וירא אהרן

וירא אהרן

בכי תשא (פרק לב פסוק ה), וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. ע"כ.

ופרש"י, וירא אהרן, שהיה בו רוח חיים וכו', וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי. ויבן מזבח, לדחותם. ויאמר חג לה' מחר, ולא היום שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבא (י ג), דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו, ויבן מזבוח לפניו. ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם. ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא. חג לה', בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבוא משה ויעבדו את המקום. עכ"ד.

הנה, ג' דברים אומר המדרש שראה אהרן. ראה את חור זבוח לפניו, ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם ועוד ראה ואמר מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי בין כך ובין כך משה בא. ונראה שכל אחת מג' הראיות אינה באה אלא ליישב טענה חמורה שלכאורה היה אפשר לטעון ח"ו על אהרן. טענה ראשונה, מדוע בתחילה כשבאו אל אהרן וביקשו שיעשה להם אלוהים אשר ילכו וכו' לא אמר אהרן דבר ולא מיחה בידם, ואדרבה, אמר להם להביא את נזמי הזהב והיה לצידם. על כך עונה הראייה הראשונה, שראה שהרגו את חור על שלא רצה לשמוע להם ולכן לא יצא אהרן כנגדם ולא מיחה בהם. טענה נוספת, מה ראה אהרן לעשות בעצמו את העגל, והרי בשביל להימלט מממיתה כפי שהמיתו את חור די שישמע בקול הפונים אליו, לא יתנגד להם ולא ימחה בהם, ואין שום צורך שיבוא להשתדל יותר ויבנה את העגל בעצמו. את זה מיישבת הראייה השנייה, שראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם. לכן קפץ אהרן, ומעבר לאי המחאה גם השתתף ובא כך שהסירחון נתלה בו. שלישית, יש לטעון, מדוע אף לאחר שהעגל היה עשוי, לא הייתה שום סכנה שיהרגו את אהרן וכן כל הסירחון של עשיית העגל היה תלוי בו, שוב היה חשוב לאהרן לבוא ולבנות להם אף מזבח במו ידיו. את העניין הזה מסבירה הראייה השלישית, שעוד ראה ואמר מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי בין כך ובין כך משה בא. כך נראה הסבר העניין בפשטות.

ולכאורה דברי רש"י מעט מוקשים, כי בתחילה, לכאורה בדרך הפשט, ביאר המילים ויבן מזבח, לדחותם. דהיינו לדחות ולעכב את החטא ובין כך ובין כך משה יבוא. ברם, כך הביא לפרש גם בהמשך, במה שכתב ומדרשו, שאהרן בנה את המזבח כדי לעכבם עד שיבוא משה. א"כ קשה, שלכאורה הביא רש"י את אותו הפירוש, פעם אחת בפירוש פשט הפסוק ופעם אחת בפירוש מדרשו. וכעי"ז תמה בשפתי חכמים.

והביא השפתי חכמים לבאר כי מה שפרש"י בפשט ויבן מזבח לדחותם, הוא כתשובה על השאלה מדוע נצרכו לבנות מזבח נוסף, והרי בפרשת משפטים כבר נזכר שהמזבח נבנה. על כך ענה הפירוש ע"ד הפשט שהסית אותם אהרן מלהשתמש במזבח הבנוי כדי לדחותם. ברם, עדיין מוקשה כל מה שהיה תמוה בעיני המדרש, מדוע בא אהרן ובנה את המזבח בעצמו, הוא ולא אחר, ועל כך השיב שראה אהרן וחשב להתעצל בבניית המזבח וכך לעכבם.

ומיהו, עדיין העניין אינו מובן. מפני מה הדחייה שבבניית המזבח החדש היא הפירוש שמפורש בו הפסוק בפשטו והדחייה שבבניית המזבח ע"י אהרן בעצמו היא הפירוש שעל דרך הדרש. אדרבה, הדחייה האחרונה, שביאר המדרש, נראית פשוטה ומתבקשת יותר בפשט הפסוק מאשר מהדחייה הראשונה, וא"כ מדוע כך היחס בין הפירושים.

ואפ"ל כי החלוקה בין הפירוש שע"ד הפשט והפירוש שע"ד הדרש היא משום שחלוקים במהותם, ולאו דווקא בפשטותם. כשאהרן נוטע בתודעת החוטאים שהם זקוקים לבנות מזבח חדש ואינם יכולים להשתמש במזבח הקיים, אין שום תמיהה עקרונית כיצד עושה מעשה אשר לא יעשה. השאלה היחידה היא מדוע אהרן עושה דבר שנראה ללא תכלית, שבונה מזבח למרות שיש כבר מזבח קיים. על כך עונה רש"י, לדחותם, ובפשטות כוונתו לעכבם. ואולי אפשר לפרש לדחותם בעוד דרך, שאהרן ניסה לדחותם מהמזבח שנבנה לה' כי לחטוא עליו הוא דבר מגונה במיוחד. עכ"פ כל הפירוש שע"ד הפשט סובב סביב שאלות שאינן מעלות איזו סתירה מהותית בהנהגה של אהרן. לעומת זאת, המדרש בא ומתייחס במיוחד בהיבטים של ההנהגה של אהרן שלכאורה אינם עולים בקנה אחד עם צדקותו. המדרש תמה ויישב מדוע אהרן אינו מוכיח את החוטאים, מדוע אהרן מתעסק עם העגל בעצמו ומדוע אהרן בונה המזבח בעצמו, וכל אלו שאלות על עיקרון ומהות הנהגת אהרן. התשובה עבור שאלות אלו, בבחינת האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב, מבארות את הסיבות הנסתרות של אהרן, ובהתאם, נחשבות כפירוש הדרש עה"פ ולא כפשוטו.

ונראה להרחיב עוד בשלושת ההסברים שהביא המדרש לשלוש התמיהות העולות מהנהגת אהרן.

לגבי העניין הראשון, שראה אהרן את מה שעשו לחור, נאמר בגמרא בסנהדרין (דף ז ע"א) כך, וירא אהרן ויבן מזבח לפניו, מה ראה, אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר ראה חור שזבוח לפניו, אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור ומיקיים בי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה. ע"כ. כלומר, שאם היו הורגים את אהרן שהיה כהן ונביא לא הייתה להם תקנה, כמו לגבי זכריה בן יהוידע שהרגוהו ונחרב על כך בית המקדש. ועכ"פ מבואר בדברי הגמרא שאין הפשט שאהרן פעל כפי שפעל עבור עצמו ומחשש לחייו, כפי שניתן היה לחשוב מפשטות דברי המדרש. כל מטרתו ומגמתו הייתה עבור עמ"י שלא יגיעו למצב של אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ואלמלא כן היה אהרן מוסר עצמו למיתה ולא היה עושה את העגל. אכן, נראה שלא מדובר בעבודה זרה עצמה שהדין לגביה שיהרג ואל יעבור, וא"כ באנו לסוגיית עבירות שדינן יעבור ואל יהרג ובכל זאת רוצה להיהרג עליהן, שנחלקו הראשונים האם רשאי ומתי.

ועדיין יש להבין, שאם מטרת אהרן הייתה שהחוטאים יעשו את העבירה הקלה מבין העבירות, עבירת החטא בעגל לעומת החטא בכך שיהרגוהו, הרי היה צריך לכאורה להעדיף שישפכו דם ולא יחטאו בחטא העגל. הלא עבודת כוכבים ומזלות חמורה משפיכות דמים, שכן עבודת כוכבים דינה בסקילה ורוצח עונשו בסייף. ועוד, שכל העובד עבודת כוכבים ומזלות הרי הוא ככופר בכל התורה כולה. 

אך יש לומר, כי אף שעבודה זרה חמורה מרציחה, מכל מקום יש לה תקנה בתשובה, כי אם יעשה תשובה שלמה על כך הזדונות תיעשנה לו כשגגות, ובתשובה מאהבה אף נעשות לו כזכויות. מנגד, בשפיכות דמים אף אם חוזר בתשובה אין הרוצח נפטר מעונש, שהרי את הנהרג אי אפשר להחזיר ולהחיות. משום כן העדיף אהרן שיעבדו ע"ז והעיקר שלא ירצחו, כי יותר מעצם חומרת החטא, יותר היה אכפת לאהרן האפשרות לתקן את החטא ולחזור בתשובה. ואכן, חילוק זה עצמו הוא הגורם לכך שבית המקדש נחרב על שהרגו את זכריה בן יהוידע ולא עבור חטא ע"ז או עוונות אחרים, שכן ברצח את הנעשה אין להשיב משא"כ בשאר עוונות. וכמו שכתב הרמב"ם מהלכות רוצח (פ"ד ה"ט), שאף על פי שיש עוונות חמורים משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים. ע"ש.

לגבי העניין השני שהביא המדרש, כך לשונו המלאה, דבר אחר, וירא אהרן, מה ראה, אמר אהרן, אם בונים הם אותו הסרחון נתלה בהם, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל. משל לבן מלכים שנתגאה לבו עליו ולקח את הסייף לחתוך את אביו. אמר לו פדגוגו אל תייגע את עצמך, תן לי ואני חותך. הציץ המלך עליו ואמר לו יודע אני להיכן הייתה כוונתך, מוטב שיתלה הסרחון בך ולא בבני וכו'. ע"ש. והמשיך ואמר המלך לפדגוג, דהיינו מחנך הילד, מארמוני לא תצא, משולחני אתה אוכל ועשרים וארבע מתנות אתה לוקח, וכיו"ב באהרן שיהיה כהן גדול ויכול להיכנס למקדש כרצונו תמיד, והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו ועשרים וארבע מתנות הם מקבלים.

ומכל מקום יש לחלק בין משל המדרש לבין הנמשל בתורה. במשל שבמדרש, ודאי הפדגוג משתבח בכך שהסרחון נתלה בו רק בשלב תכנון לחתוך את אביו. אילו היה הפדגוג בא וחותך את אביו במקום הבן, אין מתקבל על הדעת שהיה משתבח על כך, שכן סו"ס נגרמה פגיעה במלך ואת זה צריך הפדגוג למנוע בכל מחיר, גם על חשבון הילד. מנגד, בנמשל שבתורה אהרן כביכול עושה גם את החיתוך והמעשה עצמו והעיקר שלא יתלה הסירחון בעמ"י. על פניו, בהשקפה ראשונה, נראה הדבר כתמוה, כי לא ברור מה החילוק בין מה שעשה אהרן לבין מחנך שיבוא ויחתוך ממש את המלך במקום בנו, שודאי יתגנה ויענש על כך. ברם, במחשבה שנייה נראה כי השיקול שעשה אהרן הוא שפגיעה בעמ"י, ע"י שיתלה בכולם סירחון חמור, היא למעשה בחינה מסויימת של פגיעה, ח"ו, בהי"ת. אם כן, חשב אהרן, עדיף שתיווצר פגיעה מגודרת שסירחונה תלוי בו, מאשר שתיגרם פגיעה חמורה ונרחבת על ידי עצם סרחונם של עמ"י. כך, בא אהרן וניסה בפעולתו לצמצם את הפגיעה בכך ששינה את התלות של סירחון המעשה להיות בו ולא בקהל רב מישראל.

ולגבי העניין השלישי שהמדרש הביא, כך לשונו, דבר אחר, וירא אהרן, מה ראה, אם בונים הם אותו זה מביא צרור וזה אבן ונמצאת מלאכתם כלה בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו אני מתעצל במלאכתי, ורבינו משה יורד ומעבירה לעגל, ומתוך שאני בונה אותו אני בונה אותו בשמו של הקב"ה. הדא הוא דכתיב ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר, חג לעגל מחר אין כתיב כאן, אלא חג לה' מחר. ע"ש. ולכאורה את דקות הלשון הזו, שאמר אהרן חג לה' מחר ולא חג לעגל, הבינו החוטאים וידעו שזמנם לחטוא הוא עד יום המחרת. ובאמת, כתב האלשיך, שזהו שנאמר בפסוק הבא וישכימו ממחרת וכו', שהחוטאים בדווקא השכימו וניסו לנצל את השעה הקצרה שנותרה עד שמשה יבוא ויהפך החג לעגל להיות חג לה'.

