לא שמעו אליי ואיך ישמעני

לא שמעו אליי ואיך ישמעני

בוארא (פרק ו פסוק יב), וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים. ע"כ.

ופרש"י וא"ד, ואיך ישמעני פרעה, זה אחד מעשרה קל וחומר שבתורה. ערל שפתיים, אטום שפתיים. וכן כל לשון ערלה אני אומר שהוא אטום וכו'. עכ"ד. ובחלק מהנוסחאות סדר הדברים ברש"י מופיע בהיפוך, קודם הפירוש למילים ערל שפתיים ורק לאחר מכן ציון עניין הקל וחומר.

ועמדו על כך המפרשים ופירשו, שמה שהפך רש"י לכאורה הסדר, הוא משום שמה שמשה אמר ואני ערל שפתיים הוא ממש מעניין הקל וחומר בעצמו, שאין הקל וחומר עומד אלמלא כן, ואם כן רש"י לא הקדים את המאוחר אלא הסביר את מה שהק"ו מבוסס עליו ומיד לאחר מכן ציין שמדובר בקל וחומר.

והיא גופא, מדוע הקל וחומר הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה נסמך על מה שמשה ערל שפתיים, ביארו המפרשים בכמה אופנים וכדלקמן.

אכן, לכאורה הקל וחומר מוקשה ויש עליו פירכא. הרי שלושה פסוקים קודם לכן, בפסוק ט, אמר הכתוב במפורש שבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. אם כן, אף שבפרעה ישנה חומרא בעלמא יותר מאשר בישראל, לא ניתן ללמוד קל וחומר מהאחרונים לראשון הואיל ומכל מקום איכא חומרא שיש בישראל ואין בפרעה, וקי"ל שדי בחומרא אחת כדי לפרוך מידת קל וחומר.

זאת ועוד, לא רק בחשבון יבש נפרך הקל וחומר אלא גם בסברא, העומדת בדרך כלל מאחורי כל ק"ו ואפילו אלו שיש בהם פירכא, אין הקל וחומר עומד. הלא אומר הפסוק ומדגיש שאין הפשט שבני ישראל הקשיבו לתוכן הדברים של משה ודחו אותם רק לאחר ששקלו זאת בכובד ראש, אלא שמפני עבודת הפרך שהיו עסוקים בה כלל לא הטו אוזן ושמו ליבם לשמוע למשה. קוצר הרוח והעבודה הקשה עשו את ישראל בבחינת חרשים, ומחרש לפרעה ליכא ק"ו אפי' בסברא פשוטה. החרש לעולם אינו שומע ולכן אינו מקבל, אבל פרעה שומע, לפעמים מקבל ולפעמים דוחה.

הגור אריה ביאר את הדברים בכמה אופנים, ונביא את דבריו בשינוי מה.

באופן אחד כתב, דהקל וחומר בעצמו הוא שאם ישראל שהדבר לטובתם לא שמעו אליי, אל משה, פרעה שהוא לרעתו לא כל שכן. ומה שיש לפרוך מהא דכתיב שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, יש לומר שמשה שקל בסברא שכיון שסו"ס היה הדבר לטובתן של ישראל ולרעתו של פרעה, אין בחסרון של קוצר הרוח שהיה לישראל כל כך סברא גדולה לומר שישראל פחות אמורים להקשיב למשה מאשר לפרעה.

וא"ת דמה בכך שהק"ו עומד בסברא, והרי לגבי דיני קל וחומר די בחומרא כלשהי שיש במלמד ואין בלמד כדי להפריך, יש לומר שאכן כל ק"ו על סברא הוא נסמך, ומה דקי"ל שכל חומרא שהיא מפריכה הק"ו, היינו משום שאין אנו בטוחים מהי הסברא האמיתית אליבא דאמת עליה נסמך הק"ו. כלומר, גם אם דבר א' חמור בכמעט כל העניינים מדבר ב' ונראה בעינינו פשוט שדבר ב' יוכל ללמד לדבר א', הרי כיוון שסו"ס יש משהו שבו דבר ב' חמור, ייתכן שדווקא העניין הזה הוא זה שקובע את הדין והחומרא, ואין הדין יהיה נכון בדבר א' שאין בו האי חומרא. ומיהו, כל זה בסברות שלנו בעלמא, אך כאן משה אחז בסברא שודאי פרעה חמור מבני ישראל, למרות קוצר הרוח שהיה לישראל ולא היה לפרעה, ועל סברא זו השתית משה קל וחומר וטען לנכונותו. ובאמת, במה שהתורה טרחה וכתבה את הקל וחומר שעשה משה, באה ואימתה את הסברא של משה וגילתה שמשה הבין נכונה את המאפיינים האמיתיים שבהם העניין תלוי.

ומה שהפך רש"י פירוש המילים ואני ערל שפתיים קודם הקל וחומר, יש לומר, שרש"י אחז שהסברא של משה שעליה ביסס את הקל וחומר הייתה בנויה משני מאפיינים. המאפיין הראשון, כאמור, שלבני ישראל היה הדבר לטובה ולפרעה היה לרעה, והשני, שלישראל לא היה אכפת כל כך במה שמשה היה ערל שפתיים, בעוד לפרעה, המלך המכובד, מן הסתם דיבור מגומגם וסתום בודאי היה רחוק ביותר מלהישמע, ובפרט כאשר בא ממנהיג בני ישראל עבדיו. שני עניינים אלה, עניין שבמהות הדיבור ועניין שבצורת הדיבור, היה ברור למשה שיכריעו את הקל וחומר וילמדו בהכרח שכמה שבני ישראל לא שמעו אליו כך גם פרעה לא ישמע, וכאמור, בא הכתוב ואישר שאכן משה ירד לעומק הסברא האמיתית בדבר ועשה קל וחומר נכון.

אלא שיש להעיר בסברא, שעניין קוצר הרוח שהיה לבנ"י מהווה חומרא יותר משמעותית מאשר מה שהבין הגור אריה. ממשמעות הפסוקים עולה שבנ"י לא שמעו אל משה בגלל קוצר הרוח והעבודה הקשה שהפכו אותם, במובן מסויים, לבעלי מומים שקשה עליהם שמיעתם, וסו"ס עניין חמור זה לא היה אצל פרעה ואין הקל וחומר של משה, לפי הפירוש הנ"ל, עונה תשובה טובה על כך.

ובאמת, משמע בגור אריה פירוש נוסף ומסתבר שלפיו מתיישבת גם ההערה האחרונה.

לרש"י, כאמור, העניין שמשה ערל שפתיים נצרך להעמיד הקל וחומר. ועל דרך זו אפשר לבאר ולהוסיף את האבחנה הבאה. אכן עיקר הקל חומר מבוסס על הסברא הפשוטה ורק עליה, שפרעה פחות קרוב לשמוע לדברי משה מאשר ישראל כי דברי משה באים לרעתו וכנ"ל. אלא שלגבי הנקודה המשמעותית שבה ישראל חמורים מפרעה, שקשה עליהם שמיעתם מקוצר הרוח ומהעבודה הקשה, באה בדיוק אותה נקודה בדיבור של משה אל פרעה, שקשה על משה דיבורו, בגלל שהיה ערל שפתיים, וקשה על פרעה שמיעתו את משה. המום המופשט שהיה באוזניו של פרעה אל מול דיבורו של כבד פה וכבד לשון, עומד כנגד ומתקזז עם המום המופשט שהיה באוזני ישראל מקוצר הרוח ומהעבודה הקשה. אם כן, אחר שבא זה ועמד כנגד זה ונעשו פרעה ובנ"י שקולים ביכולת השמיעה הטכנית שלהם, שוב באה הסברא הפשוטה שקלים בנ"י לקבל את דברי משה מאשר פרעה.

הנה, ר' חיים פלטיאל גם כן ליבן הדברים והשיב על פירכת הקל וחומר בכמה דרכים.

האי דכתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, הכוונה שלא שמעו אל משה שאמר להם שיצאו מקוצר הרוח ומהעבודה הקשה בכך שיגאלו ממצרים, אבל אין זה הטעם שלא שמעו. אי נמי, משה לא ידע שבני ישראל לא שמעו בגלל קוצר הרוח אלא היה סבור שלא שמעו משום שלא אבו לשמוע. ויש מפרשים  שעשה משה קל וחומר משבטו של לוי שלא היה בשעבוד, ולא היו במצב של קוצר רוח ולא עבדו עבודה קשה, ובכל זאת לא שמעו. והטעם שלא היו בשיעבוד, לפי שהאיצטגנינים של פרעה ראו שהסוף של ישראל לעלות ולרשת את הארץ, ובני לוי אין להם הרי חלק בארץ ולכן הוציאם פרעה מן הכלל.

ואפשר לומר בדרכים נוספות, מעין דרכיו של ר' חיים. באופן אחד אפ"ל שכוונת הפסוק שמשה אמר לעמ"י שיצאו ממצב קוצר הרוח שלהם והעבודה הקשה, כלומר, שישנו את התפיסה כלפי הדברים הקשים שהם עושים, שיאמינו בה' ושתהיה להם תקווה. ובאמת כך פירש רש"י שם בפסוק ט, ולא שמעו אל משה, לא קבלו תנחומין. ע"ש.

ייתכן לבאר באופן נוסף, לפי דרכו של רש"י שהק"ו מבוסס על מה שאמר משה ואני ערל שפתיים, שאכן כמו שאמר הפירוש השני של ר' חיים, משה לא ידע שבני ישראל לא שמעו אל משה בגלל קוצר הרוח והעבודה הקשה. אפשר שהיה סבור שכה"ט שישראל לא מקבלים את דבריו הוא משום שהיה מגמגם וערל שפתיים. ובאמת לקמן בפסוק ל, לא אומר משה לה' אלא הן אני ערל שפתיים ואיך ישמע אליי פרעה. טעם זה ורק הוא. אכן, למרות שאליבא דאמת בני ישראל לא שמעו אל משה מטעם אחר, מקוצר הרוח ולא מהגמגום, וקמיה שמיא גליא זאת, בכ"א ה' ענה למשה אהרון אחיך ידבר אל פרעה וכו', כי ה' עונה לבקשות עמו ישראל כפי שהן, כמו במעשה חוני המעגל, ואכמ"ל.

האחרונים הביאו שתי תשובות נוספות על פירכת הקל וחומר.

הנה, בבבא בתרא, דף קיט ע"ב, למדו ממה שכתוב ונתתי אותה לכם מורשה, ולא כתיב ירושה, שמע מינא דהם מורישים לביניהם אבל אינם יורשים, דלא יכנסו לארץ. והנה, אם היו ישראל יודעים שלא יכנסו לארץ וימותו במדבר הרי היו ממאנים לצאת ממצרים. אלא, דאף על פי שאמר להם מורשה, לא הבינו שהוא מורשה לביניהם והם אינם יורשים, ומה שלא דקדקו להבין את הדברים על דיוקם הוא משום קוצר הרוח והעבודה הקשה, אבל מה שבכל זאת לא הקשיבו למשה היה משום דגם את עצם הדברים לא קיבלו. אם כן, על כך עשה משה קל וחומר, על עצם הדברים שקרובים ישראל לקבלם יותר מפרעה, ולא על עניין קוצר הרוח שהיה רלוונטי רק לחוסר שימת הלב לפרטים והרמזים שבדברי משה.

ותשובה נוספת, ע"פ המבואר בשמות רבה, רבי יהודה בן בתירא אומר, הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח, וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח וכו', רבו מוציאו לחירות ואינו שמח, אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה, אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה וכו'. ע"ש. דהיינו שקוצר הרוח היה קיצור הרוח והנשמה שבקרבם מהקדושה שבה, ועבודה קשה היינו קושי עזיבת העבודה הזרה שקשה לפרוש ממנה. ואם כן, שבני ישראל לא שמעו אל משה מפני העבודה הזרה שעבדו ומצב מיעוט הקדושה שהיו שרויים בו, מכל שכן פרעה, שהיה כל כולו ועצמותו טומאה ועבודה זרה, שאמר לי יאורי ואני עשיתיני, פשיטא שלא ישמע למשה, ונמצא הקל וחומר עולה היטב: