), אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. ע"כ. ומביא רש"י, יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כורחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. עכ"ל. וכך אמרו במשנה בערכין (פרק ה משנה ו), חייבי ערכים ממשכנין אותן וכו' שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ע"ש. ובדומה לכך כופין על מצוות עשה, בחולין דף קלב (ע"ב), אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה עשה ציצית ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. ע"ש.
ומפורסמים דברי הרמב"ם מהלכות גירושין (פ"ב ה"כ) בעניין זה וא"ד, מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו'. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. עכ"ד. הרי מנמק הרמב"ם את תועלת הכפייה על הגט וכן לגבי כל כפייה על קיום מצווה בכך שבאמת רוצה הישראל בפנימיותו לעשות כפי שמחוייב ע"פ התורה. אם כן, כל הסיבה שהיה נמנע מלעשות ע"פ התורה קודם לכפייה אינה אלא קליפה ומניעה חיצונית, ומאחר שהוסרה המניעה ומסכים ליתן שוב מתחברת ההסכמה אל הרצון הפנימי האמיתי ליתן את הגט ולקיים את דבר המצווה.
אף הגמרא בבבא בתרא (דף מז ע"ב) עוסקת בעסקי כפייה ולחץ פיזי להניע אדם לעשות דבר מה, אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני, מאי טעמא, כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הווה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני, ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני, אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ודלמא שאני התם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה, ואלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ודלמא שאני התם דמצווה לשמוע דברי חכמים, אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה וכו'. הלכתא תליוהו וזבין זביניה זביני. ע"ש. הרי למסקנא תלוהו ומכר מכירתו קיימת, והטעם של רב הונא לכך הוא מסברא שמתוך היסורים גומר בליבו להקנות הואיל והוא גם סובל את היסורים וגם בלאו הכי מקבל מעות ולא מפסיד את שווי המכר. בהינתן המצב עם שני הנתונים האלו, אומר רב הונא מסברא, עושה האדם את שיקוליו וגומר ומקנה. כך מבאר הרשב"ם שם.
ויש לתמוה אודות הסברא הפשוטה לדעת רב הונא, אגב אונסיה גמר ומקנה, מדוע אינה יכולה ומספיקה להיאמר גם ביחס לשאר הכפיות, כפייה על הקרבנות ועל הגט ושאר המצוות, עד כדי שהוצרך הרמב"ם להאריך בהלכותיו ולירד לשורש הרצון האמיתי של היהודי. לכאורה אף בלא לחדש ולהבחין בין רצון פנימי אמיתי לבין רצון חיצוני כוזב, ניתן להשתמש בסברת רב הונא בתלוהו וזבין שאגב אונסיה גמר ומקנה, כי הנכפה על הגט גיטו קיים לפי שאגב אונסו גומר דעתו ליתן את הגט, והנכפה על הבאת הקרבן גומר דעתו אגב אונסו להביא את הקרבן. משום מה ישנה הבחנה בין כפייה על המצוות לבין כפייה על המכר, שהאחרונה די לה בנימוק שאגב אונסו גומר ומקנה והראשונה צריכה לירד לעומק נשמתו של היהודי ולגבות את ההסכמה באותו רצון פנימי. לו יצוייר שהרצון האמיתי של היהודי אינו בקיום המצוות, חס וחלילה, ואינו מסכים להביא את הגט או לקיים את המצווה אלא אגב האונס, מה חסרון יש בכך כל עוד דעתו לקיים. ועד כמה שיש חסרון בדעת הנרכשת בעזרת תלייה וכפייה, משום מה מתפוגג החסרון כאשר מדובר בדעת לצורך מכר.
התשובה היא שיש דעת ויש דעת, יש הסכמה משפטית היכולה לנבוע מהכרח ושיקולים חיצוניים ויש הסכמה מהותית שנובעת מהרצון לקיים את הדבר עצמו. רוב המוכרים, ובפרט כאשר נכפים באלימות על המכר, הן אמנם אינם שמחים במכירה וההיפרדות מחפציהם, אבל מקבלים החלטה מחושבת בשקלול כל הלחצים המופעלים עליהם שעדיף למכור ולקבל כסף, והחלטה זו מספיקה כדי ליצור חלות משפטית של מכר. לעומת זאת, בדיני קרבנות וגיטין וכמותם גם בשאר המצוות התורה דורשת קריטריון אחר מעבר להסכמה ורצון טכני בקיום הקרבן או הגט, התורה דורשת שיהיה לרצונו. המהות בהקרבת קרבן לה' אינה רק העברת בעלות של הבהמה ממנו אל ההקדש אלא מעשה של התקרבות באמצעות הקרבן, ובאותה מידה גם נתינת הגט פועלת במישור ההתקרבות, רק להיפך, כוונה אמיתית ליצור ריחוק וניתוק. כך או כך, מדובר בפעולות שרצון הלב בקירוב או בהרחקה הינו בעצם המהות שלהן, והעדרותו פוגמת בהן. אילו תליוהו ומקריב, על משקל תליוהו וזבין, קורבנו צריך להיות פסול הואיל והרצון להקריב במקרה זה הוא רצון טכני, הסכמה מתוך שיקול שכלי להימלט מן המכות ולא מתוך רצון הלב להתקרב לה', ורצון טכני אינו עונה לגדר לרצונו. בדיוק בגלל ההו"א הזו בא הרמב"ם ומסביר שיחד עם ההסכמה מתוך הכפייה גם מתגלה רצון הלב האמיתי של היהודי להקריב קרבן, לתת גט ובאופן כללי לקיים את רצון ה' וחובר אל ההסכמה החיצונית. הרמב"ם בונה את הגשר בין הרצון הטכני לבין רצון הלב לקיים כל דבר מצווה, שאלמלא כן הכפייה לא הייתה מועילה להם.
בבמדבר רבה (פרשת קורח פי"ח סי' כא) איתא, אמרו ישראל, רבש"ע בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפילה. ע"ש. וכן במקורות רבים נוספים מוזכר שבימינו שהקרבנות אינם מן הנמצא, נשלמה פרים שפתינו, כלומר, התפילה באה חלף הפרים ותשלומם. והנה, אם אכן לשם הקרבת הפרים נדרשת מדרגה מיוחדת של רצון, לא רק רצון והסכמה טכניים בעלמא הנובעים משיקולים חיצוניים כמו הסכמה בין מוכר וקונה כי אם רצון הלב להשתתף ולהתקרב בהקרבת הקרבן, הדעת נותנת שגם לתשלום הפרים, השפתיים הרוחשות תפילה, נדרשת אותה פנימיות וכוונה באותה מידה שהיא נדרשת לקרבן אותו באה התפילה להשלים. לפי זה, אדם המתפלל משיקולים ולחצים חיצוניים וחסר את הרצון המהותי להתקרב לה' בתפילה, לרצונו, יש פגם מהותי בתפילתו. וידועים דברי חובות הלבבות כי תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה, ודברי הרמב"ם מהלכות תפילה (פ"ד הט"ו) שכל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, והצורך שיהיה לרצונו כמו קרבן הוא סעד נוסף לקביעות אלו.
ברם, שמא המסקנא מכל הנדון אינה אלא להיפך, כי כמו שלהקרבת הקרבנות אומרת התורה שצריך שיהיה לרצונו ובא הרמב"ם ואומר שגם להסכמה מתוך כפייה יש גדר של לרצונו אחר שיכפה ויאמר רוצה אני כיוון שכך הקליפות מוסרות ומתגלה רצונו הפנימי בקיום המצוות מאחורי ההסכמה להקריב את הקרבן, כך אפשר שגם המתפלל מן הפה ולחוץ מתוך הכרח ולחצים חברתיים וכדו', כל עוד מבחינה טכנית הוא התפלל, גם אם ברובד החיצוני נראית התפילה כדבר הכפוי, כמוהו כמו מי שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני להקריב קרבן וליתן גט שלעולם בפנימיותו הלב רוצה להתקרב. לב של יהודי לעולם חפץ להתפלל לה', בין אם בא ומתפלל כביכול מרצונו החופשי ובין אם מגיע לבית הכנסת ופותח את הסידור מתוך לחצים סביבתיים, כיוון שנכפה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר מתפלל לרצונו:
תגובות
הוסף רשומת תגובה