ויקרא אל משה
ויקרא אל משה
בויקרא (פרק א פסוק א), ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר. ע"כ.
ועמד רש"י לחלק בין הלשון האמורה אצל משה לבין הלשון האמורה אצל בלעם וא"ד, ויקרא אל משה, לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר ויקר אלוקים אל בלעם. עכ"ל.
וביאר השפתי חכמים מה הכריחו לרש"י לפרש כן, משום שהיה קשה לו למה ליה למכתב ויקרא וידבר שהוא כפל לשון. לכן פירש זאת על ידי שלא היה מדבר עימו פתאום אלא קראו תחילה משה משה ואמר הינני, ואחר כך היה מדבר עימו.
ונראה לחדד כי בין הלשון האמורה אצל משה ללשון האמורה אצל בלעם יש שני הבדלים אך סיבת ההבדלים אחת היא. הבדל ראשון, שאצל משה ניגש ה' לדבר עימו בשני שלבים, לעומת אחד אצל בלעם, והבדל שני, שביחס למשה אמר הכתוב ויקרא לעומת בלעם שלגביו נאמר ויקר. ועכ"פ, סיבת ההבדלים היא שאל משה הי"ת פנה בקביעות, בחיבה ובקדושה, בעוד אל בלעם ה' פנה רק בדרך עראי וטומאה, דרך מקרה שסולדים ממנה ומשתדלים להימנע מלנקוט בה. לכן אל משה הקב"ה פנה ביתר קביעות, בפנייה ראשונית לפני הפנייה העיקרית, ולכן אל בלעם פנה ה' בלשון ויקר, בדרך מקרה וקרי.
בהדר זקנים מבעלי התוס' הביא הבדל נוסף בין לשון הכתוב לגבי משה ולגבי בלעם, שאצל משה כתב ויקרא אל משה ולגבי בלעם כתב ויבא אלוקים אל בלעם. ונראה שלכאורה היה צריך להיות להיפך, שאת בלעם הרשע יותר יטריח ה' ויצריכו לבוא אליו, ואת משה רבינו ע"ה הצדיק ימנע ה' מטורח.
וביאר בהדר זקנים את פשר ההבדל בעזרת משל. משל למלך היושב בהיכלו. הוצרך לדבר עם מצורע אחד, יצא לקראתו עד פתח טרקלין ביתו ודיבר עימו שם כדי שלא יכנס וימאס את היכלו. הוצרך לדבר עם אחד מן השרים, קורא לו ומדבר עימו בהיכלו. כלומר, אל בלעם המצורע, יוצא ה' מטרקלינו ומטריח עצמו, כביכול, ללכת עד אליו, כל זאת כדי שימנע בלעם המאוס מלגשת אל ה' ולהיכנס בסביבתו. מנגד, משה שהי"ת חפץ בנוכחותו ובהיותו בטרקלין ובמקום השכינה, אליו קורא ה' שיתקרב וידבר עימו בהיכל.
ועו"כ לבאר על דרך הפשט, שלפי שנאמר שכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, הוצרך לקרותו ולהרשותו להיכנס, מה שאין כן אצל בלעם שלא היה שייך בדיבור עם ה' באוהל מועד. וכן בהר סיני מצינו שכיסהו הענן ונאמר שם ויקרא אל משה, מאותו הטעם.
הבעל הטורים גם כן כתב על ההבדל בין לשון ויקרא שאצל משה לבין לשון ויקר שאצל בלעם, וקישר לעניין את האלף הזעירה שבמילת ויקרא. וכך כתב, אלף דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר, כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האלף וכתבה קטנה. עכ"ל. ויעויין ברא"ש שכתב כעי"ז, שכתב באלף קטנה לפי שהיה משה מקטין עצמו בכל, דכתיב והאיש משה עניו מאוד מכל האדם. אלא שחלוק מבעל הטורים בכך שלא התכוון להקטין עצמו במובן של להידמות לבלעם שנקט בו לשון ויקר, אלא רק להקטנה בעלמא בהיות משה עניו מאוד.
ושלוש הערות בדבר. ראשית, נראה שהבעל הטורים נחלק עם רש"י וכל המפרשים בכך שלשון ויקר מורה רק על לשון מקרה אבל לא על לשון קרי וטומאה. והדבר עולה היטב לפירושו, כי לפיו משה התכוון לכתוב על עצמו בלשון ויקר, ואע"פ שהאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, לא יעלה על דעת איש שיכנה בעצמו כינויי גנאי וטומאה. שנית, דרכם של הרא"ש ובעל הטורים טעונה ביאור, מה הפשט שפעל משה, לפי פירושם, כביכול, נגד דברי הי"ת, שה' רצה שיכתב דבר אחד, ויקרא עם א', אבל משה השתדל שיעשה דבר אחר, ויקר ללא האלף. ושלישית, עוד צ"ב לדרכם שסוגיא שלימה סובבת סביב אופן כתיבת מילת ויקרא, מדוע העניין המתין לריש החומש השלישי ולא הופיע קודם לכן, במעמד מתן תורה (שמות פכ"ד פט"ז), שם נכתב ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן, בלא אלף זעירה, או במעמד הסנה (פ"ג פ"ד), שם נאמר ויקרא אליו אלוקים מתוך הסנה.
ונראה לבאר כי כלל לא היו רצונות מנוגדים, כביכול, בין משה והקב"ה. הקב"ה אמר למשה לכתוב ויקרא, עם אלף, כי כך האמת שהתורה צריכה להיכתב לפיה, ומשה מתוך ענווה כתב עם אלף קטנה, מבלי שום סתירה לרצון ה'. כלומר, ה' ציווה את משה רק מה לכתוב, אך בצורת הכתיבה ואופן הנגשת האינפורמציה העומדת מאחורי האותיות, בזה יש למשה את המקום לבחור כיצד הוא רואה לנכון לבצע את הדברים. והואיל וכך הדבר, יאה למשה, העניו מכל אדם, להעביר את המסר בדרך של ענווה, בהצגת עצמו וכבודו כקטנים וחסרי חשיבות, מבלי לשנות כלל מהמילים שה' חפץ שיכתבו בתורה.
ובעניין מה שהאלף הזעירה הופיע בריש ויקרא לראשונה ולא בכל מקום שכתב ויקרא קודם לכן, צריך לומר שהייתה איזו נקודת זמן שרק החל ממנה חש משה צורך להוסיף בענווה ובהקטנת חלקו בהעברת דברי ה', מה שלא נצרך קודם לכן. ואפשר שנקודה זו הייתה כשהביא משה את הלוחות האחרונות, ביום הכיפורים, ונאמר בפרשת כי תשא (פרק לד פסוק כט) שבאותה שעה קרן עור פניו. המפרשים מפרשים הקרניים כקרני הוד מבהיקים ובולטים, ומביאים שני טעמים לכך שמשה זכה בהם. טעם אחד, מביא רש"י, שזכה משה מן המערה, שנתן הקדוש ברוך הוא ידו על פניו שנאמר (פל"ג פכ"ב) ושכותי כפי. פירוש נוסף מביאים המפרשים, הריב"א הרא"ש ועוד, שכשכתב התורה היה מקנח הקולמוס בשערו, ועי"כ זכה משה לקירון פנים. מעתה אפשר שמשה חש להדגיש את מקומו השולי, בענוותנותו הרבה, דווקא לאחר שקרן הוד על ידי שליחותו או כתיבתו. דווקא בעת הזו רצה משה להבהיר כי אין השליחות או הכתיבה שעל ידו הן העיקר, כי אם תורת ה' עצמה ואין בילתה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה