להודות ולהלל
להודות ולהלל
צמד העניינים, הלל והודאה, נזכר גם במקום נוסף, בתפילת על הניסים שאומרים בחנוכה, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול. ויש להבין מה משמעות צימוד זה, הן כאן בהגדה והן בתפילת על הניסים.
בנוסף, לפי חלק מהנוסחים, הלשון בתפילת על הניסים היא וקבעו שמונת ימים אלו בהלל ובהודאה, גם כן בצימוד העניינים אך בסדר הפוך, קודם הלל ואח"כ הודאה. וצריך להבין מה טעם ומהות היפוך זה.
ר' אשר וייס ביאר כי על כל בעל נס מוטלות שתי חובות, כמש"כ בתהילים (פק"ז פ"ח) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. מחד גיסא עליו להודות לה' על חסדו שעשה עימו, בבחינת זכר לנס שנעשה, שעל ידי הזכר באה תחושת המחוייבות וההודאה הנגררת ממנה, ומאידך גיסא עליו לפעול למימוש המציאות של ונפלאותיו לבני אדם, בבחינת פרסום הנס שכל איש ואיש יחשף לנפלאות הקב"ה וידע על החסד שהתרחש לו.
שתי בחינות אלו, הן למעשה ההלל וההודאה. בעל הנס מודה להי"ת על חסדו שעשה עימו ככתוב יודו לה' חסדו, ומהלל את הקב"ה בכל פה ובכל מקום ככתוב ונפלאותיו לבני אדם, כלומר הילול והודעת נפלאותיו לבני אדם.
אם כן, זו משמעות דברי ההגדה שמכיוון שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, הרי אנו רואים עצמנו כבעלי ניסים ממש, ולפיכך, ככל בעל נס, עלינו להודות על שנעשה לנו ולפרסם את הנס לאחרים. להודות ולהלל. כן גם בתפילת על הניסים שבחנוכה שאומרים בה להודות ולהלל, אנו שייכים לחלוטין בעניין ההילול ופרסום הנס, אך גם רואים צורך להודות על שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם ולכן מודים על עצם הנס.
ומכל מקום, כיוון שבנס חנוכה, בניגוד ליציאת מצרים, אין דין לאדם לראות עצמו כאילו הוא עצמו בעל הנס, ישנה סיבה פחותה להדגשת חלק ההודאה, שכן הנס פחות שייך אלינו ישירות. ומכיון שהחיוב בפרסומי ניסא, בהלל, מוחלט בעוד החיוב בזכר הנס, בהודאה, מוגבל, ייתכן שבאו חלק מהנוסחים מטעם זה והיפכו את הסדר להקדים את ההלל על פני ההודאה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה