מקרא מגילה, ק"ו והלל
מקרא מגילה, ק"ו והלל
במסכת מגילה, דף יד ע"א, תנו רבנן, ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש, אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן. ע"כ. פירוש, שלא הוסיפו הנביאים על המצוות האמורות בתורה אלא את מקרא המגילה שבאו והוסיפו על סמך קל וחומר. וטעם הדבר, מבאר הרמב"ן, דאף להוסיף מצווה דרבנן על התורה הוי בכלל איסור בל תוסיף, ולכך הוצרכו לדרוש מקל וחומר כדי להוסיף את מקרא המגילה כך שלא יהא הדבר בכלל איסור הוספה.
מעבדות לחירות, פרש"י, שאמרו ביציאת מצרים שירה על הים. ולפי"ד בפורים נחשב שיצאו ממיתה לחיים מה שאין כן ביציאת מצרים. והקשה הטורי אבן, הרי גם ביציאת מצרים היה הדבר, כידוע לכל, ממיתה לחיים, וכמו שאמרו עמ"י המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר. ועוד תמה הטורי אבן, מה יש ללמוד זה מזה והרי השירה שאמרו ביציאת מצרים לא הוקבעה לדורות בניגוד למקרא מגילה שנוהג בכל דור ודור. ופירש, שאכן אין הכוונה אלא להלל שאומרים ביום ראשון של פסח שהוא יום יציאת מצרים, עת יצאו מעבדות לחירות והוקבע על כך הלל לדורות.
עו"כ רש"י על האמור שנביאי ישראל לא פחתו ולא הותירו עמש"כ בתורה חוץ ממקרא מגילה, ואם תאמר נר חנוכה, כבר פסקו נביאים, אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי. עכ"ל. כלומר, מה שהוסיפו חז"ל עמש"כ בתורה את נר החנוכה, אין הכי נמי שהוא כמו מה שהוסיפו מקרא מגילה, אלא שלא היו אלו נביאים שבאותה העת של בית שני כבר פסקו נביאים.
והדבר תמוה מכמה פנים. ראשית, וכי חנוכה ופורים בלבד הוסיפו חכמים, והרי הוסיפו עוד כמה וכמה תקנות, גזירות ואיסורים רבים, אם אלו כל איסורי דרבנן או הצומות שהוסיפו, מצוות עונג שבת וכבוד שבת וכדו'. ואפילו אי תימא שלא הנביאים תיקנום, הלא לכל הפחות כשהזכיר רש"י את חנוכה, לפני שענה מה שענה, היה צריך להתייחס גם אליהם. ובאמת אין זה נכון שאין באיסורים אלה חלק שנתקנו ע"י הנביאים, שכן כמה מצוות כגון כבוד ועונג שבת מדברי נביאים הם. ועוד תמוה, שגם למסקנא לא חילק רש"י חילוק מהותי, לכאורה, בין חנוכה ופורים, כי אם שהאחרון נוסף בזמן שעוד היו נביאים, וכנראה היו שותפים להוספה כדכתיב קיימו וקבלו, מה שאין כן הראשון. ואם כן, צריך להבין מדוע עבור הוספת מקרא מגילה נדרשו הנביאים לק"ו משא"כ להוספת נר חנוכה.
והאמת שעל עצם שאלתו של רש"י, במה שונה מקרא מגילה, ניתן היה ליישב בחילוק פשוט בין מגילה לנר חנוכה ולמעשה לכל מצוות דרבנן. מה שדווקא הוספת עניין המגילה היה נאסר מצד בל תוסיף והוצרכו הנביאים לק"ו כדי לתקן זאת, היינו משום שזו תקנה התלויה בכתב, שעיקר הדינים תלויים בצורת הכתב של המגילה ובאופן קריאתה. דווקא תקנה התלויה בכתב, כי האי, נראית כעין הוספה על כתובי התורה ונדרש ק"ו כדי להוסיפה. בניגוד למגילה, בנר חנוכה ובשאר מצוות דרבנן שאין בהן שום עניין מהותי של כתיבה וקריאה גם הק"ו אינו נדרש ואין בהן שום סרך של בל תוסיף. כך בפשטות, דלא כרש"י ודלא כרמב"ן.
ואחר הסבר זה, נבוא כעת להסבר הקרוב יותר לדברי רש"י ז"ל. מה שמייחד את תקנת המגילה והפורים משאר מצוות דרבנן, הוא שגדר תקנת הפורים הייתה כעין הוספת יום טוב ממש, וכמש"כ עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר יום שמחה ומשתה ויום טוב, ודרשו בדף ה (ע"ב), שמחה מלמד שאסורים בהספד, משתה מלמד שאסור בתענית, ויום טוב מלמד שאסור בעשיית מלאכה. ואף שלמסקנא דמילתא אין בפורים איסור מלאכה גמור, וכדאיתא שם שהספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו, הרי מלכתחילה צורת התקנה הייתה באופן כזה שבאה לאסור גם מלאכה, ממש כיו"ט. בנוסף, הגם שאיסור המלאכה לא התקבל לחלוטין, הרי בכל זאת במידה מסויימת הוא כן התקבל, יעויין בסי' תרצו בשו"ע. ועכ"פ, מכיוון שצורת התקנה של פורים ומקרא מגילה דומה להוספה של כמין מועד כמו מועדי התורה, היה שייך בזה איסור בל תוסיף אלמלא ביססו חז"ל דבריהם על ק"ו.
כעת, אם אכן פורים מתייחד באופן כה מובהק, עד כדי שיש בו בחינה מסויימת של איסור מלאכה, שפיר לא שייך לפרוך לגביו מחנוכה או משאר הימים המפורטים במגילת תענית שתיקנו שלא יהא בהם הספד ותענית. ברם, נראה שרש"י שדימה את חנוכה לפורים אחז בזה אחרת, דדי בזה שיהא איסור הספד ותענית כדי שתהא תקנת חז"ל נראית כמין הוספה על דברי התורה. וכמו חנוכה, צריך לומר שכוונת רש"י לכל הדברים המפורטים במגילת תענית, שכן גם הם בעלי מאפיין זה.
ואם תאמר, דאם למסקנא תקנת חנוכה ושאר ימי מגילת תענית נחשבים כתוספת האסורה משום בל תוסיף, א"כ כיצד תיקנו אותם. וצריך לומר דאותו הק"ו שעליו נסמכו בתקנת הפורים נסמכו עליו גם בתקנת שאר הימים האסורים בהספד ובתענית, כי כל אלו ג"כ קשורים בענייני הצלה ממיתה לחיים. ומה שלא ציינה הגמרא שגם אלו נוספו על של תורה, זהו בדיוק משום הטעם שכותב רש"י, שבתקנתם כבר לא היו שותפים הנביאים והגמרא עסקה בנביאים דווקא.
והנה, בעקבות הק"ו שהביאה הגמרא בהצדקת תקנת המגילה, פתחה הגמרא בדיון מדוע אין אומרים בפורים הלל.
המשיכה הגמרא ושאלה, אי הכי הלל נמי נימא. כלומר, על סמך הק"ו. וענתה, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. המשיכה הגמרא לשאול, יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה. והביאה הגמרא ג' תירוצים. תירוץ ראשון, כדתניא, עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר, קרייתא זו הלילא. רבא אמר, בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשוורוש, אכתי עבדי אחשוורוש אנן. ושאלה הגמרא, בין לרבא בין לרב נחמןקשיא, והא תניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. וקשה לדעתם שעקרונית שייך הלל גם במאורעות שבחו"ל. וענתה, כיוון שגלו חזרו להכשירן הראשון. כך דברי הגמרא.
בביאור הטעם הראשון, כתב הר"י ענגיל בספרו בית אוצר, כי עד שלא נכנסו לא"י עדיין לא נתבררה ונתייחדה קדושת הארץ וממילא הייתה קדושת ארץ ישראל מתפשטת בכל העולם כך שהוכשר כל העולם כולו לומר שירה על אירועים המתרחשים בו. ברם, אחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל שאז התבררה קדושתה, שוב נפסלו כל שאר הארצות מלומר שירה ורק ארץ ישראל נשארה כשרה לכך.
הטעם השני ברור.
בביאור הטעם השלישי, קרייתא זו הלילא, ציין ר"י ענגיל בגליוני הש"ס למש"כ הרשב"א בר"פ כיצד מברכין, וזה לשונו שם, הא מבעי ליה חד דאמר רחמנא חלול אחליה לקדושתי' והדר אכליה, פי' לא שנחליף את האותיות ונעשה הלולים כמו חלולים אלא פירושא בעלמא הוא שההלול הזה שאמרה תורה כאן היינו הלול של חלול כשמחללין קדושתו על פדיונו. עכ"ל. והפנ"י כתב על כך וז"ל, ולענ"ד נראה להוסיף על דבריו דמלבד מצות החילול שייך ביה עוד הילול של ברכת מצות החילול. ע"ש. ועכ"פ משמעות הדברים שבאמצעות מצוות קריאת המגילה בעצמה, כפשטות דברי הרשב"א, או באמצעות הברכה על המגילה, כמשמעות תוספת הפנ"י, נפעל ומתממש ההילול של פורים הנדרש ע"י הק"ו.
ונפקא מינא אפשרית בתירוצו של רבא, דאם איתא שאכן פורים חייב בהלל אלא שההילול נעשה על ידי קריאת המגילה, הרי שמי שאינו קורא את המגילה, מאיזו סיבה שהיא, לכאורה צריך וחייב לומר הלל במפורש. וכך באמת כתב המאירי. וייתכן שכן הדין צריך להיות בפורים דמוקפין החל בשבת, שאף שאין קוראים באותו יום מגילה משום גזירת חז"ל, עכ"פ סו"ס זהו יום הפורים שלכאורה נתחייב בהלל וכיוון שאין בו הילול שע"י קריאת המגילה צריך לעשות בו הילול במפורש ע"י ההלל.
עוד אפשר, לפי הערת הפנ"י, שגם באופן שקורא את המגילה אלא שאינו מברך עליה, לפי תירוץ רבא נמצא שטעון אמירת הלל. כך ייתכן, אך צ"ע לדינא. ומ"מ גם בעניין מי שלא קרא מגילה וגם במי שקרא ולא בירך, לעולם אפשר לומר הלל בלא ברכה ולצאת בזה מידי הספק:
תגובות
הוסף רשומת תגובה