היה לו להשיב דברי מי שומעין
היה לו להשיב דברי מי שומעין
בבראשית (פרק ג פסוק יד), ויאמר ה' אלוקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. ע"כ. וכתב רש"י, מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. עכ"ד. ומקור הדברים בסוגיית הגמרא בסנהדרין (דף כט ע"א), אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן מניין שאין טוענין למסית, מנחש הקדמוני, דאמר רבי שמלאי הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקדוש ברוך הוא, לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר, דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, דברי הרב שומעין. ע"ש.
ואם תאמר, מדוע כל מסית שבעולם לא יכול לפטור עצמו בטענה זו, השיב בשפתי חכמים שדווקא הנחש שלא נצטווה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאה תקלה על ידו, לפיכך שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד. אבל מסית שנצטווה בתורה שלא להסית, נמצא כשהסית עובר על מצוות השם שציווה שלא להסית, ולכן גם אם מצד היחס המתקיים בין המסית והמוסת שבו שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד הרי סוף סוף עבר על דברי ה' שלא להסית ועל כך נענש.
סברת דברי הרב ודברי תלמיד נמצאת גם בגמרא בקידושין, דף מב ע"ב, והא דתנן השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, שילח ביד פיקח פיקח חייב. ואמאי, נימא שלוחו של אדם כמותו, שאני התם, דאין שליח לדבר עבירה, דאמרינן דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים. ע"ש. היינו שטעם הדין הידוע שאין שליח לדבר עבירה הוא משום כך, שדברי הרב ודברי התלמיד שומעין לדברי הרב.
ובביאור הטעם שאין שליח לדבר עבירה משום סברת דברי הרב ודברי התלמיד הולכים האחרונים בשתי דרכים ראשיות. דרך אחת, דרכו של הסמ"ע (חו"מ סי' קפב סק"ב), שיכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו, לכך אין המשלח חייב. וכן גם לשון התוס' בב"ק (דף עט ע"א), שאין יודע שהשליח יעבור, ולשון תוס' הרא"ש בב"מ (דף י ע"ב), וסבור המשלח שלא יעשה שליחותו. ומשמעות הדבר, שכיוון שהשליח לא אמור לציית למשלח אלא להי"ת, שהוא רבו ואין דברי המשלח התלמיד גוברים על דבריו, למשלח ישנה סיבה שלא להניח את מה שמניח כל משלח רגיל שהשליח יבצע את שליחותו, ומאחר שאותה סיבה עולה על דעתו, ישנו איזה חסרון או פגם בגמירות דעתו של המשלח במינוי השליח שמחמתו השליחות אינה חלה. גמירות דעת מושלמת לשליחות קיימת כאשר למשלח אין סיבה להסתפק בכך שהשליח יבצע את שליחותו, ודבר זה נעדר כאן. אכן, אם למשלח אין סיבה לפקפק בכך שיעשה השליח את שליחותו מפני שהדבר אסור, וכגון שהשליח הוא יהודי מומר, צריכה השליחות להועיל.
על דרכו של הסמ"ע וסיעתו הערימו האחרונים קושיות לרוב ממקרים שונים בהם מוכח שגם כאשר למשלח אין סיבה לחשוב שהשליח לא יבצע את שליחותו, בכל זאת אמרינן שאין שליח לדבר עבירה. הגמרא הציעה שלא יהיה שליח לדבר עבירה במעילה והתוס' ביארו שבתחילה השליח היה שוגג ואחר כך נזכר, ובאופן זה הרי לא שייך לומר שהמשלח סבור שלא ישמע לו שכן בשעת המינוי היה השליח שכוח, וכן באופן של שליח לדבר עבירה בשכר שגם בו אמרינן אין שליח לדבר עבירה אע"פ שבזה אינו סבור שלא ישמע לו. ושמא אפשר לומר שגם במקרים אלו עדיין ישנו איזה ספק למשלח שמא השליח יזכר או ירתע מלעשות את העבירה אפילו בשכר. ועוד טען הרע"א (בב"מ דף י ע"ב) מהא דשותפין שגנבו שגם בהם אמרינן אין שליח לדבר עבירה, ואף על פי שרואה בעיניו ששותפו ושליחו גונב עימו ואינו יכול לומר קסבור הייתי שלא ישמע לי. לכך ביאר רע"א אחרת וא"ד, אלא על כרחך דכל עיקר הסברא דאין שליח לדבר עבירה כיון שלא היה לו לשמוע, דדברי הרב, ממילא השליחות בטל. דאין יכול להעשות שליח לזה, דיותר צריך לשמוע לדברי הרב. עד כאן מדבריו. ולכאורה ביאור העניין הוא שבשליחות השליח משעבד את עצמו, במובן מסויים, למשלח שלו, ועל ידי אותו מנגנון של שעבוד יכול השליח לפעול עבור משלחו. אם כן, אותו שעבוד לא יכול להתרחש אלא כאשר השליח יכול לבחור להכפיף את עצמו לדברים של המשלח. כאשר ישנו מצב של דברי הרב ודברי התלמיד, השליח אינו יכול להכפיף עצמו לדברי התלמיד שהרי הוא כפוף ועומד תחת דברי הרב.