האחרונים הציעו פירוש נוסף לכל עניין הנהגת אהרן, שבתחילה לא דחה על הסף את החוטאים שניגשו לפניו ולאחר מכן אף הצטרף וסייע בעצמו בהכנת העגל. לפירושם, אהרן ראה שיש אנשים מישראל שכבר חטאו במחשבה לעבוד עבודה זרה, וכיוון שבעוון ע"ז נחשבת המחשבה כמעשה, כך שאף על פי שעדיין לא חטאו ישראל בפועל מכל מקום נחשב הדבר כאילו כבר עבדו ע"ז, אזי כשיפרע השי"ת מאותם חוטאים יווצר חילול ה' גדול. אומות העולם אינם יודעים שעבודה זרה שונה משאר העבירות שבה העונש בה גם על המחשבה, וממילא כשישמעו שה' נפרע מאותם חוטאים מעמ"י, יבואו ילעיזו ויתרעמו מה פשעם ומה חטאתם של אלו שעבור כן הענישם הקב"ה, שמא לא הוציאם ממצרים אלא כדי להרוג אותם. מפני החשש לחילול ה' הגדול שעלול להיווצר, בא אהרן ופעל לעשיית העגל בפועל, קבל עם ועדה, כדי שבשעה שיפרע ה' מאותם חוטאים יבינו כולם עבור מה קיבלו אלו את עונשם וימנע חילול ה'.

וזהו שאמר אהרן בתשובה למשה ששאל מדוע עשה את העגל, אתה ידעת את העם כי ברע הוא, דהיינו, העם חטאו במחשבת עבודה זרה והיו צריכים להיענש על כך. ממילא, כאמור, בא אהרן וחשף את העבודה הזרה עליה חשבו החוטאים כדי שיהיה ברור על מה נענשו. וזהו נמי מה שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן, ופרוע הוא לשון גילוי, שכל מה שעשה אהרן לא עשה אלא כדי לגלות את המחשבה הנסתרת כך שלא יהא חילול ה' בדבר.

ובדומה להסבר זה, נראה שאפשר לצקת ביאור נוסף גם בדברי המדרש שבא אהרן להסיר את הסירחון מעמ"י ולתלותו בו. הנה, עוון חילול ה' חמור במיוחד, ומבחינה מסויימת גם מעבודה זרה, כי העובד ע"ז, ידוע לכל שהשטות והחיסרון תלויים בו, אך הגורם לחילול ה', עצם חילול ה' הוא לכאורה האפשרות להעמדת טענה ח"ו כנגד הקב"ה. כלומר, עבודה זרה ודאי אינה פגיעה בהי"ת, באף מובן, אלא קלקול מוחלט באדם עצמו שפונה להבלים, ובדומה לזה בכל עוון ועוון שתלוי בטעויות ובחסרונות של האדם העצמו שעושה את אותם עוונות. לעומת זאת, כאשר אדם יוצר מציאות של חילול ה', מעצם הגדרת חילול ה' ישנה איזו פגיעה, כביכול, בכיוון הי"ת. כעת שפיר מובן היטב הדמיון בין אהרן לפדגוג. כמו הפדגוג, עמד אהרן ועשה אמנם דבר רע, אבל אינו מהווה פגיעה וחיתוך ממשיים במלך. אהרן התעסק עם ע"ז, אך בכך הציל מחילול ה' שהיה נגרם עקב העונשים שאותם עובדי ע"ז שבמחשבה היו מקבלים. אהרן ראה שהחוטאים אינם זריזים דיים להביא לידי מעשה את מחשבותיהם הנלוזות, ולכן דיבר רעה במלך ועשה עוונות שאינם פוגעים בו כדי למנוע עוון חילול ה' שכביכול מתייחס למלך עצמו: