אותו ולא אותה

אותו ולא אותה

בלך לך (פרק יז פסוק יב), ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם. ע"כ.

למדנו בגמרא בקידושין (דף כט ע"א), האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות ויש אומרים אף להשיטו במים וכו'. ועוד אמרו, למולו מנלן, דכתיב וימול אברהם את יצחק בנו, והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה דכתיב המול לכם כל זכר, והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. איהי מנלן דלא מיחייבא, דכתיב כאשר ציווה אותו אלוקים, אותו ולא אותה וכו'. ע"ש.

כלומר, הביאה הגמרא שהאב חייב במילת בנו. והנה, פשוט לגמרא שאין הבן מיד מצווה, בן שמונת ימים, למול את עצמו, כי הרי אינו שייך בדבר. מכל מקום, מבררת הגמרא מדוע האב נתייחד בחובה למול את בנו יותר מאשר שאר הקרובים או האנשים בכלל. הביאה הגמרא כמקור את הפסוק האמור אצל אברהם, וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציווה אותו אלוקים, פסוק הקושר את המילה בהיות יצחק בנו של אברהם. וכאשר האב לא מל את הבן מחוייבים בית דין למולו, והמקור לדבר מהלשון המול לכם כל זכר, לכם בלשון רבים, וכשלא מלו אותו בית דין חייב הבן כשיגדל למול את עצמו, שהרי כתוב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה.

מכל מקום, האם אינה חייבת במילת בנו, שכן כתוב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציווה אותו אלוקים, ודורשים אותו ולא אותה, שהאם פטורה ממצוות מילה.

קושיא ידועה הקשו התוספות (ד"ה אותו) על כך, ואם תאמר למה לי קרא, תיפוק ליה דמצוות עשה שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות. כלומר, לשם מה נדרש פסוק למעט את האם ממצוות מילה אם בלאו הכי היה מקום לפוטרה מצד שמילה היא מצווה התלויה בזמן, שכן מצוותה ביום השמיני, וכלל הוא שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. התוספות ענו על שאלתם, ויש לומר, כיוון דמיום השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא. אך הוסיפו להקשות, ואם תאמר אכתי מצוות עשה שהזמן גרמא הוא דאין מלין אלא ביום. ויישבו, דאתיא כמאן דאמר התם דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה. כלומר, קיבלו התוספות את טענתם השנייה וביארו שהדבר הולך רק לשיטת הסוברים שמילה שלא בזמנה נוהגת גם בלילה, כך שאינה מצווה התלויה בזמן מבחינה זו.

וביארו האחרונים, בשם ר' חיים, יסוד בדבר. הנה, מצוות עשה שהזמן גרמא הינה מצווה שהחיוב בה הוא כל הזמן אך הזמן שלה מוגבל. במובן מסויים האדם חייב בלולב במשך כל השנה אלא שזמן נטילת הלולב הוא דווקא במועדו הראוי לו בחג הסוכות. מצווה כגון זו, שחיובה לעולם וזמנה מסויים, זו מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות ממנה. מצוות מילה, מנגד, אינה מצווה כזו. היום השמיני אינו זמן המצווה אלא שהחל מהיום השמיני מתחיל לחול חיוב המצווה. כפי שבכל המצוות אין כלל חיוב על האדם קודם לגיל שלוש עשרה, כך גם אין חיוב במילה קודם ליום השמיני. מצווה כזו שאין לה עצמה באמת זמן, כפי שסוכות הוא זמנו של הלולב, אלא רק החיוב שלה מתחיל מזמן מסויים, אינה מצוות עשה שהזמן גורם לה ולכן נשים אינן פטורות ממנה אלמלא מתמעט הדבר במפורש מפסוק. והנה, אפשר שזו באמת גם כוונת התוספות שהדגישו כי מצוות המילה מתחילה ביום השמיני ואין לה הפסק. העובדה שאין למצווה הפסק, נדמה, אינו הסיבה כי אם הסימן לשונות של מצוות המילה. אם ישנו זמן שאינו תחום, מסתבר שאין זה זמן של המצווה אלא זמן שהחל ממנו חל החיוב במצווה, וככל שזה המצב לא מדובר במצוות עשה שהזמן גרמא.

על קושיית התוספות השנייה, שתיחשב מילה כמצוות עשה שהזמן גרמא מצד שנוהגת ביום ולא בלילה, ענו התוספות שאכן אין הפסוק נצרך אלא למאן דאמר שמילה שלא בזמנה נוהגת אף בלילה. ויש להעיר שאם כן לכאורה לדעת החולקים, שמילה נוהגת לעולם רק ביום, אין מילת אותו נכתבה לדרשה. אכן, יש אחרונים שכתבו כי בכל מקרה צריך היה הכתוב לכתוב אותו ולמעט נשים ממילת הבן עד מתן תורה, שרק במתן תורה נתקבל הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן. אם כן, אין התוס' שואלים מדוע נכתבה מילת אותו אלא מדוע הגמרא לומדת מהמילה אותו במקום לומר שנשים פטורות, כעת, מכיוון שמצוות עשה שהזמן גרמא. בכל מקרה, גם לסוברים שמילה נוהגת רק ביום, נצרכה הדרשה ממילת אותו כדי לפטור נשים אף קודם מתן תורה. ומכיוון שהפטור מהדרשה נדרש אף לאחר מתן תורה לדעת אחת השיטות, העדיפה הגמרא לנקוט בזה ולא נקטה את הפטור מצד מ"ע שהזמן גרמא.

ברם, נדמה שהקושי השני, שמילה אינה נוהגת אלא ביום, גם כן יכול להתיישב על פי הגדרת חיוב מצוות המילה. האחרונים מבחינים בין מצווה עם זמנים שבה כל זמן וזמן כביכול מחדש את המצווה, כמו שמצוות לולב מתחדשת משנה לשנה בחג הסוכות, לבין מצווה שבה שיש לה חיוב אחד מתמשך שיש בו רק זמנים מסויימים שבהם לא ניתן לקיים את החיוב, כפי שאפשר להבין במצוות המילה. התוס' הדגישו שהחל מהיום השמיני חל חיוב המילה ואינו נפסק, וכפי שנתבאר דבר זה מלמד על כך שחיוב המילה בא לעולם רק ביום השמיני, שלא כמו החיוב של מצוות לולב שקיים גם לפני חג הסוכות, החל מגיל שלוש עשרה. אמנם, הצד השני למטבע הוא שהחיוב של הלולב מתחדש כל פעם כאשר מגיע זמנו בחג הסוכות, מה שאין כן בחיוב המילה שהחיוב ביום השמונה עשר הוא אותו החיוב של היום השמיני, הוא ולא אחר. מה שבלילות שבין היום השמיני ליום השמונה עשר לא ניתן היה למול, אין זה מחלק בין החיובים, אלא רק דין בעלמא שלא ניתן לממש את חיוב המילה בלילה. לכן גם הדין שמילה אינה נוהגת בלילה אינו גורם לה להיות מצוות עשה שהזמן גרמא.

תירוצים רבים נוספים נאמרו בעניין זה, מדוע החיוב החל מהיום השמיני והחיוב רק בימים אינו מגדיר את מצוות המילה כמצוות עשה שהזמן גרמא. נביא כמה מהם.

התוספות במסכת מגילה (דף כ ע"א ד"ה דכתיב) כתבו, דאי לאו אותו הוה אמינא שמה שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא היינו היכא דליכא כרת, דומיא דמצה ושמחה והקהל שאין בהן כרת ומהן ממעטים נשים, אבל מילה שיש בה כרת ונכרתו עליה שלוש עשרה בריתות הווה אמינא דמחייב בהו נשים למול את בנייהו, קמ"ל אותו דלא. עוד כתבו התוספות שם, אי נמי, למילה שלא בזמנה וכמאן דאמר דנוהגין בין ביום בין בלילה, כפי שכתבו התוס' כאן. אלא שהתירוץ הראשון מיישב את שני העניינים, גם את החיוב החל מהיום השמיני וגם את החיוב בימים, והתירוץ השני אינו מיישב אלא את הקושי השני. אכן, התוס' שם לא הקשו מלכתחילה אלא מהחיוב של המילה ביום ולא בלילה, ואולי היה פשוט להם מה שנתבאר בתוס' בקידושין שהחיוב שחל החל מהיום השמיני שונה מהותית מהזמנים במצוות עשה שהזמן גרמא וכפי שנתבאר.

התוספות רי"ד תירץ שמה שהמילה נעשית ביום השמיני אינו מגדיר את המצווה כמצווה התלויה בזמן, לפי שהיום השמיני אינו יום קבוע וידוע בשנה, מה שאין כן בשאר הזמנים, כגון סוכות, שהוא זמן מסויים, ידוע וקבוע. אך הקשה עוד, כפי שהקשו התוס', שכן מילה אינה נוהגת בלילה אלא רק ביום, כמו ציצית, ומצד זה יש להחשיבה כמ"ע שהזמן גרמא כפי שאומרת הגמרא לגבי ציצית. על כך השיב, שאע"פ שמילת הבן יש לה זמן, האב נצטווה על ידי הבורא להתעסק במילת בנו ולעסק הזה אין זמן, כך שגם ביום וגם בלילה עליו לטרוח ולהכין צרכי מילת הבן. לכן אלמלא המיעוט גם אשה הייתה חייבת במצוות ההתעסקות במילה שהיא אינה לה זמן.

ונדמה ששתי הטענות שהעמיד התורי"ד משלימות זו את זה. אלמלא הטענה שהחיוב החל מהיום השמיני לא היה גורם למילה להחשב כמצוות עשה שהזמן גרמא כיוון שהיום השמיני אינו יום מסויים, הרי גם אם אנו אומרים שהחיוב במצוות המילה הוא להתעסק ולהשתדל לקיים את המילה ביום ובלילה, הרי מן הסתם אין חיוב על האב להשתדל בדבר משחר ההיסטוריה. ישנה איזו נקודת התחלה שהחל ממנה חל החיוב להשתדל, בין אם מדובר ביום לפני המילה, משעת הלידה, ההריון, החתונה וכו'. ועד כמה שישנה נקודת התחלה שהחל ממנה חל החיוב להשתדל במילה הרי חוזרת השאלה שנקודת הזמן הזו תגדיר את המצווה כמצוות עשה שהזמן גרמא. לכך צריך להגיע לכך שכיוון שנקודת ההתחלה אינה נקודה קבועה ומסויימת, שוב אינה נחשבת להגדיר את המצווה כמ"ע שהזמן גרמא. וכן להיפך, אלמלא הטענה שהמצווה במילה המוטלת על ההורה היא להתעסק ולהשתדל יום וליל שהמילה תבוצע כהוגן, הרי גם אם היום השמיני או נקודת התחלת החיוב אינן מגדירים את המצווה כמ"ע שהזמן גרמא, עדיין נותרת השאלה מדוע העובדה שאין מילה נוהגת בלילה אינה מחשיבה את המצווה כמצווה שהזמן גרמא. לכן צריך גם את טענת התוס' רי"ד הראשונה והשנייה יחדיו.

הראשונים, הרמב"ן, הריטב"א והר"ן כתבו שצריך מיעוט ללמד שנשים אינן חייבות במילת הבן מכיוון שסד"א שהפטור של מצוות עשה שהזמן גרמא נאמר רק במצוות שבגופן כמו תפילין, שמשם למדנו כן, אבל מצות מילה שהיא לאחרים ואשה אינה שייכת בה היה מקום לחייבה כמו שבית הדין חייבים למול את הבן. לכן בא המיעוט והשמיענו שאינה חייבת בכך.

והנה, בספר המקנה כתב שלא התכוונו הראשונים אלא לדברי התוס' רי"ד, שהיות שמצוות המילה אינה בגופה אלא בגוף אחר ומה שמוטל על האב הוא ההתעסקות במילה, שוב המצווה אינה מצווה התלויה בזמן שכן לעולם ישנו חיוב להתעסק במילה ביום ובלילה ואין זו מצוות עשה שהזמן גרמא. ברם, יש להעיר על כך שתי הערות. אחת, שאם כוונת הראשונים לומר שהמצווה היא ההתעסקות במילה, לשם מה טענו שהדבר דומה לחיוב של בית דין למול. במה החיוב של בית דין מוכיח יותר מהחיוב של האב שהמצווה במילה היא ההתעסקות וההשתדלות לקיים את המילה. אדרבה, כל טענת התוס' רי"ד היא שכל הדרישה של הקב"ה במצוות המילה היא להשתדל ולהתעסק בקיומה, ואין בזה חילוק בין האב לבית דין. ושתיים, שלפי מה שנתבאר הרי אין די בכך שהמצווה היא ההתעסקות במילה כדי לבאר מדוע אין המצווה היא מצוות עשה שהזמן גרמא, דתינח המצווה קיימת בין ביום ובין בלילה, אבל הרי ודאי המצווה אינה קיימת מעולם ויש לה התחלה, או בסמוך למילה, ללידה או איזשהו זמן אחר שמהווה את נקודת ההתחלה שממנה יש לפעול ולהשתדל בדבר. את התשובה על החלק הזה, מדוע היום השמיני אינו גורם למצווה להיות תלויה בזמן, לפי הסבר המקנה הראשונים לא ביארו. ומיהו, יש ליישב שאת החלק הזה הראשונים גם לא שאלו.

לכן נראה שהראשונים התכוונו בתירוצם לעניין אחר. הם לא דנו בשאלה האם חיוב המילה הוא החיוב במילה עצמה או החיוב להתעסק ולהשתדל לקיים את המילה, שכן ביחס לזה לא נראה לחלק בין האב ובין בית הדין, אלא בשאלה ביחס לגוף של מי נקבע החיוב. כפי שהדגישו, החיוב של האשה, אלמלא המיעוט, צריך היה להיות לכל הפחות כמו חיובם של בית הדין. חיובם של בית הדין, מסתבר, אינו חיוב עצמי, רוצה לומר, בית הדין אינם חייבים במילת הערל באופן ישיר. גדר החיוב הוא שהערל חייב במילתו, והחיוב של הערל על עצמו, לאחר שחל, משותף גם עם בית הדין שפועלים לקיימו. אם כן, גם ביחס לאשה, אין זה חיוב שלה במילת הבן כדי שנאמר שנשים לא מתחייבות במצוות עשה שהזמן גרמא. זהו חיוב של הבן הערל, שהוא עצמו חייב במילה גם אם זו מצוות עשה שהזמן גרמא, שאלמלא המיעוט היה משותף ומתייחס אל האם באותה מידה שהוא יכול להתייחס לבית הדין. רק חיובים שבאים ישירות לחול על האשה אינם חלים אם הם חיובים של מ"ע שהזמן גרמא, אבל חיובים שחלים ביחס לגוף של הבן ורק משותפים עם האם, אין הפטור של האם ממ"ע שהזמן גרמא מעלה ומוריד לגביהם. ובאשר לחיוב האב, ממנו אין ראיה שהחיוב נקבע דווקא ביחס לגוף של הבן, שכן ייתכן שנקבע ביחס לגוף של האב והאב חייב בו לפי שאינו פטור ממ"ע שהזמן גרמא. רק מבית הדין, שלא מסתבר לתלות חיוב מילה בגופם, כי גופם אינו שייך בדבר, מלמדים את המנגנון של החלת החיוב ביחס לגוף הבן ושיתופו עם אנשים אחרים, מה שהיה מקום לומר גם ביחס לאם, אלמלא מיעט הכתוב אותו ולא אותה: