רשות לרפאות
רשות לרפאות
במשפטים (פרק כא פסוק יט), אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו וניקה המכה רק שבתו יתן ורפוא ירפא. ע"כ.
ופירוש רפוא ירפא, פרש"י, כתרגומו, ישלם שכר הרופא. עכ"ד. והדבר תמוה, דלכאורה פשיטא הוא ומאי קמ"ל. אכן מבואר בשפתי חכמים שהשמיענו רש"י בדווקא שישלם, שאפילו אם הוא רופא יכול לומר לו לא ניחא לי שתרפאני שכן כמו אריה אתה נדמה לי, וגם אם אמר לו יודע אני רופא שירפא אותך חינם, יכול לומר שרופא שמרפא בחינם אינו שווה כלום.
בגמרא בבבא קמא (דף פה ע"א) דרשו, דבי ר' ישמעאל אומר ורפא ירפא, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות. ע"ש. והדבר על פניו תמוה. לשם מה צריך הכתוב להרשות לרופא לרפא חולים, וכי מה צד בדבר לאסור. יתר על כן, הרי מצווה על האדם לרפא את חבירו, שכן אמרו בסנהדרין (דף עג ע"א) מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך, וממשיכה הגמרא ומביאה עוד מקור, אבידת גופו מניין, ת"ל והשבותו לו, ופרש"י, קרא יתירא הוא למדרש השב את גופו לעצמו. וצריך לשני המקורות ללמד שנדרש אפילו לטרוח ולהוציא ממון עבור כך. ועכ"פ אינו מובן מדוע הרופא יצא מכלל כל הצלה שיכול וצריך אדם לעשות לחבירו.
וכך כתב הטור ביו"ד סי' שלו, תנא דבי ר' ישמעאל, ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג. והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות. עכ"ד. ובאמת אלו דברי הרמב"ן בספר תורת האדם כפי שמציין הב"י במקום. ועו"כ בטור וברמב"ן טעם נוסף, שלא יאמרו הקב"ה מוחץ והוא ירפא שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שלא כדין, כעניין דכתיב לגבי אסא המלך שחלה ברגליו, וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים. אבל האי רשות רשות דמצווה הוא לרפאות ובכלל פיקוח נפש הוא ומחללין שבת ברפואות. שמע מינה פיקוח נפש הן ופיקוח נפש מצווה רבה היא. הזריז בה משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכל שכר המתייאש ואינו עושה. עכ"ד.
עו"כ הרמב"ן והטור והפריזו בחשיבות הריפוי והמצווה שבדבר. ולכאורה הרי זה כמי שטענו בחיטים והודה לו בשעורים, כי אין הנדון אלא האם ניתנה רשות לרפאות ולא האם יש מצווה בדבר. הרי ברור שיש בדבר מעלה גדולה, ופשוט שאם רשות לרפא, מפני שמדובר בדבר חיובי וצורך גדול, ממילא ישנה גם מצווה לרפא. א"כ, צריך להבין מאי קמ"ל ומה שייך זה לנדון.
ברם, בהסתכלות שנייה נראה שעיקר התשובה, בשני ההסברים, אינו נסמך אלא על התועלת והצורך של הריפוי לכלל שאותם מדגישים הרמב"ן והטור. הרי שני ההסברים לא הציגו אלא טענות חמורות וקשות על הרשות לרפא. בדרך הראשונה נטען, לכאורה בצדק, שהחשבון שאדם צריך לעשות עם עצמו הוא שיש לו להתרחק מלהתעסק ברפואה, שכן עלול תמיד לטעות ולהגיע ח"ו למצב החמור של הורג נפשות בשגגה. למה לו להכניס את ראשו הבריא למיטה חולה. ובטענה השנייה נטען, ג"כ לכאורה בצדק, שהרפואה כלל לא מוטלת על האדם אלא היא ביד ה' ומתפקידו, כך שיכול אדם לבוא ולומר שהדבר אינו באחריותו ומשמים העבודה תיעשה.
ועל טענות אלו, באמת, אין פירכא ישירה. באמת השיקול של אדם בינו לבין עצמו צריך להיות שאל לו לנסות לרפא ולהסתכן בכך, ובאמת נכון שיכול האדם לבוא ולומר שאם הוא לא יפעל לרפא, הרי הדבר בסופו של דבר ביד ה' ובאחריותו. ברם, כבר ניסח אחד הפילוסופים בעת החדשה, עמנואל קאנט, את הצו הקטגורי, מה שהיה הגיוני ומתקבל על הדעת עוד קודם לכן, עשה את מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי הוא יהיה לחוק כללי. כלומר, אדם צריך לעשות מה שרוצה שגם אחרים יעשו, ואינו יכול להימנע מלעשות דבר משיקוליו האישיים תוך הסתמכות שאחרים לא יעשו את אותו השיקול וכן יעשו את אותו הדבר. בהתאם, מכיוון שבני האדם רוצים וצריכים שיתהלכו ביניהם רופאים ועוסקים ברפואה, יש לאדם להימנע מהשיקולים האישיים ובכל זאת להירתם ולעסוק ברפואה.
ומה שאמרו במסכת קידושין (דף פב) טוב שברופאים לגיהנום, כתב הרמב"ן, כי הכוונה רק לגנות ולהזהיר על דרכם של רופאים בפשיעות ובזדונות שלהם. כלומר, להזהיר את הרופאים שגם הטוב שבהם, דהיינו אף הרופא המומחה ביותר, שיזכור שאם הוא לא ישגיח וידקדק בטיפול כראוי הוא עליל להזיק וממילא להגיע לגיהנום. אבל אין הכוונה שיהיה איזה חשש איסור ברופא שעושה את עבודתו כשורה. וכעין זה אמרו שטוב שבטבחים שותפו של עמלק, ופירושו באופן דומה שאם לא ישגיח וידקדק בעבודתו כראוי עלול הוא להאכיל את ישראל נבילות וטריפות ובכך להיות שותפו של עמלק. אבל, אם נוהג כשורה, אדרבה, מעשיו נחשבים לחיוביים ומוסיף לעצמו זכויות בכך.
ובאמת דקדקו ואמרו הטוב שברופאים, ולא הכשר שברופאים, כי אין הכוונה לטוב במובן של כשרות וצדיקות אלא שמדובר במומחה או במי שמחזיק עצמו כמומחה, ומתוך כך עלול להגיע לקלות ראש, לסמוך יתר על המידה על מומחיותו, ומתוך כך לסכן וח"ו להמית. ולגבי רופא כזה, קבעו חז"ל ואמרו לגיהנום. ונראה שגם זה נאמר בדקדוק רב, שלא נאמר טוב שברופאים רשע, שכן באמת מעיקרא דמילתא עושה הרופא דבר טוב וודאי אין לקרות עליו שם רשע, וכן לא נאמר טוב שברופאים ילך לגיהנום, כי אין מלכתחילה שום עניין ומטרה לשלוח רופאים לגיהנום. אלא נאמר טוב שברופאים לגיהנום, ומשמעותו שמה שמחזיקים הרופאים את עצמם כטובים, אותו טוב הוא לגיהנום, כי גורם לרופאים שיסכנו וע"י כך יסתכנו בעצמם בנתינת הדין על כך.
בהדר זקנים מבעלי התוס' הסבירו, לגבי מה שנדרש ליתן רשות לרופא לרפאות, שישנו חילוק בין חבר הטובע בנהר שמצווה להצילו לבין חבר החולה שהוצרך ליתן רשות לרפאותו. במי שטובע בנהר, הרי דרך הטבע שיטבע ולא ינצל. אם כן, הצלה של טובע הינה ההצלה היחידה האפשרית בדרך הטבע. אלמלא שיצילו אותו כך, כל הצלה אחרת של הטובע שיפעלו עבורו משמים תראה כנס גלוי. לעומת זאת, אדם שנפל למשכב, גם ללא עזרת הרופאים ייתכן שיתרפא באופן טבעי. הצלתו של החולה, גם בידי שמים, נראית כטבע ולא כנס גלוי. ומכיוון שכך, סלקא דעתך שמותרת וראויה ההתערבות כדי להציל אדם רק כאשר זו ההצלה היחידה שיכולה להיעשות בדרך הטבע, שכן ה' בדרך העולם אינו פועל בדרך של ניסים גלויים. לכן הוצרך להשמיענו יסוד גדול שגם כאשר ההצלה יכולה להיעשות ע"י ה' בדרך הטבע, כמו בענייני רפואה שקורים לרוב, בכל זאת יש לאדם רשות להתערב ולפעול להצלה בצורה טבעית.
עו"כ בעלי התוס' בשם תוס' ר"י החסיד, כי בטביעה בנהר, בחיה, בליסטים וכדו', כל אלו מיני נזקים שבאים ע"י בני אדם או ע"י חוסר תשומת הלב שלהם. בכגון אלו אכן מתקבל על הדעת שיבוא אדם ויתקן את אשר קלקל האדם. אולם, מחלות שאינן באות ע"י אנשים, סלקא דעתך שיהיה אסור להתעסק איתן ולנסות לרפאות אותן מפני שנראה הדבר כסותר ומבטל את גזירת המלך. סלקא דעתך שרק באמצעות פנייה ישירה אל המלך, בקשת רחמים ותפילות, ראוי שתוסר המחלה שהמלך הטיל. משום כן בא הכתוב והשמיענו ורפוא ירפא, שניתן רשות לרופא מאת המלך לבוא ולרפא גם את הפגעים שלא האדם הביא אלא המלך.
ותירצו עוד, כי מהכתובים והשבותו לו ולא תעמוד על דם רעך, סלקא דעתך שהרופא חייב לרפא חולים בחינם ואסור לו ליקח שכר על כך, כדין כל מצווה שאסור לעשות בשכר, ובפרט מצוות לא תעמוד על דם רעך, עליה אמרו שם בסנהדרין שאם יש צורך חייב לטרוח ולשכור אנשים על מנת להציל את רעהו מסכנה, ואם כן כל שכן שלא יטול עליה שכר. לכך בא הכתוב ואמר ורפוא ירפא, לומר שניתנה רשות לרופא ליטול שכר על רפואתו. ובאמת, הטעם שהתירה התורה ליטול שכר, הוא כדי שיזדרז הרופא ברפואתו, וכפי שאמרו (שם בב"ק), אסיא דמגן במגן מגן שווה, דהיינו שרופא שמרפא חינם אינו שווה כלום.
אם כן, הוצרך הכתוב ליתן רשות לרופא לרפא, או מפני שהשיקול של האדם עם עצמו אכן נוטה להימנע מלהתעסק ברפואה וצריך להדגיש שאותו שיקול אישי נדחה מפני צורך הכלל, או מפני שרפואה ניתן להינצל בה בידי שמים באופן טבעי וס"ד שבכה"ג אין לאדם להתערב כיוון שמ"מ יכולים להצילו משמים ובדרך הנראית כטבעית, או משום שברפואה אין היזק הבא ע"י בני האדם ובאחריותם ולכן נדרש המלך ליתן רשות לפעול נגד גזירתו ולרפא, או כדי להשמיענו שיכול הרופא לקחת שכר על רפואתו, שלא ככל מצווה שאסור לעשות בשכר.
וגופא בעניין שכר הרופא, הטור (שם) כתב וז"ל, ולעניין שכר הרופא מותר ליטול שכר בטלה וטירחא, אבל שכר הלימוד אסור דאבידת גופו הוא ורחמנא אמרה והשבותו לו לרבות אבידות גופו, ואמרינן בעינן עשיית המצוות מה אני בחינם אף אתם בחינם. הלכך שכר החכמה והלימוד אסר אבל שכר הטורח ושכר הבטלה מותר. עכ"ל. היינו שמותר לקחת שכר הבטלה שנתבטל ממלאכה אחרת, אך אסור ליקח שכר על עצם לימוד הרפואה, כמו בשאר המצוות שאין לוקחים עליהן שכר.
ומיהו, כ"ז לדעת הטור שהביא בשם הרמב"ן ופירש את דברי חז"ל מכאן שניתן רשות לרופא לרפא באופן מסויים, אך לפי הפירוש האחרון ששונה רפואה משאר מצוות בעניין זה, יהא מותר לקחת שכר גם על עצם הלימוד והחכמה בעצמם:
תגובות
הוסף רשומת תגובה