פקוד פקדתי
בשמות (פרק ג מפסוק טז), לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה׳ אלוקי אבותיכם נראה אליי וכו׳ לאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים וכו׳ ושמעו לקוליך. ע״כ. ופרש״י, ושמעו לקוליך, מאליהם, מכיוון שתאמר להם לשון זה ישמעו לקוליך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר (בראשית פ״נ פכ״ד) ואלוקים פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם (בראשית פ״נ פכ״ה) פקוד יפקוד אלוקים אתכם. עכ״ל.
ויש לתמוה, דאם הסימן הקדום והחשוב מיעקב ומיוסף נמסר לזקני ישראל, כיצד ייתכן שמשה רבינו ע״ה לא הכיר אותו. ואם אכן הכיר אותו, לשם מה ה׳ צריך היה לומר לו אותו כעת, ויותר מכך, מה הוכחה יש בזה כלפי זקני ישראל שמאת ה׳ הדבר. אולי משה משקר ח״ו ומשתמש בסימן החשוב משום שיודע אותו כמותם, ולא משום שה׳ מסר לו אותו. ואם תאמר דלא חששו זקני ישראל שמשה רבינו ע״ה, אפי׳ באותה תקופה קודם שהתגלתה גדולתו בעניין המכות ויציאת מצרים, יוציא דבר שקר כ״כ משמעותי מפיו ח״ו, הרי גם אם יאמינו לו יהיה זה מכוח נאמנות זו גופא ולא מכוח הסימן, וחוזרת השאלה לשם מה נצרך משה לומר אותו בפניהם.
השפתי חכמים כתב בפשיטות דלא נמסר הסימן אלא לגדולים, ומשה לא היה כי אם בן י״ב שנה, אך הרחבת העניין מבוארת במדרש, וכך נתבאר שם.
סימן זה שעמ״י עתיד להיגאל בלשון של פקידה כפולה, נאמר במדרש, מסרה יוסף ללוי וציווה אותו שישמור את הדבר בסוד. לוי מסר את הסוד לקהת וקהת מסר את הסוד לעמרם. עמרם, בניגוד לקודמיו, לא מסר את הסוד למשה אלא מסרה לזקני הדור שמסרוהו לראשי הדור הבא וכו׳, וכדי שלא יחשבו ישראל שמשה רבינו קיבל את הסוד מאביו עמרם וממילא לא יאמינו לו שבא בשליחות ה׳ כשישתמש בסימן, נעקר משה בעל כרחו מבית אביו וממצרים כאשר היה בן י״ב שנה במעשה הריגת המצרי. ממילא הבינו כולם כי לא קיבל משה הסוד מאביו, משום שהניחו שלא ימסור עמרם את הסוד אלא לזקן, אבל לא לנער קטן שאפילו לא הגיע למצוות. ממילא ה׳ היה צריך למסור למשה את הסוד, וכשהציג את הסוד בפני זקני ישראל ידעו להאמין לו.
הרמב״ן תירץ שקיבלו זקני ישראל מיוסף ששמע מפי הנביא יעקב אביהם, שהראשון שיבוא ויאמר להם שהקב״ה שלח אותו לומר לזקנים פקוד פקדתי הרי הם צריכים להאמין שהוא יהיה הגואל אותם, כי גלוי וידוע היה לפני הקב״ה שלא יבוא אדם ויכזב בהם ויאמר להם הלשון הזה מעצמו מבלי שה׳ ציווהו על כך. אך ק״ק דסו״ס לאדם יש בחירה ואם ירצה יוכל להשתמש בסימן לשקר, והדבר נוגע לשאלה הכללית של ידיעה ובחירה ואכמ״ל.
בפרשת דרכים ביאר את העניין באופן נוסף. הנה, קושיא ידועה היא מדוע בני ישראל נגאלו לאחר מאתיים ועשר שנים, בעוד גזירת הגלות כפי שנקבעה בברית בין הבתרים לא הייתה אלא לארבע מאות שנה, כדכתיב כי גר יהיה זרעך וכו׳ ארבע מאות שנה. ונתנו לדבר שני טעמים. טעם אחד, שבגלל קושי השעבוד שנשתעבדו בהם מצרים, שהיה הרבה מעבר לגזירה של ועבדום ועינו אותם, הרי נחשב שעבדו שנים רבות מאשר מה שעבדו בפועל. טעם שני, שהגזירה הייתה על סך מסויים של שנות אדם וחישובה היה לפי הריבוי הטבעי בעם ישראל. בפועל הרי עמ״י התרבו במצרים שלא כדרך הטבע כך שנפשות רבות יותר סבלו משיעבוד מצרים וכך סך שנות העבדות המקורי נגמר לאחר מאתיים ועשר שנים במקום ארבע מאות.
ושני טעמים אלו רמוזים בלשון הפקידה הכפולה, טעם אחד כנגד פקידה אחת. ומי שהיה רוצה להוכיח את דבריו על ידי סימן הפקידה הכפולה, היה צריך בנוסף גם לציין ולהסביר את שני הטעמים הרמוזים בה כדי שיאמנו דבריו. בהתאם, מלבד לשון פקוד פקדתי, הוסיף ואמר ה׳ למשה גם את שתי הסיבות לפקידה המוקדמת. הסיבה הראשונה, פקוד פקדתי אתכם, ואתכם היינו בגלל היותכם וריבוי הנפשות שלכם, והסיבה השנייה, ואת העשוי לכם במצרים, דהיינו מה שעשו לכם המצרים בקושי השעבוד. כיוון שידע משה ללוות את לשון הפקידה הכפולה בהסברים הנכונים להקדמת הפקידה והגאולה, שוב האמינו לו זקני ישראל ולא חשו שמא דבר שקר הוא ח״ו.
יש שכתבו באופן נוסף, שלא לשון הפקידה עצמה היא הייתה ההוכחה שאת שמשה דיבר פי ה׳ דיבר, אלא האופן בו משה אמר את המילים, אף שהיה ידוע ככבד פה וכבד לשון. משה הגה את המילים פקוד פקדתי בצורה ברורה וחדה, למרות שניתן היה לצפות שכמגמגם לא יצליח לעשות זאת, אולי בפרט באות פ׳ שבתחילת המילה שיותר קשה להגותה, ובפרט כאשר צריך לעשות זאת פעמיים וברצף. מכיוון שנעשה כאן שינוי מדרך הטבע, ידעו הזקנים כי משה אומר להם את דבר ה׳. והנה, ייתכן גם שזו הסיבה ללשון פקידה כפולה, כי קשה לכבד פה לומר פקידה, וקשה כפליים או פי כמה מונים לומר זאת פעמיים.
ואף שההסברים רבים ונהירים, נדמה שיש הסבר נוסף ואמיתי בדבר.
הזקנים כנראה היו מודעים לכך שייתכן שמשה לא יודע את הסימן, אולי משום שהיה קטן באותה שעה כפי שכתב השפת״ח או משום טעם אחר, אך ייתכן גם שהוא מודע אליו, כפי שהם מודעים. כך או כך, לזקני ישראל היה ברור שלא תיתכן עזות פנים להשתמש בסימן החשוב לדבר שקר. אם היה משה בא בפניהם ואומר להם את דבריו ללא הסימן, אכן לא היו חוששים לדבריו, אך כיון שהשתמש בסימן הקדום שיצא מפי יעקב ויוסף, גם אם ייתכן שידע את הסימן כפי שהם הכירוהו, נאמנים דבריו בבחינה הדומה לשבועה. ויותר מכך, גם מי שיודע את הסימן, לא בהכרח יודע שהשימוש בו יוצר נאמנות חמורה הדומה לשבועה, והוא הוא המידע שגילה לו ה׳, שיכול להשתמש בסימן המוכר וחכמי ישראל בודאי לא יעמדו מנגד כשיאמר בפניהם כן. ואם תאמר, דאם חכמי ישראל ידעו שלשימוש בלשון פקוד פקדתי בחינה של שבועה, שוב חוזרת השאלה שמן הסתם גם משה ידע זאת ולשם מה ה׳ היה צריך לומר לו כן. אך יש ליישב, דזקני ישראל לא ידעו את הדבר בבחינה של מידע יבש, אלא שכשהדבר בא לפניהם למעשה, חשו בליבם ובעצמותיהם שלא ייתכן שנושאים את הסימן מולם לשווא ולמטרת הונאה. משה לעומתם היה צריך את הידע שמלכתחילה השימוש בלשון פקוד פקדתי יוביל לאותה תחושה וקבלה אצל הזקנים, ולשם כך היה צריך שה׳ יודיע ויאמר לו שכך יעשה. ודומה הדבר לכך שלוודא פתרון לבעיה יותר קל מאשר לחפש פתרון לבעיה, אך אכמ״ל בזה.
גופא בביאור משמעות הלשון פקוד פקדתי, כתב המדרש בשמות רבה כדלקמן. מהו פקוד פקדתי, כלומר לשם מה אמר לשון כפולה של פקידה, פקוד על הים, פקדתי במצרים. פקוד להבא, כלומר בגאולות העתידיות כגון מגלות בבל ואדום, פקדתי לשעבר, דהיינו הגאולה מגלות מצרים.
האלשיך הקדוש בתחילת הפרשה ובסוף פרשת ויחי כתב, כי הנה כשירדו בני ישראל למצרים ירדה עמהם השכינה וכל פמליא של מעלה, כפי שאמר הי״ת ליעקב (בראשית פרק מו), אנכי ארד עמך מצריימה ואנכי אעלך גם עלה, ואמרו על כך חז״לֹ, מלמד שכשירדו ישראל למצרים ירדה שכינה עמהם וכאשר השכינה שם הרי גם פמליא שלה עמה. נמצא שלבני ישראל היה מעין משכון לביטחון שיגאלו ממצרים, דהיינו שכינת ה׳ והמלאכים השרויים עמהם שם, וודאי לא יניחם ה׳ להישאר שם.
אם כן, זהו הביאור במה שאמר יוסף לאחיו לפני מותו. אמר יוסף אנכי מת, וכוונתו שאף שהוא מת ויכולים המצרים להתעמר ולהשתעבד בהם אל להם לפחוד, שכן יש משכון בידיהם של השכינה והמלאכים. המשיך יוסף ואמר אלוקים, דהיינו שה׳ ובית דינו לא יתפרדו, וודאי שפקוד ויגאל את שכינתו וצבאותיו, ואז ממילא גם יפקוד, דהיינו את עם ישראל, יחד עימם.
ובמאמר המוסגר יש לשאול, דהנה כתב רש״י שהסימן הוא הסימן השתמשו בו יעקב יוסף והביא לכך פסוקים, אך הדבר תמוה, דשני הפסוקים שבסוף פרשת ויחי לא אמרם אלא יוסף. בפסוק הראשון נאמר ויאמר יוסף אל אחיו וכו׳ ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם וכו׳, ובפסוק השני נאמר וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקוד יפקוד וכו׳. אכן, במדרש רבה דלעיל כלל לא הוזכר יעקב כי אם יוסף לבדו. והנה, הרמב״ן כתב על כך שאולי כוונת רש״י שיוסף אמר פעמיים פקוד יפקוד, להגיד שהייתה מסורת בידו מאביו יעקב.
עוד בביאור המילים פקוד יפקוד, הגור אריה ביאר שתיבת פקוד משמשת הן לרעה, כגון בלשון פוקד עוון אבות, והן לטובה, כגון וה׳ פקד את שרה, וגאולת מצרים הונעה מכוח שתי המידות. מידה אחת היא לשלם רע לעוברי רצונו, והיינו המצרים שה׳ פרע מהם על כל רעתם, והמידה השנייה היא תשלום טוב לראויים לכך ולעושי רצונו, דהיינו האבות ששילם להם טובה על שהתהלכו לפניו בצדק וגאל את זרעם. ומידה משותפת זו, הערבוביה של הפקידה לטובה והפקידה לרעה, היא היא הרמוזה והמצויינת בלשון הפקידה הכפולה של פקוד יפקוד:
תגובות
הוסף רשומת תגובה