שבת ומלאכת המשכן

שבת ומלאכת המשכן

בויקהל (פרק לה פסוק ב), ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת. ע"כ. וכתב על כך רש"י, ששת ימים, הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת.

וביאר בשפתי חכמים, שהיה קשה לו למה נצרך להזהירם שוב על השבת, והרי הזהירם כבר, אלא בהכרח כדי ללמד את העניין הזה שהשבת אינה נדחית מפני מלאכת המשכן. והקשה, דאדרבה, דאולי בא הכתוב להשמיענו להיפך, שאע"פ שבעלמא נאמר לא תעשו כל מלאכה מכל מקום מלאכת המשכן דוחה שבת. והשיב, דכיון שכתיב בתחילה פרשת שבת ואחר כן פרשת מלאכת המשכן, ודאי מה שנכתב בהתחלה הוא העיקר, דהיינו השבת, והדבר השני, שהוא מלאכת המשכן, נדחה מפניו. והוסיף, ותדע שכן הוא, דאם לא כן קשה למה הפך משה רבינו ע"ה העניין, דבפרשת כי תשא בדיבור הקב"ה למשה היה אזהרת שבת לאחר מלאכת המשכן, ולהכי כתב שם אך את שבתותי תשמורו וגו' ופרש"י כל אכין ורקין מיעוטין הן למעוטי שבת ממלאכת המשכן, אם כן קשה למה לא אמר משה לישראל העניין כמו שציווה לו הקב"ה, אלא משום הכי הקדים כדי להודיע שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת. כך דבריו.

והבנה זו ברש"י על פניו תמוהה. תינח מה שהקדים בפרשת ויקהל שבת למלאכת המשכן אינו מספיק כדי ללמד שמלאכת המשכן נדחית מפני שבת מפני שסדר הדברים אינו די חשוב להידרש, כי הרי סו"ס איזשהו סדר חייב להיות, אלמלא כפילות הדברים שנאמרו כבר בפרשת כי תשא או שינוי סדר הדברים הנאמר בכי תשא, שאז יש לחפש איזו אמתלה לדרוש את הפסוק. אולם, אך את שבתותי תשמורו הנאמר בכי תשא לכאורה מלמד לבדו שאין השבת נדחית מפני מלאכת המשכן, ומדוע נצרך המקור שבפרשת ויקהל, וצע"ב.

באמת, הרמב"ן בכי תשא (שם) טען אדברי רש"י שהמיעוטים אצל חז"ל בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בעצמו, ולא כגון מה שדרש רש"י שמי שנתמעט היא מלאכת המשכן בעוד השבת מתרבה על פניה. אלא, אומר הרמב"ן, המיעוט לא בא אלא למעט בשבת עצמה למילה או לפיקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת. אך יעויין בגור אריה (שם) שכתב לבאר מה שפרש"י, דאכן פשוטו של מקרא בכל מקום שאך מוציא וסותר את שלפניו, כגון (במדבר פ"א) שאו את ראש כל עדת בני ישראל, אך את מטה לוי לא תפקוד וכדו', וכן כאן פשוטו של כתוב שאך את שבתותי תשמורו סותר את שלפניו, כלומר למעט מלאכת המשכן. ומה שדרשו שמילת ממעטת במצווה עצמה, היינו משום שניתן היה לכתוב את שבתותי תשמורו גם בלי אך ומובן היה שהשבת צריכה להישמר אף לעניין מלאכת המשכן, וכן בשאר מקומות. הרי שרש"י פרש המקרא לפי פשוטו וחז"ל דרשו מה שדרשו ואין בזה סתירה כלל. ויעויין במפרשים שם לגבי תשובות נוספות על טענות הרמב"ן.

ועו"כ הרמב"ן כאן וציין לשיטתו שם וז"ל, והקדים השבת לאמר כי ששת ימים תיעשה מלאכת אלה הדברים ולא ביום השביעי שהוא קודש לה', ומכאן שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, ולא ממדרש אך כמו שפירשתי בסדר כי תשא. עכ"ל. ואם איתא, כמו שכתב השפת"ח, שדרשת הכתוב בפרשת ויקהל זקוקה למקור בפרשת כי תשא, לכאורה קשה על הרמב"ן שהרי לא העמיד את האמור בכי תשא כמקור. ואכן ניתן לדחות זאת בנקל, דאע"פ שלא למד הרמב"ן את האמור בכי תשא כמקור, מכל מקום טענת השפת"ח על שינוי הסדר ממה שאמר שם הי"ת עדיין נכונה, וייתכן שבגינה נדרש הסדר שבפרשת ויקהל. ברם, אפשר שהתשובה על כך יותר מהותית, שלשיטת הרמב"ן סדר הכתוב שהקדים שבת למשכן נדרש לכתחילה ובאופן ישיר ואינו צריך להיסמך על אילו סיבות מיוחדות לדרוש את הפסוק.

הנה, שאלו המפרשים, שבעוד כאן נאמר שהדבר השני נדחה מפני הדבר הראשון שנזכר בפסוק, בפרשת קדושים (פי"ט פ"ג) כתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, ופרש"י שם, אם יאמר לך אביך חלל את השבת אל תשמע לו, ושם לא הקדים את השבת ואף על פי כן פירש שדוחה כיבוד אב ואם. וכמה תשובות בדבר.

הרא"ם כתב דמש"כ איש אמו ואביו תיראו שונה, משום שנאמר שם אני ה' אלוקיכם, ופרש"י זאת בגמרא ביבמות (דף ה ע"ב), אני ה' אלוקיכם כולכם חייבים בכבודי. וביאר זאת הדברי דוד יותר, כי כללא דמילתא הוא שבכל מקום המוקדם הוא החשוב, כמו מה שלמדו דיני קדימה בברכות מהפסוק ארץ חיטה ושעורה, אלא שבמקום שיש טעם למה שהקדים את המאוחר, לא הולכים אחר הקדימה. ולגבי מורא אב ואם ישנה סיבה לסדר הפסוק, ללמד את העיקרון שכיוון שהאב והאם חייבים בכבוד ה' יש לזה השלכה לגבי הבן, ובין אם ירצו שיחלל שבת או שאר עבירות, החיוב של ההורים כלפי ה' יבטל מבחינה מסויימת את החיוב של הבן כלפי ההורים.

ושמא נראה לומר בדרך אחרת, שלגבי סמיכות השבת למורא אב ואם, נראה שמדובר בסמיכות של שני עניינים העומדים לעצמם, ובחיבורם יחד אזלינן בתר הדבר השני, שבא להוסיף, להחמיר ולדחות את הדבר הראשון. מנגד, סמיכות השבת למלאכת המשכן אינה סמיכות של שני עניינים אלא אזכור שולי של השבת בתוך העניין הגדול של מלאכת המשכן. במובן מסויים אין טעם להזכרת השבת בפני עצמה, אלא רק לסדר הזכרתה ביחס לעניין המשכן. אם כן, בכי האי גוונא, בהכרח יש לדרוש את הסדר שבו נזכרים הדברים, ובסדר זה הדבר הראשון, השבת, עדיף על הדבר האחרון, המלאכה.

עוד הקשו המפרשים, לשם מה מלכתחילה צריך לחדש שבניית המשכן אינה דוחה את השבת, והרי הדבר מובן מאליו, כי בניית המשכן היא עשה ובשבת יש גם מצוות עשה וגם לא תעשה, וכללא הוא שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

ויש לזה תשובה במכילתא וא"ד, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר ועשו לי מקדש שומע אני בין בחול בין בשבת וכו', והדין נותן, ומה עבודה שאינה באה אל מכוח המכשירין הרי היא דוחה שבת, מכשירי עבודה שאין עבודה באה אלא מכוחן אינו דין שידחו את השבת, תלמוד לומר ויקהל משה וגו' ששת ימים תעשה וגו', בחול ולא בשבת. ע"ש. כלומר, ס"ד שמהדין עצמו שעבודת המקדש והקרבנות דוחה שבת נלמד שבניית המשכן, כליו וכדו', שמכשירים את עבודת המקדש, גם הם יהיו מותרים להיעשות בשבת. הלא עבודת המקדש אינה עומדת אלא לאחר קיום התנאים ההכרחיים הללו. לכך קמ"ל שבניית המשכן וכל שאר המכשירים אכן אינם דוחים את השבת.

הכלי יקר כתב לתרץ מעט אחרת, דמצינו ששבת דחויה אצל משכן על ידי הקרבנות שהיו קרבים ביום השבת, וסלקא דעתך אמינא ששבת דחויה מכל וכל אצל המשכן, קא משמע לן. עכ"ד. ואף שבהסתכלות ראשונה נראים דבריו כדברי המכילתא, דס"ד שבניית המשכן דוחה את השבת כמו עבודת המשכן והקרבנות וקמ"ל שלא, מכל מקום יש חילוק ביניהם. המכילתא רצתה להרחיב את דחיית השבת גם למכשירי עבודה ע"פ טענה שמאותה סיבה שעבודה דוחה ייתכן שגם מכשירי עבודה צריכים לדחות. לעומת זאת, הכלי יקר רק טען בסתמא ששבת נדחתה בעניין מסויים במקדש, ואולי דחייה זו תופסת לכל מילי דמקדש גם ללא סיבה. ובכל מקרה, אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

המשך חכמה ציין את היפוך סדר הזכרת השבת ומלאכת המשכן בין האמור כאן לבין האמור בכי תשא, והסביר זאת כך. עבודת המקדש דוחה את השבת, מבאר המש"ח, מפני שבמשכן שורה הכבוד והשכינה מצויה שם, והשבת עדות לבאי עולם שהשי"ת ברא העולם וחידשו מהאפס המוחלט. אם כן, העבודה מורה על השגחת השי"ת ועל שמקיים העולם בכל עת ורגע ברצונו יתברך, וכיוון שזהו גם עניינה של השבת, העבודה דוחה אותה. מנגד, בניין המשכן והמקדש אינם דוחים שבת, מפני שכל זמן שלא נבנה המקדש אין השכינה שורה בישראל, שרק באמצעות משכן ומקדש השכינה שורה. קודם שעשו בני ישראל העגל התקיים הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך והשכינה הייתה שורה בישראל שלא באמצעות המשכן, ולא תיפקד המשכן אלא רק כמקום מיוחד לעבודה והשראת השכינה, אבל לא כסיבה להשראת השכינה. בניין המשכן היה כאחד מפרטי צורך העבודה, וכמו שהעבודה וכל צרכיה דוחים את השבת, אף בניין המשכן צריך היה לדחות את השבת. לכן בפרשת כי תשא קודם חטא העגל נאמר משכן קודם לשבת. ברם, לאחר שחטאו בעגל, הלא לא היו ישראל ראויים לכבוד השי"ת אלא באמצעות המשכן, ואם כן אין השבת נדחית בבניין המשכן כי אין זו עבודה, דאין עבודה אלא כשהשכינה כבר שורה, ואם כן שפיר הוזכרה השבת בפרשת ויקהל קודם.

הכלי יקר גם כן כתב לבאר שינוי הסדר בין דברי ה' שבפרשת כי תשא ובין דברי משה שבפרשת ויקהל, כי השבת אין בו כי אם כבוד ה' יתברך להורות כי הוא יתברך חידש עולמו, המשכן מורה כולו על כבוד ישראל שוויתר להם הקב"ה והשרה שכינתו בתוכם ומחל להם עוון העגל, והקב"ה חס ביותר על כבודם של ישראל, על כן הקדים המשכן. וכדי שלא יטעו לומר שלכך הקדימו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת, על כן הוסיף מילת אך. אבל משה חשב שלכבוד ה' יתברך ראוי להקדים השבת המורה על כבודו יתברך ואחר כך המשכן המורה על כבודם של ישראל, ומתוך קדימה זו יובן ממילא שהשבת דוחה מלאכת המשכן, כי מי נדחה מפני מי הוי אומר הקטן מן הגדול. כך דבריו.

ועכ"פ, יהא הטעם להקדמת המשכן ע"פ השבת מאיזה טעם שיהיה, בכל זאת נראה שהמקור לכך שמלאכת המשכן נדחית מפני השבת הוא בפרשת ויקהל, מהסדר הברור בין השבת, הראשונה, למשכן, השני. ומה שכתב בפרשת כי תשא בלשון אך, נראה שלא רק לרמב"ן, אלא גם לרש"י, אין זה מקור לדחיית המשכן מפני השבת, אלא לכל היותר סיוג על דרך הפשט שמוציא מידי דרשה אפשרית הפוכה שהשבת, הנזכרת שנייה בפסוק, תידחה מפני מלאכת המשכן, המוזכרת קודם. הא ותו לא: