הרע לו למשה בתצווה (פרק כח פסוק א), ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן . ע"כ. וכך נאמר במדרש (שמות רבה פרשה לז), ואתה הקרב אליך, הדא הוא דכתיב (תהילים פקי"ט) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך, הרע לו. אמר לו, תורה הייתה לי ונתתיה לך, שאלולי היא אבדתי עולמי וכו'. ע"ש. ופשטות הדברים שהרע לו למשה על שראה את אהרן אחיו זוכה בכתר כהונה ולא הוא, וניחמו הי"ת בכך שהתורה חשובה עד למאוד ואת כתרה קיבל משה. ועל פניו העניין תמוה, כי מה למשה, העניו מכל האדם, לחוש תחושה רעה כשרואה את אחיו אהרן מתגדל ומתהדר בכתר כהונה. משה, מלבד צדיקותו ותכונותיו הידועות, הרי מצינו שכבר נהג בכבוד אהרן והשתדל להגדילו, כמש"כ (פ"ד) שלח נא ביד תשלח, ופרש"י שאמר משה להי"ת שישלח ביד מי שרגיל לשלוח, דהיינו אהרן. ותשובת הקב"ה על כך גם כן אינה ברורה דיה. וכי מה צריך להזכיר למשה רבינו ע"ה שהתורה חשובה. מה חידוש יש למשה בכך, ובמה סרה תחושתו הרעה בעקבות שמיעת עובדה זו. ויש...

מקרא מגילה, ק"ו והלל במסכת מגילה, דף יד ע"א, תנו רבנן, ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש, אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן. ע"כ. פירוש, שלא הוסיפו הנביאים על המצוות האמורות בתורה אלא את מקרא המגילה שבאו והוסיפו על סמך קל וחומר. וטעם הדבר, מבאר הרמב"ן, דאף להוסיף מצווה דרבנן על התורה הוי בכלל איסור בל תוסיף, ולכך הוצרכו לדרוש מקל וחומר כדי להוסיף את מקרא המגילה כך שלא יהא הדבר בכלל איסור הוספה. מעבדות לחירות, פרש"י, שאמרו ביציאת מצרים שירה על הים. ולפי"ד בפורים נחשב שיצאו ממיתה לחיים מה שאין כן ביציאת מצרים. והקשה הטורי אבן, הרי גם ביציאת מצרים היה הדבר, כידוע לכל, ממיתה לחיים, וכמו שאמרו עמ"י המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. ועוד תמה הטורי אבן, מה יש ללמוד זה מזה והרי השירה שאמרו ביציאת מצרים לא הוקבעה לדורות בניגוד למקרא מגילה שנוהג בכל דור ודור. ופירש, שאכן אין הכוונה אלא להלל שאומרים ביום ראשון של...

זהב וכסף ונחושת בתרומה (פרק כה פסוק ג), וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת. ע"כ. וממשיכים הפסוקים ומפרטים מינים נוספים, שלושה עשר או חמישה עשר בסה"כ, שהביאו ישראל לצורך מלאכת המשכן. ובפשטות, מה שכתב את המינים זהב וכסף ונחושת בסדר הזה דווקא, הוא משום שנקט בסדר יורד לפי כבודן. מתכת הזהב חשובה מן הכסף שחשובה מן הנחושת. אלא שלפי הסבר זה, מתכות אלו חשובות גם מהתכלת והארגמן המוזכרים בפסוק הבא, ואלו חשובים מעורות האילים המאודמים ועורות התחשים המוזכרים לאחר מכן. ויתר על כן, כל אלו חשובים מאבני השוהם ואבני המילואים שלא נזכרו אלא לבסוף. וחלק מסדר החשיבויות האלו, אם לא כולו, אינו מסתבר. ונראה לומר שב' סדרים ננקטו כאן, סדר חיצוני וסדר פנימי. בסדר החיצוני, נזכרים קודם כל מיני המתכת הנזקקים בין השאר לבניין המשכן עצמו. לאחריהם נזכרים הבדים, מהם מכינים את הפרוכת והיריעות, ועצי השיטים, שגם כן היוו חלק מבניין המשכן, אך ברמה פחותה מן המתכות שמהן עשו את האדנים ועיקר קביעות המשכן תלוי בהן. אחרי שסיים עם בניין המשכן, המתכות, הבדים והעצים, הגיע הכתוב לדברים הנזקקים לעבודת כלי המשכן, שמן...

רשות לרפאות במשפטים (פרק כא פסוק יט), אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה רק שבתו יתן ורפוא ירפא. ע"כ. ופירוש רפוא ירפא, פרש"י, כתרגומו, ישלם שכר הרופא. עכ"ד. והדבר תמוה, דלכאורה פשיטא הוא ומאי קמ"ל. אכן מבואר בשפתי חכמים שהשמיענו רש"י בדווקא שישלם, שאפילו אם הוא רופא יכול לומר לו לא ניחא לי שתרפאני שכן כמו אריה אתה נדמה לי, וגם אם אמר לו יודע אני רופא שירפא אותך חינם, יכול לומר שרופא שמרפא בחינם אינו שווה כלום. בגמרא בבבא קמא (דף פה ע"א) דרשו, דבי ר' ישמעאל אומר ורפא ירפא, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. ע"ש. והדבר על פניו תמוה. לשם מה צריך הכתוב להרשות לרופא לרפא חולים, וכי מה צד בדבר לאסור. יתר על כן, הרי מצווה על האדם לרפא את חבירו, שכן אמרו בסנהדרין (דף עג ע"א) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך, וממשיכה הגמרא ומביאה עוד מקור, אבידת גופו מניין, ת"ל והשבותו לו, ופרש"י, קרא יתירא הוא למדרש השב את גופו לעצמו. וצריך לשני המקורות ללמד שנדרש אפילו לטרו...

ושם האחד אליעזר  ביתרו (פרק יח פסוקים ג וד), ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלוהי אבי בעזרי ויצילני מרחב פרעה. ע"כ. ויש להעיר כמה הערות בלשון הפסוק. ראשית, מדוע נותן טעם לשם גרשום בלשון כי אמר גר הייתי וכו', ולעומת זאת בשם אליעזר לא כתב כי אמר אלוקי אבי בעזרי אלא רק כי אלוקי אבי בעזרי. אמירה זו להיכן הלכה. שנית, צריך להבין את סדר הדברים שלכאורה נתהפכו. מדוע דווקא הבן השני, אליעזר, נקרא על שם האירוע שקרה ראשון, העזר בהצלה מחרב פרעה, בעוד הבן הראשון, גרשום, נקרא ע"ש האירוע המאוחר יותר, שברח משה למדיין לאחר הריגת המצרי והיה שם גר בארץ נכריה. ושלישית, יש לבאר מפני מה אמר ושם האחד אליעזר, והלא אליעזר הבן השני היה ועדיף היה לכתוב לומר ושם השני אליעזר. תמוה לומר ששם האחד כך ושם האחד כך, מבלי הדגשת הסדר ביניהם, שכן אין בזה שום חידוש ומשמעות. אם הלשון מתארכת, לפחות שיהיה בדבר תוספת מידע. בעניין מה שאצל אליעזר לא נאמר כי אמר בניגוד לגרשום, נראה פירוש הדבר בריב"א, שזאת לפי שמשה נוהג היה בכל שעה לומר אלוקי אבי בעזרי ואין באימרה זו שו...

לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך בבשלח (פרק טו פסוק כו), ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, וכי מאחר שלא שם מחלה, רפואה זו למה. לשם מה צריך הי"ת להיות הרופא של עמ"י, אם מלכתחילה לא שם עליהם מחלות. וכבר עמדו על כך חכמינו ז"ל בגמרא בסנהדרין (דף קא ע"א), אמר ליה רבי אבא לרבה בר מרי, כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. וכי מאחר שלא שם, רפואה למה. אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך. אם תשמע לא אשים, ואם לא תשמע אשים, ואף על פי כן כי אני ה' רופאיך. ע"כ. כלומר, החלק הראשון והחלק השני בפסוק אינם עוסקים באותו המצב. מה שנאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, היינו כאשר אם שמוע תשמע לקול ה', כפי שפתח הכתוב קודם לכן, ואם לאו, ח"ו, על זה נאמר כי אני ה' רופאיך, שתהיינה מחלות אך ה' יהיה באופן ישיר הרופא ששולט במחלה ומסיר אותה...

עלה שרף באילנות מבואר במשנה בתחילת מסכת ראש השנה כי חמישה עשר בשבט, לדעת בית הלל, הוא ראש השנה לאילן. יש למועד זה השלכות לגבי כמה וכמה מצוות התלויות בארץ, ערלה, ביכורים, תרומות ומעשרות ושמיטה, אך מלבד העניינים ההלכתיים נחשב ראש השנה לאילנות גם כיום שיש בו שמחה מיוחדת. כבר בתקופת הגאונים יש עדות לפיוטים ותפילות חגיגיות שנערכו בט"ו בשבט, והפוסקים הראשונים והאחרונים כתבו שאין לגזור באותו יום תענית ואין לומר בו תחנון. במאות האחרונות נוספו גם מנהגי אכילת הפירות ואמירת סדר ט"ו בשבט. בטעם הדבר שדווקא ט"ו בשבט נקבע להיות ראש השנה לאילן, כתב רש"י בהמשך מסכת ראש השנה (דף יד ע"א), שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. עכ"ל. והדבר צריך ביאור, בשני פנים. אמנם השקדיה פורחת ואולי שמש פז זורחת, אך למעשה כולם יודעים ומרגישים שלא מדובר באביב אלא בעיצומו של החורף (או מעט אחריו). רוב העצים די יבשים, ריקים מעלים, מפרחים ומכל תוכן. לא כפי שניתן היה לצפות שיראו בראש השנה לאילנות, הזמן שאמור להיות זמן השמחה באילנות ובפירות. אם כן, יש...

בכור השפחה ובכור השבי בבא (פרק יא פסוק ה), ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים וכל בכור בהמה. ע"כ. ופרש"י, עד בכור השבי, למה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענות על מצרים. מבכור פרעה עד בכור השפחה, כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים ובצרתם. עכ"ל. הרי נתבאר ברש"י הטעם שגם בכורות השבויים והשפחות היו בכלל. הראשונים בגלל סיבה צדדית, כדי שלא יאמרו שהע"ז שלהם היא זו שהביאה פורענות על מצרים, והאחרונים מפני שתי סיבות, האחת משום שהשתעבדו גם כן בעמ"י, והשניה מפני ששמחו לאידם כשהיו ישראל שרויים בצרה.  ותמיהות רבות בדבר. ראשית, הרי הכתוב בפסוק ה, בלשון ההתראה על מכת בכורות, לא הזכיר אלא ומת כל בכור עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, אך הכתוב שאומר ומת כל בכור עד בכור השבי אשר בבית הבור לא נאמר כאן אלא רק בשעת המעשה עצמו, בפרק יב (פסוק כט), ויש להבין מה פשר שינוי לשון הפסוקים. אם מה שבכור השפחה גם כן לקה הוא החידוש היותר גדול, לשם מה כתב במעשה ...

לא שמעו אליי ואיך ישמעני בוארא (פרק ו פסוק יב), וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. ע"כ. ופרש"י וא"ד, ואיך ישמעני פרעה, זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה. ערל שפתיים, אטום שפתיים. וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום וכו'. עכ"ד. ובחלק מהנוסחאות סדר הדברים ברש"י מופיע בהיפוך, קודם הפירוש למילים ערל שפתיים ורק לאחר מכן ציון עניין הקל וחומר. ועמדו על כך המפרשים ופירשו, שמה שהפך רש"י לכאורה הסדר, הוא משום שמה שמשה אמר ואני ערל שפתיים הוא ממש מעניין הקל וחומר בעצמו, שאין הקל וחומר עומד אלמלא כן, ואם כן רש"י לא הקדים את המאוחר אלא הסביר את מה שהק"ו מבוסס עליו ומיד לאחר מכן ציין שמדובר בקל וחומר. והיא גופא, מדוע הקל וחומר הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה נסמך על מה שמשה ערל שפתיים, ביארו המפרשים בכמה אופנים וכדלקמן. אכן, לכאורה הקל וחומר מוקשה ויש עליו פירכא. הרי שלושה פסוקים קודם לכן, בפסוק ט, אמר הכתוב במפורש שבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. אם כן, אף שבפרעה ישנה חומר...

 בשמות (פרק ג מפסוק טז), לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה׳ אלוקי אבותיכם נראה אליי וכו׳ לאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים וכו׳ ושמעו לקוליך. ע״כ. ופרש״י, ושמעו לקוליך, מאליהם, מכיוון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקוליך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר (בראשית פ״נ פכ״ד) ואלוקים פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם (בראשית פ״נ פכ״ה) פקוד יפקוד אלוקים אתכם. עכ״ל. ויש לתמוה, דאם הסימן הקדום והחשוב מיעקב ומיוסף נמסר לזקני ישראל, כיצד ייתכן שמשה רבינו ע״ה לא הכיר אותו. ואם אכן הכיר אותו, לשם מה ה׳ צריך היה לומר לו אותו כעת, ויותר מכך, מה הוכחה יש בזה כלפי זקני ישראל שמאת ה׳ הדבר. אולי משה משקר ח״ו ומשתמש בסימן החשוב משום שיודע אותו כמותם, ולא משום שה׳ מסר לו אותו. ואם תאמר דלא חששו זקני ישראל שמשה רבינו ע״ה, אפי׳ באותה תקופה קודם שהתגלתה גדולתו בעניין המכות ויציאת מצרים, יוציא דבר שקר כ״כ משמעותי מפיו ח״ו, הרי גם אם יאמינו לו יהיה זה מכוח נאמנות זו גופא ולא מכוח הסימן, וחוזרת השאלה לשם מה נצרך משה לומר אותו בפניהם. השפתי חכמים כתב בפשיטות דלא נמסר הסימן ...

קנאות שמעון וקנאות לוי בויחי (פרק מט מפסוק ה), שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם וכו׳, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ע״כ. ופרש״י, אחלקם ביעקב, אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במניין השבטים והרי הם חלוקים. דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד. וביאר בשפתי חכמים ע״פ המהרש״ל, דלפירוש הראשון קשה דמילא מובן מהו אחלקם ביעקב, שלא יהיה לוי במניין השבטים, אבל לא ברור מהו ואפיצם בישראל. לכן הביא הפירוש השני שמסביר גם מהו ואפיצם בישראל. ואולי היה ניתן לומר שהפירוש הראשון מסביר רק את המילים אחלקם ביעקב והפירוש השני משלים לו ומסביר את המילים ואפיצם בישראל, אלא שרש״י לא הציג את הדברים כך, שכן כתב שהפירוש השני הוא דבר אחר מהראשון, דהיינו בא במקומו ולא משלים לו. והיינו משום שהפירוש השני מסביר גם מהו ואחלקם ביעקב, דהחלוקה נעשית על ידי שמפיץ את שמעון ולוי בישראל, וכיוון ששני הדברים מוסברים היטב ע״י הפירוש השני, שוב אין טעם לומר שהוא בא להסביר רק דבר אחד ולהשלים את הראשון. ועל כל פנים, מבואר בזה שעבור כל...

אני יוסף העוד אבי חי בויגש (פרק מה פסוק ג), ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ע״כ. וצ״ב מה השייכות בין לזה לזה, בין מה שהתגלה בפניהם ואמר אני יוסף לבין מה שמיד שאל העוד אבי חי. בנוסף, הרי כבר שאל קודם לכן (פרק מג פסוק כז), השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי, והשיבו לו על כך (פסוק כח) שלום לעבדך לאבינו עודנו חי ולא סביר שיתרחש שינוי מן הקצה אל הקצה במצבו בזמן כ״כ מועט. אך יתרה מכך, הלא בינתיים לא הספיקו השבטים לעלות חזרה לארץ ישראל, כי יוסף מיד החזיר אותם בגלל עניין הגביע, וגם אם היה מתרחש שינוי במצבו של יעקב הרי לא היו השבטים מודעים לכך. ר׳ חיים פלטיאל, אחד מן הראשונים, עמד על החזרה בשאלה של יוסף ועל הקשר לגילויו כיוסף שקרה מיד לפני כן וכתב בעניין שני דברים. נביא את הדברים בשינוי מה. בדרך אחת אפשר לומר, דוודאי ידע יוסף שיעקב חי, כי כך מסרו לו השבטים בתשובה לשאלה הראשונה, אלא שלא ידע, כי לא נאמר לו, מה מצב החיות, כלומר הבריאות, של יעקב, לפי שידע שנצטער עליו יעקב והצער מזיק לבריאות. לכן בער ביוסף לשאול כעת, תכף ומיד, מה מצבו של אביו והאם ...