לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך
לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך
בבשלח (פרק טו פסוק כו), ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. ע"כ. והשאלה מאליה נשאלת, וכי מאחר שלא שם מחלה, רפואה זו למה. לשם מה צריך הי"ת להיות הרופא של עמ"י, אם מלכתחילה לא שם עליהם מחלות.
וכבר עמדו על כך חכמינו ז"ל בגמרא בסנהדרין (דף קא ע"א), אמר ליה רבי אבא לרבה בר מרי, כתיב כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. וכי מאחר שלא שם, רפואה למה. אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, מקרא זה מעצמו נדרש, שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך. אם תשמע לא אשים, ואם לא תשמע אשים, ואף על פי כן כי אני ה' רופאיך. ע"כ. כלומר, החלק הראשון והחלק השני בפסוק אינם עוסקים באותו המצב. מה שנאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, היינו כאשר אם שמוע תשמע לקול ה', כפי שפתח הכתוב קודם לכן, ואם לאו, ח"ו, על זה נאמר כי אני ה' רופאיך, שתהיינה מחלות אך ה' יהיה באופן ישיר הרופא ששולט במחלה ומסיר אותה.
רש"י על החומש גם כן התייחס לזה, וכתב בשני אופנים וז"ל, לא אשים עליך, ואם אשים הרי היא כלא הושמה, כי אני ה' רופאיך. זהו מדרשו. ולפי פשוטו כי אני ה' רופאיך ומלמדך תורה ומצוות למען תינצל מהם, כרופא הזה האומר לאדם אל תאכל דבר זה פן יביאך לידי חולי זה, וכן הוא אומר (משלי פ"ג פ"ח) רפאות תהי לשריך. עכ"ל.
ונראית הכוונה בפירוש הראשון ברש"י בדרך הדומה לנאמר בגמרא. אם תשמע לא אשים עליך, ואם לא תשמע ואז אשים עליך, אזי אני ה' רופאיך ואשלוט בהחלמתך ובנקל אעשה כאילו המחלה לא הושמה. שאם תאמר שרש"י לא התכוון להעמיד את הפסוק בשני מצבים כמו הגמרא אלא לומר שבכל מקרה לא תהיינה עליך מחלות, שהרי אם תבוא מחלה ארפא אותך וכאילו לא הושמה, לשם מה היה צריך רש"י לפתוח ולומר לא אשים ואם אשים אזי יקרה כך וכך, שיאמר רק שאם ישים הרי היא כלא הושמה. אלא ודאי כוונת רש"י לחלק ולומר שאם תשמע אזי לא אשים, ואם לא תשמע ואשים, בכל זאת כיוון שאני ה' רופאיך ניתן יהיה להתמודד עם אותה מחלה ולהגיע לכדי כך שכאילו לא הושמה.
בפירוש השני כתב רש"י בדרך אחרת, דאין הכתוב מתפרש על שני אופנים, אלא שאכן הא דהי"ת הוא הרופא של עמ"י הוא הוא שגורם לכך שמחלות אינן מגיעות אליהם. ואם תקשה, כדלעיל, שאם המחלה כלל אינה מגיעה לשם מה נצרך כאן רופא שירפא אותה, יש לומר שתפקיד הרופא אינו רק לרפא מחלות שכבר הגיעו. תפקידו גם, ואולי בעיקר, לחנך את האדם, להסביר לו וללמד אותו כיצד מלכתחילה ישמור על בריאותו ואורח החיים הראוי לו וכך יחלה הרבה פחות, אם בכלל. כך, הקב"ה, רופאם של ישראל, מחנך ומלמד אותם ללכת בדרכיו ולשמור אורחותיו הנכונים והקדושים, ומתוך דרך ישרה זו לא יתפסו בהם חוליים.
והביא רש"י לתמוך בפירושו השני, שה' רופא ישראל ובכך מחנך אותם מלכתחילה לדרך הישר המונעת ממחלות להגיע אליהם, את הפסוק במשלי, רפאות תהי לשרך. ועל פניו לא ברור מה סיוע יש בזה, הרי לא כתוב כאן לכאורה אלא שה' נותן רפואה לאדם, ואדרבה, תומך הפסוק יותר בפירוש הראשון לפיו אם ישראל אינם שומעים בקול ה' אזי תבאנה עליהם מחלות וה' ירפא אותן.
אולם, אחרי שהפסוק מוסבר בהקשרו, תמיהה זו מעיקרא ליתא. אמר הכתוב במשלי רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך, ופירושו, אומרים רוב המפרשים, ששרך הוא הטבור, ושיקוי לעצמותך הוא המוח. וכך מסביר הרלב"ג את הקשר בין הדברים וא"ד, שהתורה היא מרפא מחולי המידות והדעות בעת שהתחלת לדרוך אל השלימות, והמשל בזה אל מה שיקח הוולד מהמזון בעת היותו במעי אימו, שיקחה דרך הטבור. גם אחרי השלמך בחכמה, היא שיקוי בעצמותיך למלא אותם מוח. ואמר זה, שלא תחשוב שאחרי השלמך בחכמה לא תצטרך אל התורה, כי באמת תמיד תצטרך לחקור בה וללכת במצוותיו, כי היא מוסיפה לך שלימות תמיד, כמו שהעצמות יצטרכו תמיד אל המוח אשר בתוכם להזין ממנו ואע"פ שנשלמה הוויתם באופן מה. ע"ש בדבריו.
ועכ"פ עניינו של הפסוק לומר שהתורה ודרך הישר, המוזכרים בפסוקים שלפני כן בפרק ג, בני תורתי אל תשכח ומצוותיו יצור לבך, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, הרי הם בבחינת מזון שגוף האדם נצרך לו בתור המניע הראשון וההתחלה, כמו המזון שצורך תינוק במעי אימו דרך טבורו. ואף לאחר שהאדם החל לנוע מחמת אותה דחיפה ראשונה של התורה ודרך הישר עדיין הוא זקוק לשקוד בהם, בבחינת מה שהמוח משרה על שאר האיברים שלעולם אם יפסיק לתפקד תיווצר פגיעה בגוף האדם. והרי נמצא הכתוב מפורש כמו הפירוש השני, שאם ישראל שומעים לה' במה שמורה להם ומחנך אותם, יש בדבר צורך ותועלת גופניים ישירים, שמטבע הדברים מונעים ממחלות להגיע, ויתר על כן, נקרא הדבר בשם רפאות ורפואה, כמו שסובר הפירוש השני שתפקיד הרופא הוא גם למנוע את המחלה מבעוד מועד על ידי החינוך לאורח החיים הבריא והראוי.
עוד כתבו האחרונים לבאר עניין הפסוק בדרכים שונות אך דומות.
בספר שיר מעון כתב, שהנה מי שחטא ובאים ייסורין לעונשו יש בזה שתי דרכים, באופן אחד לנקום ממנו מפני שחטא ולשלם לו מידה כנגד מידה, והאופן השני הוא לעונשו שלא יחטא עוד. הדרך הראשונה היא לנקום על העבר והדרך השנייה היא להרתיע וליישר את הנהגתו בעתיד. והנה, הייסורים שבאים באופן השני, באים בתחילה בדברים ובמכות ועוצמה פחותות, כמו חיסון מפני מחלה, ואחר כך עד שירגיש האדם וישים הדבר אל ליבו. ומיד כשהפנים האדם את שעליו להפנים, שוב מיד מסתלקות המכות וכלים הייסורים. אמנם, הדרך הראשונה באה כמו מכות מצרים, מכה קשה רודפת מכה קשה, עד שתושלם הנקמה הראויה ויקבל הלה כמידתו. והנה, ה' נוהג עם ישראל בדרך השנייה, כאשר ייסר איש את בנו, וממילא כיוון ששבו ישראל וקיבלו עליהם שלא יעשו עוד, נרפאים מהמכות שבאו עליהם. וכך יש לפרש מה שנאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים, דהיינו דרך נקמה, לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך, כי באמת כוונת ה' בזה רק לרפאות את ישראל רפואת הנפש, ואם ישובו ירפא אותם גם ממכה קטנה ויהיו שלמים לגמרי. הרי שכל הפסוק מתפרש כמקשה אחת, וכוונתו שלא תבאנה על ישראל מכות כמכות מצרים שבאות כדי לייסר ולנקום, כי אני ה' מביא עליך מכות רק כדי לרפא אותך ולהטיב דרכיך ולא כדי לנקום ולייסרך.
וכך כתב הנחלת יעקב, שהנה בעל העקדה (שער מב) כתב שכל הדברים נידונים על שם תכליתם, ולזה אמרו שבניין נערים סתירה וסתירת זקנים בניין (מגילה דף לא ע"ב). והנה, כאשר רופא מרפא אדם ממכות ופצעים, לפעמים לצורך הרפואה יצטרך לחתוך הבשר הרע שלא יקלקל את שאר הבשר, ולא יקרא בחיתוך הבשר ההוא אלא רופא, אף בשעה שמחתך הבשר עושה ייסורים גדולים, כי תכלית הדבר הוא לרפואה וכל הדברים נקראים על שם תכליתם. מה שאין כן מי שעושה כן לייסר את חבירו, נקרא מייסר ולא רופא. לכן, במצרים כשעשה הקדוש ברוך הוא ייסורים למצרים, היה באמת לתכלית ייסורים ונקרא הדבר בשם מחלה. מה שאין כן בישראל, אף אם עושה לפעמים ייסורים לכפרת פשע, אין נקראים בשם ייסורים כלל, אלא בשם רפואה, להיותם לתכלית רפואה. וזהו שאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אפילו אם אשים לא יקרא מחלה אלא רפואה, כי אני ה' רופאיך, שאף אם אייסרך בשום פעם, הוא כדי שעל ידי זה אני מרפאך.
הרי שניתן לבאר את הפסוק בכמה דרכים. באופן הראשון, העולה מהגמרא ומהפירוש הראשון ברש"י, שנחלק הפסוק לשניים. במצב הראשון, אם שמוע תשמע לקול ה' אלוקיך, אזי כל המחלה לא אשים עליך. אחרת, ייתכן שאשים אך מכל מקום בידי הדבר וברצוני ארפאך ואז בנקל יכולה המחלה להיות כאילו לא הושמה. לפי הפירוש השני ברש"י, כל הפסוק הולך כמקשה אחת, וביאורו שלא תבאנה על ישראל מחלות כיוון שה' רופאיך, ובתפקידו כרופא ילמד ויחנך אותך כיצד ללכת באורחות יושר ובדרך התורה הנזקקים לגוף להיות בריא ובכך למנוע מחלות. באופנים נוספים, כתבו האחרונים, שהמחלות והייסורים שהיו במצרים לא יבואו עליך, מפני שייסורים אלו באו למטרת נקמה ולתכלית של מחלה ונזק, ואני ה' רופאיך, היינו שמכוון לטובתך, לרפא ולהטיב דרכיך, להביא עליך ייסורים בדרך של חינוך ולא בדרך של נקמה, וממילא מיד ברגע שהחינוך יופנם יוסרו כל הייסורים.
והנה, העיר הרמב"ן על אתר, כי אין דרך שיבטיח האדון את עבדיו אם תעשה כל רצוני וחפצי לא אמית אותך בתחלואים רעים. ולכן לא ניתן לפרש את הפסוק בנימת איום או פיתוי שטחיים, שה' מבטיח לישראל שלא ימית אותם בתחלואים רעים אם יעשו רצון ה' וחפצו, ולכן אל להם לההין לעשות אחרת.
ונחזי אנן, מי מהפירושים עולה עם הערת הרמב"ן ומי לא. הפירוש הראשון, כי אם ישמעו ישראל בקול ה' אזי לא ישים עליהם מחלות אך אם ישמעו ישים ובידו לרפא אותם, אפשר ששייכת הערת הרמב"ן כלפיו, כי ה' לכאורה מתנה עם ישראל שלא תבוא עליהם מחלה רק אם ישמעו בקולו. אכן, אפשר שהכוונה אחרת, שה' אינו אומר לישראל אלא שבכל מקרה ובכל מצב, גם אם לא ישמעו בקולו ותגענה אליהם מחלות, בכל זאת תמיד יש להם צוהר להינצל על ידי שיפנו אל ה'. הפירוש השני, שה' כרופא מחנך את ישראל לאורח חיים בו לא תגענה אליהם מחלות, ודאי אינו שייך להערת הרמב"ן, כי אין בזה שום התניה אלא שלעולם מציג ה' בפני עמ"י את המתכון שאם ילכו על פיו לא יחלו. ולפי מה שפירשו האחרונים, שאופן ייסורי הנקמה שהיו במצרים לא שייכים לעולם בישראל, כי ה' מייסר את ישראל לרפא דרכם או כרופא שמקלקל על מנת לתקן, גם כן לא נראית ההערה שייכת, כי גם בזה אין שום התניה אלא אמירה שעומדת לעולם שסוג הייסורים שבאו על המצרים לא יבואו על עמ"י לעולם:
תגובות
הוסף רשומת תגובה