ויעשו בני ישראל

ויעשו בני ישראל

בפקודי (פרק לט פסוק לב), ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו. ע"כ. ופרש"י, ויעשו בני ישראל, את המלאכה ככל אשר ציווה וגו'. עכ"ל. וקצת תמוה לשם מה כתב כן, והרי פשיטא שאין הכוונה שעשו אלא את המלאכה. וכי איזו עוד אפשרות יש לעמ"י לעשות בהקשר זה אם לא מלאכת המשכן המפורטת בהרחבה בשתי הפרשיות האחרונות.

השפתי חכמים שאל והעיר מפן נוסף, דבריש הפסוק כתיב ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, וא"כ בשביל מה צריך לומר שבני ישראל עשו את המלאכה, הרי נאמר שהמלאכה עומדת עשויה כמה מילים קודם לכן. וביאר בשפתי חכמים שלכן פירש המלאכה, כלומר שלא שינו המלאכה אלא עשו ככל אשר ציווה ה' את משה. כך דבריו. ואשר נראה בכוונתו, שחזר הכתוב ואמר ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה, לא כדי לומר שהמלאכה כלתה אלא כדי לומר שהמלאכה עשויה כהוגן. כדי לומר שבני ישראל עשו בדיוק כפי שנצטוו. בהתאם פירש רש"י את הפסוק וכתב שעשו את המלאכה באופן של ככל אשר ציווה, שדווקא מלאכה בצורה ובאיכות כזו עשו ולא אחרת. ונראה דיוק מדברי רש"י לפירוש זה, שאם כל כוונתו לומר רק שעשו את המלאכה, בשביל מה הוסיף את המשך הפסוק ככל אשר ציווה וגו' והצמיד המלאכה אליו, אלא מסתבר שבא לפרש שכוונת הכתוב לחדש ולהוסיף שעשו בנ"י את המלאכה באופן כזה של ככל אשר ציווה וכו'. כך בדרך אפשר.

אכן, מה שכתוב ויעשו בני ישראל, הוא עצמו מוקשה, וכי כל ישראל עשו את המלאכה, והרי בצלאל וחכמי הלב עשאוה. הם ולא אחרים.

הספורנו כתב בעניין, כי הפעולה כולה על שלימותה נעשתה על ידי כל ישראל, כי קצתם התנדבו ממון וקצתם עשו המלאכה בנדבת ליבם לעשות רצון קונם. עכ"ל. ומשום שכל אחד מישראל השתתף בעניין בדרכו, אם בבניית המשכן באופן ישיר ואם באיזו מלאכה או נדבה, תלה הכתוב את המלאכה בכל בני ישראל.

האלשיך עמד על הקושי בכך שבריש הכתוב נקט שהעבודה כלתה, ותכל כל עבודת המשכן, ולאחר מכן כפל וכתב ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' וכו', וביאר הדבר, כי גם כשהקב"ה מסייע את עושי המצוות, מעלה הקדוש ברוך הוא על העוסק בה כאילו הוא עשאה כולה. והנה בעבודת המשכן לא היו בישראל בקיאים במלאכה, אך הייתה נעשית מאליה על ידי השגחתו יתברך. וזהו ותכל כל עבודת, כאילו כלתה מאליה, כי מן השמים הייתה נעשית. ואף על פי כן מעלה אליהם הכתוב כאילו ישראל עשו הכל. וזהו ויעשו בני ישראל ככל וכו' בכף הדמיון, לומר אף על פי שהיו נראים כעושים, אך הוא יתברך היה עושה את הכל. כך עיקר דבריו. ויותר ממה שפירוש האלשיך מבאר מדוע כתב ותכל וכפל וכתב ויעשו, מובן ממנו גם כיצד עשו כל ישראל את המלאכה. לפי דבריו, גם מי שעשה את המלאכה לא באמת עשה אותה עשייה שלמה מכל הבחינות אלא מה' הדבר, ועד כמה שמה' הדבר ובכל זאת נתלה בישראל, שוב נתלתה מלאכת המשכן בכל ישראל ולאו דווקא בחלקם.

האור החיים כתב לבאר בדרך אחת כיצד מלאכת המשכן נעשתה ע"י כל ישראל, משום ששלוחו של אדם כמותו וכאילו כל ישראל עשו, והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה' ולא הם שלחוהו, אף על פי כן הרי הסכימו עליו. כך דבריו. ומה שהסכימו ישראל למינוי בצלאל, יש לזה מקור בגמרא בברכות (דף נה ע"א), אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל, אמר לו הקב"ה למשה, משה, הגון עליך בצלאל, אמר לו, רבונו של עולם, אם לפניך הגון לפני לא כל שכן, אמר לו, אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל, הגון עליכם בצלאל, אמרו לו, אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון לפנינו לא כ"ש. ע"ש.

וכתב האוה"ח בדרך נוספת, שהכתוב הראה בזה כי בני ישראל יזכו זה לזה והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל, כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה. ואולי כי לזה רמז באומרו (ויקרא פי"ט פי"ח) ואהבת לרעך כמוך, פירוש, באמצעותו אתה משלים שלימותך ואם כן אינו אחר אלא אתה עצמך וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציווה תרי"ג מצוות ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות לישראל לעשותן, ויש מצוות לישראל שאינן בכהנים, וכן בלווים ובנשים. ומה מציאות יש ליחיד לקיימם להשלים תיקון לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו אשר יכוונו להם, אלא ודאי שתתקיים התורה במחברת הכללות ויזכו זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה', כינה לכולם יחד מעשה כולם. יעויין בדבריו. ומשמעות פירושו, שבכלל מצוות ואהבת לרעך כמוך שיאהב האדם את התכונה המשלימה שיש אצל חבירו ובכך יאהב גם את עצמו, כי החלק המשלים מהחבר בא להשלים גם אותו עצמו. והשלמה זו עניינה שהמצוות באות כנגד האיברים והגידים, ואם יחסר מהן, חס וחלילה, לכאורה, גם גוף האדם ומהותו חסרים. ומכיוון שההגעה לשלמות האישית נעשית דרך הכלל, שכל אחד ואחד מבני ישראל מצטרף לעוד רבים אחרים וממלא חסרונם, נתלתה שלמות מלאכת המשכן בכל ישראל כולם. 

לסיכום, הרי שכמה תמיהות יש בפסוק ובפירוש פשטו, מדוע כפל וכתב ויעשו לאחר שכתב ותכל ומדוע תלה המלאכה בכל ישראל כשבפועל לא עבדו אלא מועטים.

לגבי התמיהה הראשונה, נראה בדברי רש"י לפי השפת"ח, שאין כוונת הכתוב לחזור פעמיים על עובדת סיום מלאכת המשכן, כי אם להדגיש ולחדד שעשיית המלאכה נעשתה אחד לאחד כפי שצריך וככל אשר ציווה ה'. בעניין התמיהה השנייה, הספורנו כתב כי המלאכה נתלתה בכל ישראל משום שגם אלו שלא עבדו בבניית המשכן עצמו, מכל מקום סייעו ותרמו ממירצם וכשרונם, כך ששייך שעשיית המשכן תיתלה גם בהם. האלשיך יישב שתי התמיהות בפירושו, שבתחילה כתב ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, ופירושו שלמעשה לא עמ"י בנו את המשכן באופן מלא ושלם אלא ה' עשה זאת, וכאילו ותכל העבודה מעצמה, דהיינו מה', ולא ע"י בני ישראל. אולם לאחר מכן כתב ויעשו בני ישראל, והכוונה בזה שאף שסו"ס יד ה' היא זו שהעמידה את המשכן, בכל זאת הדבר נתלה בישראל על השתדלותם. ואם כן הדבר, אזי לא שונים חכמי הלב משאר ישראל, שאלו ואלו משתדלים בדרכם, ובא ה', מעמיד את המשכן ומקיים את המלאכה בעצמו אך תולה זאת בהם. האוה"ח כתב בדרך אחת, לגבי התמיהה השנייה, שנחשב שכל ישראל עשו את המלאכה ע"י ששלחו את בצלאל להיות שליחם והרי הוא כמותם, ובדרך השנייה כתב שישראל משלימים אלו את אלו ונהיים בבחינת רעך כמוך ממש, שאיש מצטרף לחבירו ומחבר מעלתו ומעלת חבירו וביחד הם מתקרבים לשלמות. ואם כולם אחד הם, שפיר תלה את עשיית המשכן בכל ישראל.

הערה נוספת ישנה על מה שפירש"י, ויעשו בני ישראל את המלאכה, מה בא להוסיף בפירושו זה. לפי דרך השפת"ח רש"י הדבר מתבאר, כי רצה להשמיענו שעשו את המלאכה בדיוק ככל אשר ציווה ה' את משה. אכן, אפ"ל באופן נוסף, כי בגלל שתי התמיהות על הכתוב, מדוע יש לכתוב שנית שעשו את המלאכה ומדוע תלה את עשיית המלאכה בכל ישראל ולא רק בחלקם, סלקא דעתך אמינא לפרש המילים ויעשו בני ישראל להתייחס לאילו מעשים שונים, ולא למלאכה, כי הרי פירוש המלאכה מוקשה משתי התמיהות. לכך קמ"ל שויעשו היינו למלאכה, ואת התמיהות יש ליישב כפי הדרכים שנתבארו לעיל.

והנה, לפי דברי האוה"ח הקדוש כתבו כמה מפרשים לבאר את המעשה בגמרא בשבת (דף לא ע"א), מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גיירו. אמר לו, דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור. ע"כ. ומעשה זה תמוה משני פנים, ראשית, מה ראה הלל לדבר שטות זה, ללמוד את התורה על רגל אחת, להתייחס אליו ברצינות, ושנית, מה באמת משמעות תשובתו של הלל שמה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך, דהיינו עניין ואהבת לרעך כמוך, מכיל בתוכו, במובן מסויים, את כל התורה.

אולם, הדברים יוכלו להתבאר כך. בא הנוכרי, הגר לעתיד, וחפץ לקחת חלק בכל התורה כולה. זאת ועוד, הוא חפץ לעשות זאת על רגל אחת, ואין הכוונה לביטוי שמשמעותו דרך חפוזה ונמהרת אלא לרגל במשמעות של פעם, כמו שלושת הרגלים. כשרוצה הנוכרי לקיים את התורה בפעם אחת, כוונתו לקיים אותה, כולה, בתנאים העומדים לפניו בחייו אלו, ללא התחשבות בענייני גלגולים וכדומה. על כך משיב שמאי שהדבר בלתי אפשרי, שכן אין הגר יכול לקיים את מצוות הכהנים והלווים, מצוות ייבום וכדו', ודוחה את הנכרי בסרגל המדידה. ואפשר שכוונת שמאי בסרגל הייתה לרמז לגר שכל בריאה והתחום המדוד לה ואין לה השגה במצוות ועניינים שלא ייחסו לה, כגון ענייני הכהונה לישראלים וכדו'. שוב הנוכרי בא בפני הלל והציג לו את רצונו בהשגת שלמות כל התורה, אך הפעם קיבל כתשובה שהשגת השלמות נעשית דרך עניין ואהבת לרעך כמוך. משמעות הדבר, כפי שכתב האוה"ח שעל ידי החיבור לרעך, נעשה אתה בעצמך שלם גם בבחינות שנעדרות אצלך אך נמצאות אצל חברך, והרי חברך נעשה ממש חלק ממך וכמוך: