בכור השפחה ובכור השבי
בכור השפחה ובכור השבי
בבא (פרק יא פסוק ה), ומת כל בכור בארץ מצרים מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים וכל בכור בהמה. ע"כ.
ופרש"י, עד בכור השבי, למה לקו השבויים, כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענות על מצרים. מבכור פרעה עד בכור השפחה, כל הפחותים מבכור פרעה וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות, שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים ובצרתם. עכ"ל.
הרי נתבאר ברש"י הטעם שגם בכורות השבויים והשפחות היו בכלל. הראשונים בגלל סיבה צדדית, כדי שלא יאמרו שהע"ז שלהם היא זו שהביאה פורענות על מצרים, והאחרונים מפני שתי סיבות, האחת משום שהשתעבדו גם כן בעמ"י, והשניה מפני ששמחו לאידם כשהיו ישראל שרויים בצרה.
ותמיהות רבות בדבר. ראשית, הרי הכתוב בפסוק ה, בלשון ההתראה על מכת בכורות, לא הזכיר אלא ומת כל בכור עד בכור השפחה אשר אחר הרחיים, אך הכתוב שאומר ומת כל בכור עד בכור השבי אשר בבית הבור לא נאמר כאן אלא רק בשעת המעשה עצמו, בפרק יב (פסוק כט), ויש להבין מה פשר שינוי לשון הפסוקים. אם מה שבכור השפחה גם כן לקה הוא החידוש היותר גדול, לשם מה כתב במעשה מכת בכורות עד בכור השבי, ואם בכור השבי מחודש יותר, לשם מה כתב בהתראה על המכה עד בכור השפחה. שנית, בהמשך לזה, צריך להבין מדוע רש"י הוסיף להביא את פירוש בכור השבי כאן בפרק יא כאשר לא הוזכר אלא בפרק יב, ויתר על כן, מדוע הביאו הראשון ופירשו לפני בכור השפחה המוזכר כאן. וצ"ב.
דבר נוסף שיש לבאר ברש"י, לשם מה נצרך להביא שני הסברים לכך שבכור השפחה לקה, שנשתעבדו בעמ"י ושמחו לאידם. לכאורה די היה בהסבר אחד כדי להצדיק את הפגיעה בהם, ולכל הפחות בהסבר שנשתעבדו בישראל, כי אז אינם שונים מהמצרים אדוניהם. הרי עבור המצרים אין חולק שהעונש הגיע מפני השעבוד, ולא מפני סיבות שוליות כמו שמחה לאיד וכדו', ואם גם השפחות שיעבדו כמו האדונים, מה שונים אלו מאלו. ואי תימא ששיעבוד השפחות אינו דומה לשיעבוד האדונים, כי שמא היה קל ופחות משמעותי כך שאינו מצדיק עונש מחמת עצמו, הרי מה יש בשמחה בצרתם ששמחו כדי להשלים את זה. דוחק הוא לומר ששני הטעמים הקלושים, שעבוד חלקי ושמחה לאיד, שאינם חשובים מספיקים מחמת עצמם, יש בהם חשיבות להצטרף ולגרור עונש כל כך חמור כמו מכת בכורות.
והנראה בביאור העניין האחרון, שאין הכי נמי ששעבוד השפחות היה חסר ופחות משעבוד האדונים המצרים, וטעם הדבר משום שהשפחות לא שיעבדו את ישראל וציוו אותם בעבודות פרך, אלא מכוח מה שאמרו להם המצרים לצוות. השפחה או בן השפחה שהורו לישראל דבר מה, לא יכלו להורות כל שיעלה על רוחם, אלא רק על ידי ובאמצעות המצרי שעמד מאחוריהם ושלח אותם לעשות כן. לכן לכאורה לא היה צריך להיות מיוחס השעבוד של בני השפחות אל עצמם אלא אל המצרים. ברם, מה שבני השפחות שמחו בצרתם של ישראל ובכך שהם מקבלים פקודות קשות להורות לבני ישראל, שמחה זו היא שמייחסת את השעבוד גם אל בני השפחות כאילו חוללו בעצמם את עבודת הפרך ולא רק הנגישו את דברי האדון המצרי. וכללא הוא, שכאשר אדם שמח במה שהוא עושה וחפץ בו, גם אם מלכתחילה מה שהניע אותו לעשות כן לא היה אלא דבר חיצוני, מקבל האדם משנה אחריות על מעשיו. הרי כעת, כששמח במה שעושה, שוב לא יכול להסיר אחריות ולטעון שאלמלא הדבר החיצוני שהניע אותו לא היה עושה כן. כיון שחפץ בדבר ושוקד לעשותו, אם היה הכוח בידיו ולא היו בדרכו מפריעים, הרי היה עושה את הדבר בעצמו. באותה מידה בני השפחות לקו על שהאדונים המצרים שלחו אותם להשתעבד בעמ"י, כיון ששמחו בשעבוד והיו עושים אותו בעצמם אילו הם היו האדונים.
והנה, בפרק יב לגבי מכת בכורות עצמה, כתב רש"י וז"ל, עד בכור השבי, שהיו שמחין לאידם של ישראל. ועוד, שלא יאמרו יראתנו הביאה הפורענות זו, ובכור השפחה בכלל היה, שהרי מנה מן החשוב שבכולן עד הפחות, ובכור השפחה חשוב מבכור השבי. עכ"ל. ומבואר בזה, ראשית, שפורענות השבויים מחודשת יותר, ולכן לא נותר לבאר לרש"י אלא מדוע נקט לגבי ההתראה עד בכור השפחה ולא בכור השבי המחודש יותר, ושנית, שגם ביחס לפורענות בכור השבי עומדת השמחה לאיד, וצריך להבין, גם בהקשר הזה, שמחה מה זו עושה, וכן מדוע הזכיר אותה רק כאן ולא לעיל בפרק יא כשפירש את טעם הפגיעה בבכור השבי.
ונראה לומר בעניין השמחה של השבויים, שאכן היא אינה הטעם לפגיעתם, אלא מה שכתב רש"י לגבי ההתראה, שלא יאמרו שיראתם הביאה את הפורענות. ולכן גם לא חש רש"י להביא שם את עניין השמחה אלא רק כאן על הפסוק שנזכר בו בכור השבי. וגופא מה שבאמת נצרכת גם השמחה לאיד של השבויים כדי להעניש אותם, נראה שהוא משום שקשה להעניש אדם, אפילו אם יש בדבר צורך גדול, כל שהוא עצמו לא עשה דבר רע כלל. הלכך, אף שיש עניין גדול בפגיעה בבכורי השבי, כדי שלא יאמרו שיראתם עשתה כן, מכל מקום נדרש גם הפתח הצר שהשבויים שמחו לאיד, כדי לרבות בשיעורים ולהטיל בהם את הפגיעה החמורה של מכת בכורות. ודבר זה מסביר גם מדוע פורענות בכור השבי מחודשת מפורענות בכור השפחה, כי בכור השפחה נענש מסברא פשוטה, על שמימש את שעבוד אדונו בשמחה, ולכן מקבל אחריות על מעשיו ונחשב כאילו הוא ממש שיעבד, וזאת לעומת בכור השבי שלא נענש מסברא, אלא רק בגלל עניין חיצוני שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם, שנתלה בהם משיקול משפטי על שעשו קצת רע במה ששמחו לאיד.
והנה, במה שלגבי ההתראה על מכת בכורות נאמר עד בכור השפחה אשר אחר הריחיים ובמכת בכורות עצמה לא נאמר אלא עד בכור השבי אשר בבית הבור, כתב האבן עזרא, שבכור השפחה הוא כמו בכור השבי, כי השבויה שפחה היא ותישן בבית הבור בלילה כמנהג האסורים. וכמו שהזכיר יוסף (בראשית פ"מ פט"ו), כי שמו אותי בבור. עכ"ד. ובאופן דומה כתב החזקוני, ויש מפרשים ששני הפסוקים הללו אחד הם, שהרי בכור השבי הוא ביום אחר הריחיים, כמו שמצינו בשמשון ויהי טוחן בבית האסורים, ובלילה יכניסום בבור וישימו הריחיים על פי הבור. הרי לך אחר הריחיים כמו בבית הבור. עכ"ד. ורבינו בחיי הוסיף וכתב, ועל כן הזכיר כאן בנבואת משה שהייתה ביום בכור השפחה אשר אחר הריחיים, כי כך זמן עבודתם ביום, ובמעשה שהיה בחצי הלילה הזכיר בכור השבי אשר בבית הבור, כי בלילה היו מחזירים אותם לבור. עכ"ד. וכן כתבו עוד מפרשים. אך אין הדבר עולה עם פירוש רש"י, שהרי הבחין במפורש בין בכור השפחה לבכור השבי ופירט לכל אחד את טעם פגיעתו במכה.
עוד פירשו באופן נוסף מדוע בכור השפחה הוא הוא בכור השבי, כי כששמע בכור השפחה שאמר משה כן, ברח לו ונתפש בשבי. וזהו שנאמר עד בכור השבי אשר בבית הבור. כך דברי הריב"א. וכ"א בהדר זקנים, שכשראו בכור השפחה שאמר משה ומת כל בכור ברחו להם ונתפשו בשבי. והוסיף החזקוני לפרש בשתי דרכים דומות נוספות, שכששמעו הבכורים שאמר משה עד בכור השפחה שמחו ואמרו נלך בשבי ולא נמות, שהרי בכור השבי הוא פחות מבכור השפחה. אמר הקב"ה אני אמרתי עד בכור השפחה, חייהם עוד אוסיף להכותם עד בכור השבי. ועוד פירש, שמחו בכורי השפחה, אמרו עכשיו לא יהיה חלוק בינינו ובין אדונינו. כשראו אדוניהם ששמחו במפלתם אסרו אותם בבור, ובאה עליהם המכה בעודם בבור. נמצא בשעת התראה בכור השפחה ובשעת המכה בכור השבי. עכ"ד. אולם, גם לדרכים אלו, כיוון שסו"ס בכור השפחה ובכור השבי אחד הם, אין הדבר עולה לפירוש רש"י.
הכלי יקר הביא פירוש שלא נוקט שבכור השפחה ובכור השבי הוא אחד וא"ד, לכך לא הזכיר משה לפני פרעה בכור השבי, שלא יקשה פרעה בכור השבי מה פשעו, כי תירוץ שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם אינו מספיק לפרעה, וכל שכן תירוץ של שמחים לאידם. ויטעה פרעה לומר לא ה' פעל כל זאת מצד העונש, אלא משה רואה באצטגינות מכה כללית על כל בכורי מצרים. עכ"ד. ופירוש זה עולה היטב לדעת רש"י, כי הרי לדעתו בכור השבי מחודש מבכור השפחה ולכן כל מה שצריך לבאר הוא רק מדוע לגבי ההתראה נקט בכור השפחה ולא בכור השבי, וזהו בדיוק מה שביאר הכלי יקר. והנה, מה שצירוף השמחה לאיד של השבויים יחד עם העניין שלא יאמרו יראתם תבע עלבונם אינו טעם שיהיה מקובל על פרעה בניגוד לצירוף שמחת בני השפחות עם השעבוד שנשתעבדו, מוסבר היטב על פי מה שנתבאר. הרי לגבי בני השבויים אין השמחה מחייבת אותם בסברא, אלא כתנאי משפטי שצריך לתלות בהם רעה קטנה, ואז אפשר לצרף ולחייב אותם בגין העניין החשוב, שכלל לא באחריותם, שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם. עניין משפטי זה, כמובן, לא יתקבל על פרעה. ולעומת זאת, שמחתם של בני השפחות בתיווך של השעבוד שהשיתו אדוניהם, מטילה עליהם את האחריות לשעבוד מסברא, וסברא כה פשוטה וברורה, גם פרעה שפיר יקבלה ויש תועלת להכניסה בהתראה שמתרים בו.
האחרונים הביאו שני פירושים נוספים העולים עם דעת רש"י, במה שלגבי ההתראה נקט משה את בני השפחות ולא את בני השבויים אף שפורענותם מחודשת יותר.
פירוש אחד, שבכורי השבי לא נכללו בהתראה מכיוון שהשבויים לא היו מצריים אלא מאומות אחרות. והראיה שכן הדבר שהשבויים המדוברים אינם מצריים, כי הרי שבויים מצריים פשיטא שילקו, שאין סברא לחלק ביניהם לבין מצריים שאינם בבית השבי, ועוד, שלשון שבי הולך על אנשים שנכנסים לבית הסוהר בגין מלחמה, ואין המצרים נלחמים בעצמם אלא באומות אחרות. בנוסף, ממה שהביא רש"י בשם המדרש שבכורי השבי לקו כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם, משמע שמדובר בבני עמים שונים עם ע"ז שונות שאינן הע"ז של מצרים. עכ"פ, מכיוון שבני השבי אינם מצריים, ממילא אין עניין להתרות במצריים ולומר להם שבני אומות אחרות ימותו, כי הרי לא אכפת להם בכך ואין התראה אלא עבור הרתעה.
עוד פירשו, שהרי בכורי השבי לא לקו על ששיעבדו את ישראל, כי הרי מבית הסוהר אין ביכולתם לשעבד. וכיון שמטרת ההתראות הייתה להפחיד את המצרים מהמכה האמורה לבוא כדי שיחדלו משעבוד בני ישראל וישלחו אותם, לא היה עניין לכלול בהתראה אלא עד בעלי הדרגה הפחותה ביותר שעדיין שותפים לשיעבוד, הלא הם בני השפחות, אף שבני השבי בעלי דרגה פחותה משלהם.
והא גופא מה שרש"י הביא את פירוש פורענות בכור השבי הכא לגבי ההתראה, ואף הגדיל לפרשו קודם פירוש הפורענות של בכור השפחה, יש לומר בפשטות שהוא משום שרצה להדגיש את השאלה שבשינוי הפסוקים בין ההתראה לתשלום המכה. ויתר על כן, פתח רש"י בטעם פורענות בכור השבי כדי שיובן מיד גם הטעם שלא כלל בהתראה את בכור השבי, אם זה בגלל פירוש הכלי יקר שהטעם שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם לא יתקבל על פרעה, אם זה בגלל הפירוש שלא היו אלא מאומות אחרות כמו שמלמדת הלשון יראתם תבעה עלבונם, או אם זה משום ההסבר השלישי שהשבויים לא נענשו על שיעבוד שביצעו בעמ"י אלא מטעם אחר, וממילא לא שייך לכלול אותם בהתראה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה