ומשה כותב בדמע

ומשה כותב בדמע

בוזאת הברכה (פרק לד פסוק ה), וימות שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'. ע"כ. ופרש"י, וימת שם משה, אפשר משה מת וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע. ר' מאיר אומר אפשר ספר התורה חסר כלום והוא אומר לקוח את ספר התורה הזה, אלא הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. עכ"ל.

פירוש, שואל רש"י, וכי אפשר שמשה כותב, חי, את הפסוק בו נאמר כי הוא עצמו מת, ומביא רש"י את תשובות התנאים בעניין. לדעה אחת אכן רק עד פסוק זה כתב משה, ומכאן ואילך, שמונה פסוקים, כתב יהושע. ולדעה אחרת אין הדבר ייתכן, כי אם יהושע כתב את שמונת הפסוקים לאחר מיתת משה, בהכרח בחיי משה אין ספר התורה היה שלם, ואם כן מה פשר הפסוקים ויצו משה את הלויים וכו' לקוח את ספר התורה הזה וכו' שמבואר בהם שמשה התייחס לספר התורה הזה, דהיינו ספר התורה שאינו חסר כלום. אלא בהכרח משה כתב גם את הפסוקים המדברים על מיתתו, בבחינת הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע.

ופירוש בדמע, בפשטות, הוא צער, כלומר שמשה כתב את עניין מיתתו בצער, כביכול תוך כדי שהוא דומע. אך צריך ביאור, אם כן, מה תשובה יש בכך על השאלה שנשאלה מלכתחילה, כיצד משה יכול לכתוב בעודו חי את המילים וימות משה. אכן, אפשר לומר שהשאלה היא רק האם הדבר אפשרי שמשה כותב על עצמו שהוא מת, והתשובה לכך, בהתאם, היא שאין הכי נמי ומשה כתב על עצמו את הדברים בצער, אבל עדיין נבוא אנו ונקשה מדוע באמת הדבר תקין שמשה כשהוא חי כותב על עצמו שהוא מת, והרי דומה הדבר לשקר ח"ו. 

הענייין מובא בסוגיית הגמרא בבבא בתרא (דף טו ע"א) וכך נאמר שם, אמר מר יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. תניא כמאן דאמר שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתני' וימת שם משה עבד ה', אפשר משה חי וכתב וימת שם משה, אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י, ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה, אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו. כמאן אזלא הא דא"ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן, לימא ודלא כר"ש. אפילו תימא ר"ש, הואיל ואשתנו אשתנו. ע"ש.

הנה, הביאה הגמרא את הפסוק מירמיה (פרק לו פסוק יח), ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אליי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו, ובפשטות הכוונה לסייע לדעה השניה, המובאת בשם ר"ש, שמשה כתב את הפסוקים האלו בדמע. אכן, רש"י שם כתב, אכולה מילתא קאי דקאמר הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב כמה שמצינו שהנביאים כותבים מפי רבם. עכ"ל. כלומר, הפסוק בא להביא דוגמא לכך שהנביאים כותבים מה שהקב"ה אומר להם, דבר המוסכם על הכל, אבל אין כאן סיוע מסויים לפירוש השני.

עוד רצתה הגמרא לקשר בין המחלוקת בדבר מי כתב את הפסוקים האחרונים עם המחלוקת האם מפסיקים בהם לקרוא לעולה נוסף שיקרא חלק מהפסוקים או שאחד קורא את כל שמונת הפסוקים. הציעה הגמרא ואמרה שמי שסובר שיחיד קורא אותן, בהכרח סובר שיהושע כתב את הפסוקים. ביאר זאת רש"י, כיוון שנשתנו משאר התורה. לאחר מכן דחתה זאת הגמרא ואמרה שאפשר שגם הסובר שמשה כתב את הפסוקים מודה שיחיד קורא אותן ואין מפסיקין בהן, הואיל ואישתנו, מסביר רש"י, לכתוב בדמע, אישתנו.

ולכאורה הדבר תימה, תינח למאן דאמר שיהושע כתב את הפסוקים, שינוי גדול ומהותי הוא בין כל התורה לבין שמונת הפסוקים. במה מתייחד ספר אם לא במי שכתב אותו. אבל למאן דאמר שמשה כתב את הפסוקים בצער ובדמע, מה שינוי יש בצער עד כדי הדין שיהא יחיד קורא אותן.

הנה, הסוגיא מופיעה גם בגמרא במנחות, דף ל ע"א, ויותר ממה שקראתי לפניכם כתוב שם ברש"י. עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, פרש"י, הקדוש ברוך הוא אומר, ומשה אומר אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב, מכאן ואילך משה כותב בדמע, ולא היה אומר אחריו מרוב צערו, כמו שנאמר להלן מפיו יקרא וכו', שלא היה אומר אחריו משום דקינות הוו, כלומר, והיה אז בצער. ע"ש. היינו שלא רק שמשה כתב את הדברים בצער, אלא שגם היה נמנע מלחזור על הדברים בדיבור בניגוד למה שהיה נוהג בשאר התורה. אם כך, כעת יותר מתחוור ההבדל המהותי בין כל התורה לשמונת הפסוקים אף לדעה שמשה כתבם, שבעוד את כל התורה היה משה אומר וכותב, את הפסוקים האלו משה היה כותב בלחוד בלי לחזור עליהם בקול, ושינוי כה מהותי בדרך הכתיבה, גם אם אינו מהותי כמו שינוי זהות הכותב, די בו כדי להפריד את החלקים בתורה וכדי שיהא קורא יחידי לשמונת הפסוקים. ומביאה הגמרא סיוע לכך מהפסוק מירמיה, שגם שם לא היה אומר אחריו משום שמדובר בקינות ובדברים מצערים, ולא כפי שכתב רש"י כאן שהפסוק מסייע לדבר שאין לגביו חולק שהנביאים כותבים את מה שהקב"ה אומר.

ונראה עוד, שאם משה נמנע במיוחד בשמונת הפסוקים מלומר את שהוא כותב, בניגוד למה שהיה עושה בכל התורה, הדבר מיישב גם את התמיהה כיצד אין זה דבר שקר שמשה מעיד על עצמו שהוא מת. נדמה שייתכן שטענה זו הייתה עומדת אילו היה משה בא ואומר בפיו שהוא מת והרי זה כאילו מעיד דבר שאינו נכון, אבל כעת שנתבאר שנמנע מלומר את הדברים, בין אם זה משום שהם דברים מצערים שאף אחד לא היה יכול לאומרם ובין אם זה משום שהם דברים שאינם נכונים כאשר הוא אומרם על עצמו, התמיהה איננה. אכן, ביחס לכתיבה נדמה שאפשר לומר בפשטות שאין זה שקר בעצם מציאות המילים בתורה שמשה מת, אפילו אם משה כתב אותם, שכן התורה לשל עצמה איננה עדות התלויה בזמן. קיומה, על כל חלקיה, עומד הרבה לפני והרבה אחרי השעה שבה כתב משה את התורה. לכן ביחס לכתיבה ולמילים עצמן קושיא מעיקרא ליתא, רק ביחס לדיבור ניתן לתמוה כיצד משה מדבר על כך שהוא מת והרי הוא חי, וגם תמיהה זו מתיישבת בכך שמשה כתב את הדברים בדמע, בצער, ולכן בלאו הכי לא חזר עליהם בקול.

פירוש נוסף ומחודש הביא הריטב"א, וכ"כ עוד ראשונים, שהכוונה בכך שמשה כותב בדמע הוא שכותב בדמע ממש, בדמעות במקום בדיו. ואם כך הדבר, מובן אף יותר החילוק בין כל התורה לבין שמונת הפסוקים שאין מפסיקים בהם לעליות, כי כתיבה בדמעות היא ודאי דבר שונה בתכלית. ועוד אפשר שזהו העניין שמביאים מהפסוק בירמיה, שהדגיש שם בדבריו את הדבר שעימו כותב את הדברים, בדיו, כמו שכאן הדגיש שכותב בדמע, או שמא ששם הוצרך להדגיש שכותב בדיו להוציא ממה שאמר כאן שכותב בדמע. ואף מבחינת מדבר שקר תרחק, איתא במהרש"א, הדבר יותר רחוק, כי לא רק שאין משה אומר את הדברים בקול, כפי שנתבאר, אלא שגם לא כתב אותם בכתב שמתקיים כמו כתב רגיל בדיו.

ושני דיונים מעניינים נדונו בהקשר זה. ידוע כי בשבת בתפילת מנחה אומרים צדקתך, וטעם הדבר, מבאר המשנה ברורה (סי' רצב סק"ו) וא"ד, דמתו בו יוסף משה ודוד, ולכן נהגו שלא לקבוע אז מדרש כי חכם שמת כל המדרשות בטלים. וב"ח האריך להוכיח שלא מת משה בשבת רק בע"ש ולא נגנז עד שבת במנחה בשעתא דעת רצון וכמ"ש בזוהר ואנו אומרים צדוק הדין עליו בזמן שנגנז. וי"מ דאומרים צדקתך להצדיק הדין על הרשעים שחוזרין לגיהנם במו"ש. עכ"ד. היינו שישנה מחלוקת האם משה רבינו נפטר בשבת. ולכאורה הדבר תלוי בדיו שעימה כתב משה את התורה באותה שעה, שאם משה כתב בדיו ממש, מסתבר שלא נפטר בשבת, כי כיצד יהיה משה כותב בדיו בשבת, אבל אם כתב בדמעות אפשר שזו כתיבה שאיננה מתקיימת ואינה אסורה מן התורה. ברם, אם כתיבה בדמע זו כתיבה שאיננה מתקיימת, באנו מכאן לנדון נוסף, האם אפשר לכתוב ספר תורה, או לכל הפחות את שמונת הפסוקים שבסופו, בכזו כתיבה. יש שפירשו שהיו דמעותיו של משה שחורות כדיו והיו כשרות מצד הדינים הרגילים של כתיבת ספר תורה, וצריך לומר שאע"פ שהיה זה כתב מספיק להואיל לספר תורה מכל מקום לא חשיב כתב המתקיים לעניין שבת ולעניין דבר שקר, כדברי המהרש"א, ויש עוד מקום לדון בזה אכמ"ל.

הרש"ר הירש מעלה בעניין רעיון נוסף, וכך דבריו, עד כה חזר משה על דברי ה' בטרם כתבם, אך את שמונת הפסוקים האלה הוא כתב בשתיקה ובדמעות. עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע. אפשר שמאמר זה כולל גם את הרעיון הבא. הדברים שמשה כתבם עד כה נאמרו גם אליו, לתשומת לבו, משום כך חזר עליהם לצורך עצמו ואחר כך כתבם למען העם. אך תוכן שמונת הפסוקים האלה חורג מעבר לחיי חלדו ולא היה בהם דבר שמשה חייב לשים אותו אל לבו. והדברים אמורים בייחוד בפסוקים האחרונים המזכירים את תהילתו לדורות. את שמונת הפסוקים האלה הוא כתב רק באופן אובייקטיבי, על פי ה'. לצורך עמו ובדמעות. עכ"ד. משה כתב את שמונת הפסוקים בדמעות ובשקט, בצורה כמעט טכנית, מפני שכבר אינם שייכים אליו עצמו. הם עוסקים בתקופה שלאחריו. משה אינו משייך את עצמו למה שהוא כותב וכאילו, במובן מסויים, נכתבים הדברים מעצמם. אם כך, שפיר מובן שכלל לא שייך לדון את הדברים כשקר ח"ו, כי מבחינה זו לא שונה כתיבה שמבצע משה מכתיבה שמבצע כל אחד אחר מאחר שמשה מנתק את חושיו והכרתו מהמילים היוצאות תחת ידו: