אשר איננה טהורה
אשר איננה טהורה
בנח (פרק ז פסוק ח), מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה ומן העוף וכל אשר רומש על הארץ. ע"כ.
אמרו על כך בגמרא בפסחים (דף ג ע"א), אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה וכו'. ובאורייתא מי לא כתיב טמא, אלא כל היכא דכי הדדי נינהו משתעי בלשון נקיה, כל היכא דנפישין מילי משתעי בלשון קצרה. כדאמר רב הונא אמר רב ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר, לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ע"ש. במקום לנקוט את המילה הטמאה, חמש אותיות, נקטה התורה בלשון אשר איננה טהורה, בשלוש עשרה אותיות שהן שמונה אותיות נוספות, ללמד שאל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, ולשון טהרה עדיפה על פני לשון טומאה. ואכן, למסקנא קובעת הגמרא שלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה גם אם הלשון הקצרה מגונה ביחס ללשון הארוכה ורק כאשר הלשונות שווים באורכם יש להימנע מהלשון המגונה. בכל זאת, מסבירים המפרשים, בכמה מקומות, כגון בנח, האריכה התורה כדי לחזר אחר הלשון הנקייה כדי ללמד את הדבר הזה בעצמו שיש לחזר אחר לשון נקייה.
הנה, למד רבי יהושע בן לוי את שלמד מפסוק ח, ממה שכתב מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, ברם, בפסוק ב נאמר לכאורה דבר זהה, מכל הבהמה הטהורה תיקח לך וכו' ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שניים איש ואשתו. אם כן, שואל החזקוני, מדוע הוכיחו את העניין שאל יוציא אדם דבר מגונה מפיו מהמקרא בפסוק ח ולא מן המקרא המוקדם יותר בפסוק ב. נאמרו בדבר תירוצים רבים, ולהלן כמה מהם.
יש מבעלי התוספות שכתבו כי אין ראיה מהפסוק הראשון שיש לחזר אחר לשון נקייה, לפי שהפסוק הראשון הוא הציווי של הקב"ה עצמו, ולא התיאור של התורה לנעשה, וגם אם מצינו שהקב"ה מחזר אחר לשון נקייה אין הכרח בזה שגם בני אנוש נדרשים לעשות כך. לכן הביאה הגמרא ראיה מהפסוק השני, בו התורה מתארת את שקרה, וממילות התורה, בהיותה ספר המלמד כיצד יש להתנהג, אכן ישנה ראיה לכך שלעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו.
המהרש"א ביאר ע"פ מסקנת הגמרא שרק כאשר הלשון הנקייה והלשון המגונה שוות באורכן יש לילך אחר הלשון הנקייה ואם כן אין התורה הייתה צריכה להאריך בנח מעיקר הדין אלא רק כדי ללמד את העיקרון שיש לחזר אחר לשון נקייה. בנוסף, אומר המהרש"א, גם הגמרא בבבא בתרא (דף קכג ע"א) לומדת דין מהלשון שאצל נח, שאין לספר אפילו בגנות בהמה טמאה וכ"ש בגנות לאה הצדיקה דכתיב ועיני לאה רכות. ע"ש. והואיל ומדובר בשני דינים הנלמדים מן הפסוקים, מובן כי נדרשים שני פסוקים ללמד אותם, שכן אין למדים שני דינים חדשים מאותו פסוק. אם כך, הפסוק הראשון מלמד את הדין בבבא בתרא, והשני את הדין בפסחים. וקצת קשה, שהגמרא בבבא בתרא נקטה גם כן את הפסוק השני ולא את הראשון, וצריך לומר שבשני המקומות לא למדים דווקא מאחד הפסוקים אלא רק תופס חדא מתרי.
הפני יהושע כתב כי בשעת הציווי, בפסוק ב, עדיין לא ידע נח מי מהבהמות נקראת טמאה והקב"ה הראה לו, מן הסתם, את הבהמות הטהורות, שהן פחותות מהטמאות, כדי שיכירן ומתוך כך ידע מיהן הטהורות ומיהן הטמאות. ומכיוון שכך, שהראה בצורה אקטיבית את הבהמות הטהורות ולימד רק על דרך השלילה מיהן שאינן טהורות, מובן שנקט בלשון טהורה ולא טהורה, כי בפסוק ב הי"ת לא באמת הראה בהמות טמאות אלא רק שלל מי אינה נמצאת בקבוצת הבהמות הטהורות. רק בפסוק ח, שם באות כל החיות להיכנס לתיבה וכבר יודע נח מי טהורה ומי טמאה ואינו צריך ללמוד שום דבר על דרך השלילה, כשנוקט בלשון אשר איננה טהורה ודאי נמנע הכתוב מלשון טומאה שיותר היה מתאים שישתמש בה.
על כל פנים, הגמרא שואלת על הקביעה לעולם אל יוציא דבר מגונה מפיו, וכי לא נכתב בתורה טמא, ועונה שאכן רק כאשר הלשונות המגונה והנקייה שוות באורכן נאמר הכלל שאל יוציא דבר מגונה מפיו. אכן, לכאורה קשה על כך מהאמור בנח ובשני מקורות נוספים שהביאה הגמרא שבהם הלשון המגונה קצרה יותר ואף על פי כן נקט בלשון הנקייה, אולם, ביארו המפרשים, רש"י ותוס', שדווקא כתב בלשון הנקייה במקורות האלו למרות שזו הלשון הארוכה כדי ללמד את העניין הזה בעצמו שיש לחזר אחר לשון נקייה.
בעל המאור חילק והעמיד בדבר יסוד. כאשר הלשונות שווים באורכם, אומר בעל המאור, נוקט בלשון כבוד, וכאשר לשון אחד ארוך מהשני מניח הכתוב את הלשון הארוך ונוקט דרך קצר, ובלבד שלא יהא הקצר לשון מגונה. כלומר, ישנן שתי דרגות בלשון שאינה נקייה, ישנה לשון שאינה נקייה ומכובדת אך אינה מגונה וישנה לשון מגונה, ומה ששייך להעדיף לשון קצרה זהו דווקא כאשר הלשון אינה ממש מגונה, אבל אם היא כזו אין לנקוט בה אפילו אם היא קצרה. וממשיך ומסביר בעל המאור שכל מקום שכתבה בו התורה לשון טמא, אין זו לשון מגונה לפי שצריך הכתוב לומר להזהיר את ישראל ולהפרישם מכל טומאה כדכתיב והזרתם את בני ישראל וכו'. אבל בכל המקורות שכתב בהם בלשון נקייה, אין בהם ציווי אלא סיפור דברים, וסיפור דברים ניתן לספר גם בדרך עקיפה מבלי לציין את הדבר השלילי באופן פוזיטיבי. אם כך, כאשר משתמשים בלשון שאינה נקייה בהקשר זה הרי זה בבחינת לשון מגונה, כי שימוש בלשון שאינה נקייה בהקשר שבו אין בדבר צורך הופך את הלשון להיות לשון מגונה כפי ששימוש במקום הצורך הופך את הלשון להיות לשון שאינה מגונה. ולפי שהוא עניין מגונה עיקם בו הכתוב ונקט את הלשון הנקייה. ע"ע בדבריו.
ואם כנים הדברים, הרי שמובן גם מה שלא הביאה הגמרא מהפסוק הראשון בנח בו נאמר ציווי ה' אלא מהפסוק השני שבו ישנו רק סיפור הדברים, כי כפי שייסד בעל המאור, בהקשר של ציווי אין הכרח להשתמש דווקא בלשון הנקייה כאשר הלשון שאינה נקייה קצרה ממנה. רק בהקשר שאינו של ציווי, של סיפור דברים, שבו אין שום עניין להשתמש בלשון שאינה נקייה, הרי הדבר בבחינת לשון מגונה שבה אין להשתמש בשום פנים ואופן. שלושת המקורות שהביאה הגמרא מתייחדים בכך שאין בהם ציווי אלא סיפור דברים וזה הטעם, למסקנא, שנקט בהם בדווקא בלשון הנקייה. בפסוק הראשון בנח שמדבר על ציווי, אף על פי שגם בו תפס את הלשון הנקייה, למסקנת הגמרא יכול היה באותה מידה לנקוט גם בלשון שאינה נקייה כיוון שזו דרך קצרה שאינה מגונה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה