וישמע ה' את קולנו

וישמע ה' את קולנו

לכאורה הלשון תמוהה. וכי קול בעלמא ה' שומע לפני שמקיים את עם ישראל ומסייע בעדם, והלא קול תפילה ותחנונים שומע. א"כ צריך ביאור מדוע נקט וישמע ה' את קולנו ולא וישמע ה' את תפילתנו, תחנונינו וכדומה.

והנה במדרש בדברים רבה, על פרשת ואתחנן (ב יא), אמרו חז"ל, אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש רחמים עליהם מיד ענה אותן. אמר לו הקב"ה, משה חייך, בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם, דכתיב (דברים פ"ד פ"ז) כה' אלוקינו בכל קראינו אליו. ע"ש.

ולכאורה מדרש זה לפלא יחשב. הרי משה לא ביקש מהקב"ה אלא כדי למצוא פתרון עבור מציאות שבה אין מי שיבקש עליהם רחמים, אולם, תשובת ה' לבקשת משה היא שבכל שעה שיקראו אותו יענה אותם. כלומר, על פניו, שיענה ה' את עמ"י בכל שעה שיבקשו ממנו, בעוד משה לא דיבר אלא עבור שעה שאין מי שיבקש בה. וקשה גם בבקשת משה עצמו, כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש חרמים עליהם מיד ענה אותן, כיצד נופלת לשון ענייה במקרה זה, והרי ענייה היא תגובה לעומת שאלה או בקשה, ומשה מדבר בדיוק על אופן שבו שתי אלו נעדרות.

ואשר צריך לומר בזה, שחלוקה הקריאה הנזכרת בדברי ה' מהבקשה הנעדרת שאליה התכוון משה. כל פנייה לבקשת עזרה היא בבחינת קריאה, ללא תנאים מוקדמים וללא איזה הכשר של מי שבפונה בקריאה זו. אולם, עבור הגדרת הקריאה כבקשה, צריך להיות בעל הקורא בעל איזו מדרגה מסויימת כדי להיחשב מבקש כך שקריאתו לבקשה תיחשב. וכן אמרו בבבא בתרא (דף קטז ע"א), דרש ר' פנחס בר חמא, כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים שנאמר (משלי פט"ז פי"ד) חמת מלך מלאכי מוות ואיש חכם יכפרנה. ע"ש. דהיינו שלחכם ישנה המדרגה של בר בקשה, אך מי שאינו חכם, לכאורה, קריאתו תיחשב כקריאה בעלמא ולא כקריאה עם מדרגה של בקשה.

כעת מובנים היטב דברי משה ותשובת הי"ת. משה פנה אל ה' בבקשה שגם בדורות ובזמנים בהם לא יהיו אנשים בעלי מדרגה שיבקשו עבור עמ"י בקריאה איכותית שהיא בבחינת בקשה, בכל זאת יענה ה' לקריאת עמ"י. ונופלת בזה לשון ענייה, כי הקריאה והבקשה זהות בעניינן למעט מי שמבצע אותן או איכות הביצוע. ובהתאם, עונה לו ה' למשה כי בכל שעה שיקראו, בין אם בעל דרגה יעשה זאת או לא, בין אם תהיה זו קריאה עם בחינה של בקשה או שמא קריאה בעלמא, כך או כך יענה אותם. ותומכות לדבר מהכתוב בכל קראינו אליו, שכל קריאה, בכל איכות ומכל אדם, ה' עונה לה ומקבל אותה.

וכעת מובנים גם דברי בעל ההגדה. וישמע ה' את קולנו, קולנו ולא בקשתנו, כי גם קול בעלמא, קול חסר בחינה של בקשה, קול שאינו יוצא מפי חכם ובעל מדרגה, ה' מתייחס אליו ומקבלו.

עוד נראה לומר בזה, כי כוונת בעל ההגדה לקול שה' שומע, מקבלו ומסייע עבורו, היא גם לקול שמלכתחילה לא בא למטרות הראויות ביותר או בצורה הראויה, ונביא שתי אפשרויות לכך.

אמר הכתוב כה' אלוקינו בכל קראינו אליו, וידוע להביא בהקשר זה את דברי הרמב"ם משמונה פרקים (פרק ה) על האמור באבות (פרק ב מי"ב), וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאם אדם אוכל ושותה וישן ועוסק במסחרו וכוונתו בכל זה שיתחזק כוחו ויהיה לו כל צרכיו שיוכל לעבוד את הקדוש ברוך הוא עי"ז, כל ענייני הגשמיות שלו הוא עבודה להקב"ה. ועל זה נאמר בכל דרכיך דעהו. א"כ, זהו גם מה שנאמר בכל קראנו אליו, כלומר אפילו בעייני גשמיות שלנו שאנחנו מבקשים מהקב"ה שימלא משאלותינו הוא רק אליו בשביל להתקרב אליו בעבודתו.

על כל פנים, גם אם תכלית הבקשות הגשמיות הן לטוב, ואולי אפילו אי אפשר לקיים את הטוב בלעדיהן, בכל זאת הן עצמן אינן דברים רוחניים. ומסתבר שלא שייך להגדיר בקשת דבר שאין לו ערך עצמי כבקשה ראויה מה', אלא לכל היותר כקול המושמע בפני ה' כדי שישמע אליו ויביא את הכשר הדברים עבור הבקשות לדברים הרוחניים שתבאנה בעקבותיהם. א"כ, מה שאמר וישמע ה' את קולינו, כוונתו אפילו לאותם דברים שאינם בעלי ערך עצמי, תנאים הכרחיים, שהשמיעו עמ"י, שאפילו להם התייחס ה' וענה את ישראל כמו הבקשות לדברים בעלי הערך הגבוה מחמת עצמם.

עוד י"ל, כי הנה אמר הכתוב בתהילים (קמה פי"ט), רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם, ומפרשים בשם ההפלאה שהפסוק מתכוון על אופן שבו האדם לפי דעתו חושב שאם ישיג איזה דבר אזי יהיה זה מוצלח מאוד, אבל אליבא דאמת קמי שמיא גליא שאין זה טוב עבורו. כעת, מצד אחד אם ה' יענה לרצונו של זה, לא יהיה הדבר באמת טוב עבורו והקב"ה הרי חפץ להטיב. מצד שני, אם ה' לא יענה לרצונו, יהא הלה עצב מעצם כך שלא השיג את מבוקש ואולי עצבות זו אף תיגרור השתדלויות ועצבויות נוספות. בכגון זה, הי"ת בתחילה רצון יראיו יעשה, והיינו אותם רצון ותשוקה ראשונית שהייתה לאדם עבור דבר שאינו טוב לו. ה' נותן לאדם את הדבר שאליו שאף ומטיב לו מבחינה זו שרצונו התגשם. אולם, מיד כאשר מבין האדם שמה שביקש לא באמת טוב עבורו, אזי את שוועתם ישמע ויושיעם, כלומר, שומע ה' מיד את שוועת זה שגילה כי מבוקשו היה לרעה, גואל אותו ומסייע לו להימנע מאותה רעה שהביא על עצמו.

וגם על דרך הפירוש הזה ניתן להבין את מה שנאמר בכל קראינו אליו, דגם בקריאה עבור דבר שאינו טוב ורק בעינינו נדמה לטוב ה' מקשיב ומקיים, וגם בקריאה שיושיענו מאותו רע שהבאנו על עצמנו ה' מיד שומע ומושיע. ואולי לזה גם התכוון בעל ההגדה בלשונו וישמע ה' את קולנו, ולא את בקשתנו וכדו', כי בקשה היא דבר שיש לו צידוק וביסוס, אבל ה' שומע גם לקול שאינו בקשה, קול עבור דברים שנדמה לנו שיש בהם טוב וקול שיושיענו מאותם דברים שהבאנו אנחנו על עצמנו: