עלה שרף באילנות
עלה שרף באילנות
מבואר במשנה בתחילת מסכת ראש השנה כי חמישה עשר בשבט, לדעת בית הלל, הוא ראש השנה לאילן. יש למועד זה השלכות לגבי כמה וכמה מצוות התלויות בארץ, ערלה, ביכורים, תרומות ומעשרות ושמיטה, אך מלבד העניינים ההלכתיים נחשב ראש השנה לאילנות גם כיום שיש בו שמחה מיוחדת. כבר בתקופת הגאונים יש עדות לפיוטים ותפילות חגיגיות שנערכו בט"ו בשבט, והפוסקים הראשונים והאחרונים כתבו שאין לגזור באותו יום תענית ואין לומר בו תחנון. במאות האחרונות נוספו גם מנהגי אכילת הפירות ואמירת סדר ט"ו בשבט.
בטעם הדבר שדווקא ט"ו בשבט נקבע להיות ראש השנה לאילן, כתב רש"י בהמשך מסכת ראש השנה (דף יד ע"א), שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. עכ"ל. והדבר צריך ביאור, בשני פנים.
אמנם השקדיה פורחת ואולי שמש פז זורחת, אך למעשה כולם יודעים ומרגישים שלא מדובר באביב אלא בעיצומו של החורף (או מעט אחריו). רוב העצים די יבשים, ריקים מעלים, מפרחים ומכל תוכן. לא כפי שניתן היה לצפות שיראו בראש השנה לאילנות, הזמן שאמור להיות זמן השמחה באילנות ובפירות. אם כן, יש להבין מדוע נקבע דווקא ראש השנה לאילנות להיות בט"ו בשבט, בזמן עליית השרף באילנות וטרם התחיל שום לבלוב משמעותי, ולא מאוחר יותר בסוף החורף או באביב. בנוסף, מה העניין לנקוט דווקא בקריטריונים שאינם ניכרים בעין כגון השרף שבפנים האילן, ולא במראה החיצוני הטיפוסי של האילנות באותה תקופה.
הנה, המדרש (ויקרא רבה פכ"ה ס"ה) מביא את המעשה המוכר עם אדריאנוס והזקן.
אדריינוס שחוק העצמות היה עובר בשבילי טבריה, וראה איש זקן עומד וחוצב חציבות לנטוע נטיעות. אמר לו: סבא סבא אילו השכמת לא הערבת (אילו היית עובד בצעירותך לא היית נזקק לעבוד בזקנותך). אמר לו: השכמתי והערבתי והטוב בעיני ה’ אלוקי השמים עשה. אמר לו: בחייך סבא, בן כמה שנים אתה היום הזה? אמר לו: בן מאה שנה. אמר לו: ואתה בן מאה שנה ועומד וחוצב חציבות לנטוע נטיעות? האם אתה סבור שתאכל מהם? אמר לו: אם אזכה – אוכל, ואם לא, כשם שייגעו לי אבותיי כך אני יגע לבניי, אמר לו: בחייך, אם תזכה לאכול מהם, תודיעני. לאחר ימים עשתה תאנים. אמר: הרי הגיע הזמן להודיע למלך. מה עשה? מילא סל תאנים ועלה ועמד לו על שער פלטין. אמרו לו: מה עיסקך? אמר להם: לעלות לפני המלך. כיון שעלה, אמר לו: מה עיסקך? אמר לו: אני הזקן שעברת עלי ואני חוצב חציבות לנטוע נטיעות ואמרת לי: אם תזכה לאכול מהם תודיע לי. עכשיו זכיתי ואוכל מהם והנה תאנים מהפירות. אמר אדריאנוס באותה שעה לעבדיו: מצוה אני שתתנו כסא זהב וישב לו. אמר לעבדיו: אני מצוה שתפנו את הסל שלו ותמלאו אותו דינרים. אמרו לו עבדיו: כל הכבוד הזה תכבד לזקן יהודי זה? אמר להם: בוראו כבדו ואני אין אני מכבדו?
ממשיך המדרש ואומר, אשתו של השכן הייתה אישה רעה, אמרה לבעלה: לא יוצלח, ראה שהמלך הזה אוהב תאנים ומחליפן בדינרים. מה עשה? מילא שקו תאנים, והלך ועמד לפני הארמון. א”ל: מה עסקך ? אמר להם: שמעתי שהמלך אוהב תאנים ומחליפן בדינרים. באו ואמרו למלך: זקן אחד עומד על שער החצר, שקו מלא בתאנים. ואמרו לו: מה עסקך? א”ל: שמעתי שהמלך אוהב תאנים ומחליפן בדינרים. אמר: מצוה אני, שתעמידוהו בשער הארמון, וכל מי שנכנס ויוצא יהא משליכן על פניו. בערב, שחררוהו לביתו. אמר לאשתו: בכל הכבוד הזה, אני חייב לך. אמרה לו: לך תתפאר לאמך, שהיו אלו תאנים ולא אתרוגים, ושהיו בשלות ולא פגות.
שני אנשים תוארו במדרש, הזקן והשכן. הראשון הביא למלך שק תאנים וקיבל כנגד שק דינרים, ולעומתו הביא האחרון שק תאנים וקיבל את התאנים שהביא מוטחות בפניו. ברור כי ההבדל ביניהם נעוץ בכך שהזקן לא קיבל את הדינרים על התאנים שהביא. הוא קיבל את גמולו הטוב על התאנים שנטע, על הגרעין, השורש והפוטנציאל שהתחיל בעבר ולא על התוצר המוגמר הקיים בהווה. המלך התפעל מהתובנה וההתמסרות של הזקן שהשקיע בהווה על שם העתיד, מפנימיות כוונתו והשתדלותו, ולא חש לעתיד המוגמר והעשוי ולחיצוניות שהציג בפניו השכן ואף זלזל בזה.
כך גם בפריחת האילנות, אין זמן משמעותי ומתאים יותר מהשעה בה עולה השרף באילנות והפירות מתחילים לחנוט, לקבוע בו את ראש השנה לאילנות וזמן שמחתם. כמו הנטיעות המוגמרות של הזקן שנדונו על שם תחילת נטיעתן, כך גם לבלוב האילנות ופריחתם אינם נדונים אלא לפי ראשיתם. ויתר על כן, לא רק הדבר המוגמר נדון ע"פ תחילתו, אלא גם הדבר החיצוני נדון ע"פ פנימיותו, ולכן דווקא העלאת השרף והתכונות הפנימיות שבאילן הן אלו שיש לילך לפיהן.
וכפי שעניין האדם הזקן לילך אחר הראשית והפנימיות מלמד לעניין האילן, כך עניין האילן מלמד לכל אדם, כי האדם עץ השדה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה