ויברכו את רבקה בחיי שרה (פרק כד פסוקים ד, נח עד ס), כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק. ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך. וישלחו את רבקה אחותם ואת מניקתה ואת עבד אברהם ואת אנשיו. ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו. ע"כ. הרי שאברהם שלח את אליעזר לקחת אשה לבנו ליצחק, אליעזר הלך ושאל לרבקה שהסכימה ללכת עימו ולבסוף שלחו את רבקה יחד עם אליעזר וברכו אותה. הגמרא בכתובות (דף ז ע"ב) מבררת מניין שברכת חתנים, היינו ברכות הנישואין הנקראות שבע ברכות, נאמרת בעשרה אנשים. אומרת הגמרא, מרות, שנאמר בה בנישואין של בועז ורות (פרק ד פסוק ב), ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה. והרי לנישואין עצמם אין צורך אלא בשני עדים, בהכרח שעשרת האנשים שלקח בועז הם לצורך ברכת חתנים. ורבי אבהו אמר מקור אחר לדבר, מהנאמר בתהילים (פרק סח פסוק כז), במקהלות ברכות אלוקים ה' ממקור ישראל, היינו שהברכה על עניין המקור צריכה קהל ואין קהל פחות מעשרה אנשים. והנה, במסכת כלה למדנו,  מניין לברכת חתנים מן התורה שנאמר  ויברכו את רבקה, וכן הביאו התוס...

חלב ובן הבקר בוירא (פרק יח פסוק ח), ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. ע"כ. הרי נאמר כי אברהם אבינו לקח חלב ובשר ונתן לפני המלאכים שאכלום. וקשה, כיצד נאכלים כאן בכפיפה אחת, באירוח באוהלו של אברהם אבינו, בשר וחלב יחדיו. ואם תאמר שהרי כבר דרשו חז"ל כי המלאכים רק עשו עצמם כאוכלים אך לא היו אוכלים באמת, עדיין קשה, כיצד אברהם מצידו הגיש לפני אורחיו בשר וחלב אם לא ידע שמלאכים הם ואינם אוכלים. ועוד קשה, שלשון רש"י היא, ויאכלו, נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג. עכ"ד. ולא ייתכן שהמנהג בבית אברהם הוא לאכול בשר וחלב יחדיו. ושני מהלכים עיקריים נאמרו במדרשים ובמפרשים בביאור העניין. החזקוני מביא שאפשר שהמעשה עם המלאכים היה כהוגן, שאברהם מצידו והמלאכים מצידם הקדימו החלב לבשר, שנאמר בפסוק קודם ויקח חמאה וחלב ולאחר מכן ובן הבקר, ודבר זה מותר. וכך כתב בבכור שור, חמאה וחלב ואחר כך בן הבקר, שלא לאכול החלב אחר הבשר כי שומר מצוות היה אברהם אבינו. ובדעת זקנים הביא מדרש שאומר שקיים אברהם ע"ה אפילו עירובי תבשילין, דהיינו תבשילין מעורבי...

אותו ולא אותה בלך לך (פרק יז פסוק יב), ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. ע"כ. למדנו בגמרא בקידושין (דף כט ע"א), האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים וכו'. ועוד אמרו, למולו מנלן, דכתיב וימול אברהם את יצחק בנו, והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר, והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. איהי מנלן דלא מיחייבא, דכתיב כאשר ציווה אותו אלוקים, אותו ולא אותה וכו'. ע"ש. כלומר, הביאה הגמרא שהאב חייב במילת בנו. והנה, פשוט לגמרא שאין הבן מיד מצווה, בן שמונת ימים, למול את עצמו, כי הרי אינו שייך בדבר. מכל מקום, מבררת הגמרא מדוע האב נתייחד בחובה למול את בנו יותר מאשר שאר הקרובים או האנשים בכלל. הביאה הגמרא כמקור את הפסוק האמור אצל אברהם, וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציווה אותו אלוקים, פסוק הקושר את המילה בהיות יצחק בנו של אברהם. וכאשר האב לא מל את הבן מחוייבים בית דין למולו, והמקור לדבר מהלשון המול לכם כל זכר, לכם ב...

אשר איננה טהורה בנח (פרק ז פסוק ח), מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן העוף וכל אשר רומש על הארץ. ע"כ. אמרו על כך בגמרא בפסחים (דף ג ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה וכו'. ובאורייתא מי לא כתיב טמא, אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקיה, כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה. כדאמר רב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ע"ש. במקום לנקוט את המילה הטמאה, חמש אותיות, נקטה התורה בלשון אשר איננה טהורה, בשלוש עשרה אותיות שהן שמונה אותיות נוספות, ללמד שאל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ולשון טהרה עדיפה על פני לשון טומאה. ואכן, למסקנא קובעת הגמרא שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה גם אם הלשון הקצרה מגונה ביחס ללשון הארוכה ורק כאשר הלשונות שווים באורכם יש להימנע מהלשון המגונה. בכל זאת, מסבירים המפרשים, בכמה מקומות, כגון בנח, האריכה התורה כדי לחזר אחר הלשון הנקייה כדי ללמד את הדבר הזה בעצ...

היה לו להשיב דברי מי שומעין בבראשית (פרק ג פסוק יד), ויאמר ה' אלוקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. ע"כ. וכתב רש"י, מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. עכ"ד. ומקור הדברים בסוגיית הגמרא בסנהדרין (דף כט ע"א), אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מניין שאין טוענין למסית, מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא, לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב שומעין. ע"ש.  ואם תאמר, מדוע כל מסית שבעולם לא יכול לפטור עצמו בטענה זו, השיב בשפתי חכמים שדווקא הנחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאה תקלה על ידו, לפיכך שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד. אבל מסית שנצטווה בתורה שלא להסית, נמצא כשהסית עובר על מצוות השם שציווה שלא להסית, ולכן גם אם מצד היחס המתקיים בין המסית והמוסת שבו שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד הרי סוף סוף עבר על דברי ה...

ומשה כותב בדמע בוזאת הברכה (פרק לד פסוק ה), וימות שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. ע"כ. ופרש"י, וימת שם משה, אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה, אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. עכ"ל. פירוש, שואל רש"י, וכי אפשר שמשה כותב, חי, את הפסוק בו נאמר כי הוא עצמו מת, ומביא רש"י את תשובות התנאים בעניין. לדעה אחת אכן רק עד פסוק זה כתב משה, ומכאן ואילך, שמונה פסוקים, כתב יהושע. ולדעה אחרת אין הדבר ייתכן, כי אם יהושע כתב את שמונת הפסוקים לאחר מיתת משה, בהכרח בחיי משה אין ספר התורה היה שלם, ואם כן מה פשר הפסוקים ויצו משה את הלויים וכו' לקוח את ספר התורה הזה וכו' שמבואר בהם שמשה התייחס לספר התורה הזה, דהיינו ספר התורה שאינו חסר כלום. אלא בהכרח משה כתב גם את הפסוקים המדברים על מיתתו, בבחינת הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. ופירוש בדמע, בפשטות, הוא צער, כלומר שמשה כתב את עניין מיתתו בצער, כביכול תוך כדי שהוא דומע. אך צריך ביאור, אם כן, מה תשובה...

ושחמתה מרובה מצילתה בריש מסכת סוכה (דף ב ע"א) שנינו, סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ורבי יהודה מכשיר. ושאינה גבוהה עשרה טפחים ושאין לה שלוש דפנות ושחמתה מרובה מצילתה, פסולה. ע"כ. ופרש"י, ושחמתה מרובה מצילתה, המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו, ועל שם הסכך קרויה סוכה. עכ"ל. הרי שלרש"י ז"ל פסול חמתה מרובה מצילתה הוא שכאשר החמה מרובה מהצל הרי היא מבטלת את הצל וכאילו אין בסוכה צל כלל. סוכה בלי צל אינה סוכה, כפי שסוכה בלי דפנות אינה סוכה, ולכן פסולה. זהו מה שכתב שהמועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו. או שמא, אין הפשט שסוכה בלי צל אינה סוכה, אלא שאפילו אם לסוכה יש שם סוכה, על כל פנים הדרך לקיים ישיבת סוכה היא על ידי ישיבת בצל סוכה, ולפי שלסוכה זו אין צל אין שום דרך לקיים בה ישיבת סוכה, בבחינת אגוזים לאדם בלי שיניים. אכן, הוסיף רש"י בסו"ד את המילים ועל שם הסכך קרויה סוכה, להדגיש שעם פגם כ"כ מהותי בסכך שאין בו כלל צל ישנו גם פגם בשם הסוכה ואין זו סוכה כלל. הריטב"א כתב, ושחמתה מרובה מצלתה, פי' דלא חשיב סככה. עכ"ד. היינו שעם פגם שהחמ...

ושמה לא תבוא אל הארץ בהאזינו (פרק לב פסוק נב), כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. ע"כ. ולכאורה כפל בלשונו פעמיים. מאחר שאמר כי מנגד תראה את הארץ, כלומר תסתפק בראיית הארץ מרחוק, לשם מה צריך להוסיף ולומר ושמה לא תבוא. ומאחר שאמר תראה את הארץ וחזר ואמר ושמה לא תבוא, וברור שהמילה שמה הולכת על המילה הארץ, לשם מה צריך לחזור ולפרש אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. רש"י וכמותו כתבו הרבה מפרשים, פירשו מילת מנגד מרחוק, ולפיהם אכן ק"ק לשם מה היה צריך להוסיף ושמה לא תבוא אחר שכבר הגביל ה' את משה לראות מרחוק. אכן, יש שכתבו שמנגד אינו לראות מרחוק אלא לרחוק, כלומר, למערב הארץ שהוא המרוחק ביותר מהיכן שעמד משה. ודומה הדבר למה שכתב בשיר השירים (פ"ז פ"ב) שישראל מקלסים את הי"ת בבחינת ראש עד הרגליים, כך כאן מתבונן משה מהרחוק ועד לקרוב. ואם כך, כשאמר ה' למשה להסתכל למרחוק ולא מרחוק, אין כלולה בזה הגבלה מלהיכנס לארץ ולכן צריך להוסיף אותה במפורש. המפרשים, בעלי התוספות ועוד, כתבו כי שני העניינים הנזכרים בפסוק, כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבו...

אף על פי שהתוודה ביומא (דף פז ע"ב) שנינו, תנו רבנן, מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה. ואף על פי שהתודה קודם שאכל ושתה מתודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה. ואף על פי שהתודה ערבית יתודה שחרית, שחרית יתודה במוסף, במוסף יתודה במנחה, במנחה יתודה בנעילה. ע"כ. ופרש"י, מתוודה עם חשיכה, לאחר אכילה משקיבל עליו יום הכיפורים. אבל אמרו חכמים יתוודה קודם שיאכל וישתה שמא תיטרף דעתו, מחמת שכרות, כלומר, ולאחר מכן כבר לא יוכל להתוודות. ואף על פי שהתוודה קודם שאכל ושתה מתוודה לאחר שיאכל וישתה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה, של חטא, כלומר, אם אינו שיכור ומסוגל הוא לומר ווידוי אזי יש עניין שיתוודה שוב לאחר הסעודה שמא אירע בסעודה איזה חטא. כך לפי"ד רש"י. ובכל מקרה אומרת הגמרא שחוזר ומתוודה גם בשחרית, במוסף, במנחה ובנעילה. וריבוי וידויים זה צריך ביאור. מילא מובן הוידוי הראשון, קודם הסעודה, שכן הוידוי הראשון בודאי נדרש, וכן מובן הוידוי השני, לאחר הסעודה, שמא קלקל בסעודה בדבר חטא כדפרש"י, אך הוידויים הנוספים לא ...

עצרת לה' ולכם בגמרא בביצה (דף טו ע"ב) שנינו, תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר הללו בעלי פטסין. כת שניה, אמר הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר הללו בעלי כדין. כת רביעית, אמר הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם, בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם. אמר מר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והא שמחת יום טוב מצוה היא, רבי אליעזר לטעמיה, דאמר שמחת יום טוב רשות. דתניא, רבי אליעזר אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. רבי יהושע אומר חלקהו חציו לה' וחציו לכם. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר עצרת לה' אלהיך, וכתוב אחד אומר עצרת תהיה לכם, הא כיצד, רבי אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר חלקהו חציו לה...

הטף למה באו בוילך (פרק לא פסוק יב), הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ע"כ. עניינה של מצוות הקהל, אומר החינוך, שנצטוינו שיקהל עם ישראל כולו אנשים ונשים וטף במוצאי שנת השמטה בחג הסוכות ביום שני בחג, ולקרוא קצת מספר משנה תורה באזניהם שהוא אלה הדברים, ועל זה נאמר הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'. עכ"ד. אם כן, בלשון הפסוק ובביאורו נתפרש שבכלל הקהל נמצאים האנשים, הנשים והטף. ופרש זאת רש"י, האנשים ללמוד, והנשים לשמוע, והטף למה בא לתת שכר למביאיהם. עכ"ל. ומקורו בגמרא בחגיגה, דף ג ע"א, תנו רבנן מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. אמר להם, מה חידוש היה בבית המדרש היום. אמרו לו, תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין. אמר להם, אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי היתה, שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום. אמרו לו, בפרשת הקהל. ומה דרש בה, הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף...

לא בשמים היא בניצבים (פרק ל פסוק יב), לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ע"כ. ומפרשים המפרשים את דברי התורה באחד משני פנים. באופן אחד, לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו, שאם הייתה התורה בשמים יכול היית לטעון שאין שום דרך להנגיש את התורה ועי"כ להיפטר מחובת שמירתה. כעת, שאין התורה בשמים ואין אתה יכול לטעון כן, מחוייב אתה בשמירת התורה. כך באופן אחד. באופן נוסף, לא בשמים היא, שאם הייתה התורה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה גם אם לא היית מצליח למצוא דרך לעשות כן. רש"י נקט כדרך השנייה, לא בשמים היא, שאילו הייתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה. עכ"ד. אם תאמר, מדוע באמת צריך אתה לעלות אחריה אפילו אם היא רחוקה עד למאוד, נראה שרש"י והמפרשים כמותו אוחזים כי לא ייתכן, גם לא כהו"א, שהתורה תהא מופקעת מבני האדם. גם אם בשמים היא או מעבר לים היא, עכ"פ ניתן להשיגה בשמים או מעבר לים אפילו אם הדרך להגיע לשם קשה וכמעט בלתי אפשרית. לכן יש צוהר לתבוע את האדם על זה. כך ניתן להבין בפשטות, אך מכל מקום אפשר לדון בזה ואכמ"ל. אכן ישנם ש...

שיר של יו"ט ורוב בגמרא בביצה (דף ד ע"ב), אתמר שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה. דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום כולו, פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלויים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש וכו'. ע"כ. פירוש, ביצה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה אסורה בשני הימים, משום ששני הימים של ראש השנה תיקנו חכמים לנהוג בהם בכל מקום בתורת ודאי כקדושה אחת ארוכה ולא בתורת ספק. לגבי יו"ט שני של שאר המועדים, אכן, הדין הוא להלכה שביצה שנולדה ביום הראשון מותרת בשני, לפי שממה נפשך אחד משני הימים הוא חול כך שאו שהביצה נולדה ביום חול או שאנו באים לאוסרה ביום חול ובשני המקרים מותרת. ומה הטעם שתיקנו את ראש השנה להיות שני ימים בתורת ודאי, אומרת הגמרא, משום שבראשונה היו מקבלים עדות החודש של תשרי במשך כל היום השלושים של אלול. אם היו מגיעים העדים, אפילו לקראת סיום היום, אותו היום היה מתקדש למפרע מתחילתו בקדושת יום טוב של ראש השנה, ולכן גם לפני הגעת העדים היו נמ...