הרי אלו שני ההסברים בטענה של דברי הרב ודברי התלמיד דברי שומעין בעניין אין שליח לדבר עבירה, לדרכו של הסמ"ע, שיכול לטעון קסבור הייתי שלא ישמע לי ואז ממילא ישנו חסרון בגמירות הדעת של המשלח במינוי השליחות, ולדרכו של הרע"א, שיכול לטעון שהשליח אינו יכול להכפיף עצמו למשלח כיוון שהוא כפוף ועומד תחת הי"ת. ולכאורה דבר תימה הוא, מה עניין לדמות שליח לדבר עבירה ומסית ולטעון את הטענה של זה בזה, הרי שליח לדבר עבירה חלוק ממסית בשני הבדלים מהותיים. האחד, שבשליח הפעולה של המשלח הינה פעולה מהותית, שיוצרת חלות, פעולה של מינוי שליחות, בניגוד למסית שרק עושה פעולה בעלמא של הסתה. והבדל נוסף, שבשליח לדבר עבירה, התביעה והקפידא אינה באה מהשילוח אלא מהעבירה שאכן קרתה לבסוף, בעוד בהסתה המסית נתבע על עצם ההסתה ללא קשר לאיזו תוצאה שלילית הנגרמת ממנה, ואפילו כאשר הניסת לא שמע בקולו חייב.
אכן, נראה שאת ההבדל הראשון אפשר ליישב בקלות לדרכו של הסמ"ע. גמירות דעת היא דבר חשוב לפעולה שיוצרת חלות, אבל לכאורה לא רק לכך. גם פעולה שלא יוצרת שום חלות, צריך שתהא שלמות בדעת בעשייתה. אם כן, כאשר המשלח או המסית טוענים קסבור הייתי שלא ישמע לי ולא הייתה לי גמירות דעת במעשה שעשיתי, הטענה טובה ומתקבלת בין אם המעשה הוא מעשה של מינוי שליחות ובין אם המעשה הוא מעשה הסתה בעלמא. הסתה ללא כוונה ראויה אינה הסתה להתחייב עליה, והרי היא כמו מתעסק בשבת. לדרכו של הרע"א, מנגד, צריך לחדש דבר מה נוסף. לפי רע"א אין שליח לדבר עבירה כיוון שהשליח אינו יכול להשתעבד לשליחות עבור התלמיד על דבר שהוא כבר משועבד לעשותו אחרת עבור הרב, אך יש לומר שהדבר מבוסס על סברא בסיסית אף יותר. באמת אין הרע"א מזכיר עניין שעבוד אלא שלא היה לו לשליח לשמוע למשלח ויותר צריך לשמוע לדברי הרב, וממילא, אומר רע"א, השליחות בטלה. נדמה כי דברי הרע"א מתפרשים לגבי שליחות כחשבון של שעבודים, כלומר, כיון שיותר צריך לשמוע לרב הרי הוא משועבד לרב ואינו יכול להחליף את השעבוד בשעבוד לתלמיד, אבל באותה מידה ניתן ליתן טעם ונופך לדברים בהקשר של מסית. מסית הוא אדם שמשכנע ומשדל לעבור עבירה, אבל כדי שיחשב המסית כמי שבאמת מסית, צריך להיות המוסת, בהינתן ההסתה, אדם שעשוי להיות נוטה לכיוון אליו המסית משכנע ללכת. דברי המסית אינם עומדים ומקבלים משמעות במקום שבו המוסת צריך יותר לשמוע לדברי הרב ולא לדברי התלמיד המסית, שאז גם בהינתן דברי ההסתה צריך המוסת לנטות לכיוון הנגדי למסית. לכן טענת דברי ודברי התלמיד, מבחינה זו, שייכת גם במסית לדרכו של הרע"א.
ברם, עדיין הדבר מעלה קושי, כי בין אם ההסתה נעשית ללא גמירות דעת, לסמ"ע, או שיש למוסת יותר לשמוע לרב ולא למסית מה שגורם לחסרון בהסתה, לרע"א, הלא כיוון ששונה הסתה משליחות, בהבדל השני, בכך שהקלקול נעשה בפעולת ההסתה עצמה ולא בדבר אליה ההסתה מביאה, אינו מובן מדוע ההסתה צריכה משמעות כדי להתחייב עליה. פעולה צריכה משמעות כאשר מתחשבים בה כדי לייחס תוצאה שלה לעושה הפעולה, אך אם הפעולה עצמה אסורה, מה לי אם לפעולה ישנה משמעות אם לאו. לכן היה למסית להתחייב על ההסתה גם נעדרת משמעות תהא הסיבה אשר תהא.
אכן, נדמה שהתשובה לכך טמונה בדברי השפתי חכמים. אמת הדבר שטענת דברי הרב ודברי התלמיד אינה שייכת בכל מסית שבעולם לפי שפעולת ההסתה עצמה היא האסורה, וביחס לכך לא משנה גמירות דעת או כל טענה שהיה לו למוסת לשמוע יותר לזה או לזה. הנחש הקדמוני ורק הוא יכול לטעון דברי הרב ודברי התלמיד כיון שאינו נענש על ההסתה אלא על התוצאה של ההסתה, בבחינת לפי שבאה תקלה על ידו, ומאחר שכך הדבר, הואיל ולפעולת ההסתה אין משמעות, אם בגלל חוסר בגמירות דעת ועשייתה כמתעסק בעלמא ואם בגלל שזו הסתה שלא הייתה אמורה להסית הואיל והיה למוסתים יותר לשמוע לדברי הרב גם בהינתן דברי ההסתה, שוב אי אפשר לייחס את הקלקול שנוצר בעקבות ההסתה אל הנחש. ואכן מכאן שאין מהפכים בזכותו של מסית, שאילו שאלו למה עשית זאת, היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין:
תגובות
הוסף רשומת תגובה