עגלות לשאת אותו
עגלות לשאת אותו
בויגש (פרק מה פסוק כז), וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דיבר אליהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם. ע"כ. את כל דברי יוסף, מפרש"י, סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה. עכ"ד. השפתי חכמים הוסיף לבאר שהסימן הוא משום שעגלות ועגלה ערופה יש להן אותן אותיות עם שינוי קטן של ניקוד תחת העין והגימל. ועו"כ, ויש לומר כשיוסף פירש מיעקב היה יעקב מלווה אותו עד עמק חברון, כדפירש רש"י לעיל, ויוסף אמר לו חזור בך, אמר לו יעקב איני רשאי לחזור שחייב אדם ללוות חבירו כדכתיב בפרשת עגלה ערופה וכו' ומתוך כך למדו פרשת עגלה ערופה, ויהיה פירוש וירא את העגלות לשון הבנה שהגידו לו פרשת עגלה ערופה, אז התבונן שאמת הוא. עכ"ד.
הרי יוסף העביר מסר ליעקב אביו בעניין פרשת עגלה ערופה בה עסקו קודם שנפרדו, ועשה זאת בדרך של סימן על משקל הקרבה בין המילים עגלה במובן של כלי תחבורה ועגלה במובן של פרה צעירה. וצריך ביאור מפני מה היה חשוב ליוסף כ"כ להעביר את המסר עד שתר וחיפש טצדקאות ופתרונות לעשות זאת. עוד יש להבין מפני מה באמת נצרך לאותן טדקאות ולא העביר את המסר בצורה גלויה. כמו כן, קצת קשה לומר שכל הסימן מבוסס רק דמיון המילים עגלה ועגלה ואינו מבוסס על שום דבר מהותי מעבר לכך. ובקיצור, מדוע המסר חשוב, מדוע נרמז בסימן ולא נמסר מפורשת, ומהו באמת הסימן.
תנו רבנן, במסכת סוטה (דף מו ע"ב), וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל וכו', ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים, אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. ע"ש. וכ"כ הרמב"ם מהלכות אבל (פי"ד ה"ג) בעניין חובת הלוויה וא"ד, כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה, ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום, ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים, אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה, וכמה שיעור לוויה שחייב אדם בה, הרב לתלמיד עד עבורה של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות. עכ"ד. הרי ישנו חיוב לבית הדין, ואף לשאר אנשים, ללוות אדם העובר ממקום למקום, וישנם שיעורים וחיובים שונים עד כמה מוטל עליהם ללוות.
כאמור, יעקב קיים את חיוב הלוויה ליוסף שהלך אל אחיו הרועים וליווה אותו חלק מן הדרך, עד עמק חברון. כאשר המשיך יוסף לבדו והגיע אל האחים אירע לו כביכול דבר רע, שהושלך אל הבור, נמכר אל הישמעאלים והובא למצרים. האחים סיפרו ליעקב שאף אירע ליוסף דבר חמור מכך, חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף. יעקב מצידו שמע שיוסף נפגע לאחר שהפסיק ללוותו, מה שיכול להטיל עליו אחריות מסויימת על דרך התביעה שיש על זקני העיר שבאים ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, משום שגם להם ישנו חלק ואחריות בדבר. והנה, כאשר יעקב שומע שיוסף חי והוא מלך במצרים, ודאי נגולה אבן מעל ליבו, כי יוסף לא טורף אלא חי הוא ואף התגלגל אל מדרגה כה רמה, ברם, ייתכן שעדיין העיב אותו עניין הפגיעה ביוסף לאחר שיעקב הפסיק ללוותו. נדמה כי בדיוק ביחס לאותה קפידא שנותרה ליעקב חשוב ליוסף לשלוח את העגלות, להזכיר בכך את ההלכות המדוקדקות של עגלה ערופה שלמדו יעקב ויוסף קודם שנפרדו ולומר בזה ליעקב, את חיוב הלוויה המוטל עליך עשית והקב"ה המשיך את הלוויה מצידו, היה עימי מן הרגע הראשון שבו נמכרתי והתגלגלתי במצרים עד שנעשיתי לשר חשוב המסוגל להתמודד עם הרעב ולכלכל גם אתכם. יוסף אומר בזה ליעקב כי הליווי שלו הועיל בבחינת תחלתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה.
ומדוע יוסף העביר את כל המסר החשוב בדרך נסתרת, לשלוח עגלות שיזכירו עגלה ערופה, ולא שלח את המסר בצורה גלויה, כתובה או מדוברת, מסביר המהר"ל, לפי שהיה משמע שאם לא היה מלווה את יוסף היה נהרג מאחיו, וזה היה צער לאחיו, ויחשבו כי יוסף מחזיק אותם כרוצחים, לכך לא שלח לו דבר זה בפירוש, אלא ברמז שלח על ידי עגלות. ומה שאמר סימן מסר להם לא שהיה מגלה להם בפירוש, אלא אמר להם בדבר זה למד עמי כשהייתי פירש ממנו, והם לא ידעו מה היה. עכ"ד. ולפי האמור יש לחדד ולומר, שכל הטענה של יוסף ליעקב הינה שמכיוון שיעקב קיים את שיעור הלוויה המוטל עליו, ממילא גם ה' המשיך וליווה את יוסף לאחר שנפרד מיעקב ולכל אורך התקופה עד שנעשה למלך, ומכלל הן אתה שומע לאו שאילו יעקב לא היה מלווה את יוסף אף לא את חיוב הלוויה המוטל עליו, אזי, כפי שאומר הגור אריה, היה יוסף נהרג מאחיו שכביכול יש צד להחזיקם כרוצחים. את הדיוק הזה לא רצה יוסף בצורה יותר גלויה ומפורשת, ולכן ציין יוסף את הלכות עגלה ערופה וכל הנגזר מהם ביחס לאחריותו של יעקב רק בדרך נסתרת של סימן.
והסימן שסימן, נדמה שהינו סימן מובהק ומהותי יותר מאשר דמיון הצלילים בין מילות העגלה בשתי משמעויותיהן. הנה, יוסף פועל בעניין העגלות על מנת להחיל ולייחצן ליווי בולט ביותר, ליווי משמעותי שלא ניתן לפספס. יעקב שרואה את אותו ליווי, מניח יוסף ומבין, יזכר מיד בהלכות שעוסקות בחיוב הליווי וגדריו וינתח לעומק את מעשה הלוויה שביצע עם יוסף ורמת האחריות על מה שפגע בו. אזכור נושא הלוויה מצד יוסף, יחד עם העובדה שהוא מלך במצרים, שליט שמכלכל את עם הארץ וביכולתו לשלוח את האחים בליווי כה נרחב, תסמן ליעקב ותזכיר לו שפעל כהוגן על פי הלכות הלוויה, המשך ההתגלגלות למצרים היה מאת ה' ובבחינת גם זו לטובה, ושום קפידא אינה תלויה בצווארו. אם כן, כך הוא הסימן, עצם הליווי הגדול ששלח יוסף עם אחיו, ולא רק הדמיון הלשוני בין עגלה ככלי רכב ובין עגלה ערופה.
ואם תאמר, הרי בפסוק כא נאמר ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה ויתן להם צידה לדרך, דהיינו שאת הצידה נותן יוסף מעצמו אבל פרעה הוא אשר נותנים את העגלות על פיו, בניגוד לאמור שיוזמת העגלות והליווי המוחצן באו מצידו של יוסף. ויש לומר, שלעולם על עגלה שיוצאת ממצרים צריכה לאישורו של פרעה, כפי שכותב המשך חכמה (שם), שסוסים לא היו מוציאים ממצרים לחוץ למדינה בלי רשיון וכשהיו יוצאים היו מסרסים, ואם יוסף היה דוחף להוציא את הסוסים ולגרום להם לסירוס אז היה עובר על לפני עיוור לפי שסירוס אסור לבן נח. לכן הוכרח לשלול על פי פרעה.
ואמנם, פרעה אומר ליוסף שיאמר לאחים (בפסוק יט), ואתה צוויתה זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם. ע"כ. ולכאורה מחלק ומבחין בין טפכם ונשיכם שעבורם קחו עגלות ובין אביכם שאותו אתם צריכים לנשוא, מילולית או מטפורית, אבל לאו דווקא בעגלות. ואפשר שבדבר זה בדיוק התערב יוסף ופעל באופן אקטיבי להעברת הסימן, שפרעה מצידו נתן את אישורו לעגלות עבור הנשים והילדים, אבל יוסף לקח את המשאב שפרעה אישר ושינה או חידד את ההקצאה שלו כך שתהיה עגלה שתפקידה לקחת את יעקב, יותר ממה שכיוון פרעה שלא הורה זאת. והדבר מדוייק גם בלשון הכתוב (פסוק כז) וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו, כי מצד פרעה שנתנו את העגלות על פיו לא הייתה בדווקא עגלה שנועדה לשאת את יעקב אלא יוסף הוא שייחד ושלח את העגלה לשאת אותו:
תגובות
הוסף רשומת תגובה