ארמי אובד אבי
ארמי אובד אבי
ההגדה מזכירה את האמור במקרא ביכורים, ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגור שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וכבר נילאו כולם בפירוש ביטוי זה, ארמי אובד אבי.
ארמי, מן הסתם, הוא לבן הארמי שבו עוסקת ההגדה, ואף שרבים במקרא פעלו בארם, כולל שלושת האבות, ארם נתלתה בעיקר בו. אבי, מן הסתם, הוא יעקב אבינו, שירד עם בניו למצרים, גר שם במתי מעט ונהייה שם לגוי גדול עצום ורב. אבל משמעות והקשר המילה אובד נותרו סתומים. הרמאויות והתכסיסים שעשה לבן עם יעקב דבר יום ביומו אינם מהותיים כדי להיקרא בכינוי אובד או איבוד. יש להבין מה פשר האיבוד המהותי שפעל לבן אל מול יעקב, ומדוע נכתב הדבר בלשון הווה, אובד, ולא בלשון עבר, איבד, כמו וירד ויגור וכו'.
הנה, הבן שואל מה נשתנה הלילה הזה שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, ופירש האברבנאל שהכוונה בזה ללחמי תודה הבאים חמץ ומצה. אם כן, שאלת הבן היא מדוע פסח, שהוא גם כן קרבן תודה, במובן מסויים, על שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל במצרים וגאלנו משם, אין מביאים עליו לחם חמץ אלא כולו מצה. ועל פניו מדובר בשאלה טובה שלא ניתנת עליה תשובה בהגדה.
אכן, ביארו האחרונים, בעל ההגדה משיב על השאלה בדיוק על ידי סיפור לבן ומצרים.
הנה, בעבר, הכובס שבא לכבס בגד מלוכלך קצת, היה מלכלך אותו יותר במים ואפר ובורית, ולבסוף מסיר כל אלה יחד עם הלכלוך ונמצא הבגד מנוקה ויפה (וגם כיום הדבר מצוי בניקוי דברים מסויימים). כובס זה, ברור שאין שכרו על ההסרה של רוב הלכלוך, האפר והבורית שנתן על הבגד, כי מי ביקש זאת מידו למלא את הבגד באפר ובורית כדי שיסירנו אחר כך. אם כן, כל שכרו לא בא אלא שפעל על ידי לכלוך וכיבוס כדי להגיע למצב של ליבון הבגד לגמרי.
כיוצא בזה, עיקר השבח וההודאה על גאולת מצרים אינה על ההצלה ממצרים עצמה, כי אילו לא הגלנו ה' לשם, למים והבורית המצריים, גם לא היינו זקוקים להיטהר מהם, אלא ההודאה היא על הלכלוך והכיבוס הגמור שנעשו לעמ"י וליבנו אותם יותר ממה שהיו קודם לכן. כבר קודם לירידה למצרים הייתה תלויה זוהמה בישראל, ביעקב ובניו, ממשפחתם הארמית, ובעיקר מלבן. משום זוהמה זו נצרכו ישראל להתלכלך במצרים, להיגאל ולהתנקות לגמרי הן מלכלוך מצרים והן מזוהמת לבן שהייתה כבר קודם לכן.
וזהו שאמר ארמי אובד אבי, כי הזוהמה והאבדון המהותיים של לבן היו עם עם ישראל בהיותם במצרים ובתהליך הניקוי שעברו. תהליך ניקוי שחייב כל אדם לראות את עצמו כאילו עובר בזמן הווה, כמאמר בעל ההגדה בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, ולכן גם אובד נאמר בלשון הווה. וזו גם משמעות סיפור מקרא ביכורים, לומר שבגלל זוהמה זו ורק בגללה, זוהמת ארמי אובד אבי, ירדו למצרים והשתעבדו שם.
וכעת ניחזי אנן. קרבן תודה, כאמור, בא עם לחמי תודה שהם חמץ ומצה, אך לעומת זאת הקרבנות של ימי המילואים באו עם מצה ולא עם חמץ (מנחות דף עח ע"א), ויש לברר למי מתוכם קרבן הפסח צריך להידמות. אם אכן היה קרבן הפסח בא כתודה על גאולת מצרים, אזי, כפי ששאל הבן, נראה היה יותר לדמותו לקרבן התודה והיו צריכים לבוא עימו לחמי חמץ. אולם, כפי שנתבאר, אין אנו מודים על הגאולה ממצרים בפני עצמה, אלא על הזיכוך המושלם מבחינת ארמי אובד אבי שכלל את הירידה למצרים והגאולה השלימה ממנה. הפסח בא עבור תהליך ההתחדשות והטיהור ולא על הצלה מצרות שמלכתחילה לא היינו חייבים בהן, ולכן יותר מסתבר לדמותו לקרבנות המילואים, הבאים עם מצה, שפתחו את תקופת עבודת ה' במשכן ומסמלים את אותם טיהור והתחדשות:
תגובות
הוסף רשומת תגובה