הלב רוצה להתקרב
הלב רוצה להתקרב
בויקרא (פרק א פסוק ג), אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אוהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. ע"כ. ומביא רש"י, יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כורחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. עכ"ל. וכך אמרו במשנה בערכין (פרק ה משנה ו), חייבי ערכים ממשכנין אותן וכו' שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ע"ש. ובדומה לכך כופין על מצוות עשה, בחולין דף קלב (ע"ב), אומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה עשה ציצית ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. ע"ש.
ומפורסמים דברי הרמב"ם מהלכות גירושין (פ"ב ה"כ) בעניין זה וא"ד, מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו'. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיוון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. עכ"ד. הרי מנמק הרמב"ם את תועלת הכפייה על הגט וכן לגבי כל כפייה על קיום מצווה בכך שבאמת רוצה הישראל בפנימיותו לעשות כפי שמחוייב ע"פ התורה. אם כן, כל הסיבה שהיה נמנע מלעשות ע"פ התורה קודם לכפייה אינה אלא קליפה ומניעה חיצונית, ומאחר שהוסרה שוב חוזר הרצון הפנימי האמיתי ליתן את הגט ולקיים את דבר המצווה.
אף הגמרא בבבא בתרא (דף מז ע"ב) עוסקת בעסקי כפייה ולחץ פיזי להניע אדם לעשות דבר מה, אמר רב הונא תליוהו וזבין זביניה זביני, מאי טעמא, כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הווה מזבין ואפילו הכי זביניה זביני, ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני, אלא כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ודלמא שאני התם דניחא ליה דתיהוי ליה כפרה, ואלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, ודלמא שאני התם דמצווה לשמוע דברי חכמים, אלא סברא הוא אגב אונסיה גמר ומקנה וכו'. הלכתא תליוהו וזבין זביניה זביני. ע"ש. הרי למסקנא תלוהו ומכר מכירתו קיימת, והטעם של רב הונא לכך הוא מסברא שמתוך היסורים גומר בליבו להקנות הואיל והוא גם סובל את היסורים וגם בלאו הכי מקבל מעות ולא מפסיד את שווי המכר. בהניתן המצב עם שני הנתונים האלו, אומר רב הונא מסברא, עושה האדם את שיקוליו וגומר ומקנה. כך מבאר הרשב"ם שם.
ויש לתמוה אודות הסברא הפשוטה לדעת רב הונא, אגב אונסיה גמר ומקנה, מדוע אינה יכולה ומספיקה להיאמר גם ביחס לשאר הכפיות, כפייה על הקרבנות ועל הגט ושאר המצוות, עד כדי שהוצרך הרמב"ם להאריך בהלכותיו ולירד לשורש הרצון האמיתי של היהודי. לכאורה אף בלא לחדש ולהבחין בין רצון פנימי אמיתי לבין רצון חיצוני כוזב, ניתן להשתמש בסברת רב הונא בתלוהו וזבין שאגב אונסיה גמר ומקנה, כי הנכפה על הגט גיטו קיים לפי שאגב אונסו גומר דעתו להביא הגט, והנכפה על הבאת הקרבן גומר דעתו אגב אונסו להביא הקרבן. משום מה ישנה הבחנה בין כפייה על המצוות לבין כפייה על המכר, שהאחרונה די לה בנימוק שאגב אונסו גומר ומקנה והראשונה צריכה לירד לעומק נשמתו של היהודי ולהבחין ברצון שלה. לו יצוייר שהרצון האמיתי של היהודי אינו בקיום המצוות, חס וחלילה, ואינו מסכים להביא את הגט או לקיים את המצווה אלא אגב האונס, מה חסרון יש בכך כל עוד דעתו לקיים. ועד כמה שיש חסרון בדעת הנרכשת בעזרת תלייה וכפייה, להיכן הולך החסרון כאשר מדובר בדעת לצורך מכר.
התשובה היא שיש דעת ויש דעת. בדיני ממונות, מכר, אין צורך ברצון חיובי אלא רק גמירות דעת להעברת הבעלות. כאשר אדם נכפה למכור, הן אמנם הוא לא שמח במכירה שלא יזם מרצונו החופשי, אבל מקבל החלטה מחושבת שעדיף לו למכור ולקבל כסף מאשר לסבול את המכות, והחלטה זו מספיקה כדי ליצור חלות משפטית של מכר. לעומת זאת, בדיני קרבנות וגיטין וכמותם גם בשאר המצוות התורה דורשת קריטריון אחר, לרצונו. המהות בהקרבת קרבן לה' אינה רק העברת בעלות של הבהמה אלא מעשה של התקרבות באמצעות הקרבן, ובאותה מידה גם נתינת הגט פועלת במישור ההתקרבות, רק להיפך, כוונה אמיתית ליצור ריחוק וניתוק. כך או כך, מדובר בפעולות שרצון הלב בקירוב או בהרחקה הינו בעצם המהות שלהן, והעדרותו פוגמת בהן. אילו תליוהו ומקריב, על משקל תליוהו וזבין, קורבנו צריך להיות פסול הואיל והרצון להקריב במקרה זה הוא רצון טכני, הסכמה מתוך שיקול שכלי להימלט מן המכות ולא מתוך רצון הלב להתקרב לה', ורצון טכני אינו עונה לגדר לרצונו. בדיוק בגלל ההו"א הזו בא הרמב"ם ומסביר שיחד עם הכפייה גם מתגלה רצון הלב האמיתי של היהודי להקריב קרבן, לתת גט ובאופן כללי לקיים את רצון ה'. הרמב"ם בונה את הגשר בין הרצון הטכני לבין רצון הלב לכל דבר מצווה, שאלמלא כן הכפייה לא הייתה מועילה להם.
בבמדבר רבה (פרשת קורח פי"ח סי' כא) איתא, אמרו ישראל, רבש"ע בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפילה. ע"ש. וכן במקורות רבים נוספים מוזכר שבימינו שהקרבנות אינם מן הנמצא, נשלמה פרים שפתינו, כלומר, התפילה באה חלף הפרים ותשלומם. והנה, אם אכן לשם הקרבת הפרים נדרשת מדרגה מיוחדת של רצון, לא רק רצון והסכמה טכניים בעלמא כמו הסכמה בין מוכר וקונה כי אם רצון הלב להשתתף ולהתקרב, הדעת נותנת שגם לתשלום הפרים, לתפילה, נדרשת אותה פנימיות וכוונה הנדרשת מלכתחילה להקרבה. אך יש לעיין בזה, שאולי אדרבה, המסקנה הפוכה, כי כמו שלהקרבת הפרים אומרת התורה לרצונו אבל הרמב"ם מוסיף ואומר שגם לכפייה יש גדר של לרצונו אחר שיכפה ויאמר רוצה אני כיוון שכך הקליפות מוסרות ומתגלה רצונו הפנימי, כך אפשר שגם המתפלל מן הפה ולחוץ, כל עוד מבחינה טכנית הוא התפלל, גם אם ברובד החיצוני נראית התפילה כהכרח וכדבר הכפוי, כמוהו כמו מי שכופין אותו להקריב קרבן וליתן גט שלעולם בפנימיותו הלב רוצה להתקרב, להתפלל ולהתחבר לה' כך שגם התפילה הכביכול כפוייה הרי היא ראויה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה