זהב וכסף ונחושת
זהב וכסף ונחושת
בתרומה (פרק כה פסוק ג), וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת. ע"כ. וממשיכים הפסוקים ומפרטים מינים נוספים, שלושה עשר או חמישה עשר בסה"כ, שהביאו ישראל לצורך מלאכת המשכן.
ובפשטות, מה שכתב את המינים זהב וכסף ונחושת בסדר הזה דווקא, הוא משום שנקט בסדר יורד לפי כבודן. מתכת הזהב חשובה מן הכסף שחשובה מן הנחושת. אלא שלפי הסבר זה, מתכות אלו חשובות גם מהתכלת והארגמן המוזכרים בפסוק הבא, ואלו חשובים מעורות האילים המאודמים ועורות התחשים המוזכרים לאחר מכן. ויתר על כן, כל אלו חשובים מאבני השוהם ואבני המילואים שלא נזכרו אלא לבסוף. וחלק מסדר החשיבויות האלו, אם לא כולו, אינו מסתבר.
ונראה לומר שב' סדרים ננקטו כאן, סדר חיצוני וסדר פנימי. בסדר החיצוני, נזכרים קודם כל מיני המתכת הנזקקים בין השאר לבניין המשכן עצמו. לאחריהם נזכרים הבדים, מהם מכינים את הפרוכת והיריעות, ועצי השיטים, שגם כן היוו חלק מבניין המשכן, אך ברמה פחותה מן המתכות שמהן עשו את האדנים ועיקר קביעות המשכן תלוי בהן. אחרי שסיים עם בניין המשכן, המתכות, הבדים והעצים, הגיע הכתוב לדברים הנזקקים לעבודת כלי המשכן, שמן ובשמים, ולבסוף חתם עם אבני השוהם ואבני המילואים שאינם שייכים לבניין המשכן או כליו, דהיינו בחפצא, אלא בגברא של בגדי הכהן הגדול. הרי שפתח בדברים השייכים לבניין המשכן, תחילה בדברים המקבעים ואח"כ בדברים הנקבעים, המשיך בדברים השייכים לכלי המשכן ועבודתם וסיים בחומרים של בגדי הכהונה. ובכל אחת מהקבוצות שמר על סדר פנימי של חשיבות החומרים. במתכות, זהב, כסף ונחושת, מהמתכת היקרה אל הפשוטה, ובאותו עניין גם בבדים ובעצים, בשמן ובבשמים וכן באבנים.
אכן, גם אם מובן כיצד נשמר סדר פנימי מהחשוב אל הפחות, עדיין צריך להבין מדוע נקט דווקא בסדר הזה, סדר יורד, ולא סדר עולה, מהפחות אל החשוב, שאולי היה עדיף ומדגיש יותר את חשיבות החשוב אל מול פחיתות הפחות. ברם, כמה ראשונים כתבו כי עניין הזהב מזכיר את חטא העגל, ומה שהוא נזכר בראש מלמד שקודם לכל נמחל עוון העגל. וכיו"ב במש"כ בויקרא (פכ"ב פכ"ז) שור או כשב או עז, שנקט שור בתחילה ללמד שהעוון התלוי במין השור, חטא העגל, נמחל בתחילה. וממילא מובן שהזהב ברישא, ומתוך שהזהב ברישא ויש לשמור על סדר כלשהו שפיר המשיך למנות את שאר הדברים בסדר יורד.
ואולי באמת אין הכי נמי, שאחרון אחרון חביב והזהב, הכסף והנחושת, במובן מסויים, מייצגות סדר עולה ולא יורד. הזהב יקר וקשה להשגה מן הכסף, וכן הכסף מן הנחושת, ולכן סביר להניח שמי שנותן זהב אכן ביכולתו לתת את הזהב. גם הכסף, היקר, ניתן על ידי מי שמסוגל לתת את הכסף, אבל מתוך שאינו מביא זהב ניתן להבין שיכולותיו ומסוגלתו מוגבלות הן. ולא הרי מביא הנחושת כהרי אלו, שהוא מביא מן המתכת הפחותה מה שמאושש שיכולתו מוגבלת במיוחד. ואם בשלושת סוגי האנשים האלו עסקינן, הרי שמי שנותן כסף למרות יכולותיו המוגבלות חביב ממי שנותן זהב וברשותו אמצעים עד בלי די, ומי שנותן נחושת למרות שכלל אין לו יכולות חביב הרבה משני הראשונים שעכ"פ מסוגלות מסויימת יש להם. ובאמת שבעולם ישנם רבים הנותנים זהב ואין להם ורבים הנותנים נחושת ויש להם, ועכ"פ ה' יראה ללבב מי שובר את מידותיו, מתאמץ ונותן ומי להיפך.
אכן, נכתבו עוד דברים הרבה בעניין ג' המינים, זהב, כסף ונחושת, בסדרם ומשמעותם.
בדעת זקנים מבעלי התוס' כתבו, שכנגד ג' המינים ישנן ג' מידות בצדקה בעולם. ישנה צדקה שאדם עושה כשהוא בריא והיא נחשבת לו לזהב, ישנה צדקה שאדם עושה כשהוא חולה ונותן מעכשיו ונחשבת לו ככסף ואם נותן לאחר מיתה נחשבת לו כנחושת. עוד כתבו, דבר אחר, זהב כנגד מלכות בבל, דכתיב אנת הוא רישא דדהבא. כסף כנגד מלכות פרס, דכתיב באותה מלכות ועשרת אלפים ככר כסף. נחושת כנגד מלכות יוון הפחותה מכולן. והמשיכו וביארו, כי עורות אילים מאודמים כנגד מלכות אדום, ואחר כך שמן למאור כנגד משיח דכתיב ביה ערכתי נר למשיחי. ולפירוש זה מובן גם הסדר המוכרח המתחיל בזהב, כי כן סדר המלכויות.
ויש שהוסיפו שג' מידות הצדקה רמוזות גם בראשי תיבות. זהב היינו זה הנותן בריא, כסף היינו כשרואה סכנת פחד ונחשת היא נתינת חולה שאומר תנו. ונראה שאף אם במילות כסף ונחושת הדברים אינם נשמעים, לפחות לגבי הזהב ראשי התיבות יותר טבעיים ומתקבלים.
וכתבו האחרונים כי ג' הדרגות בנותני הצדקה רמוזים בדרך נוספת, בפסוק זה ובפסוק הקודם.
הכת הראשונה בנותני הצדקה, נדיבי הלב, שאין צריך גבאי הצדקה לבקש מהם את תרומתם אלא הם מביאים זאת מאליהם בלא בקשה, רמוזה במילות הכתוב ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו. הכת השנייה בנותני הצדקה, שאם הגבאי לא יבקש מהם לא יתנו, אך כשיעמוד עליהם הגבאי יכספו ויתנו מחמת בושה, רמוזה במילים תקחו את תרומתי, דהיינו שמנסה להסיר ולגרש את הגבאים שלוחצים עליו ובתגובה אומר להם לכו וקחו את תרומתי. והכת השלישית בנותני הצדקה, הם אף כשבא אליהם הגבאי אינם מתביישים ממנו ומצחם נחושה. רק אשר חוזר הגבאי ובא שוב ושוב עד שכמעט אין להם ברירה, מועילים בטובם לתת לו את המינימום ההכרחי כדי שיעזוב אותם. אלו, כמעט שלוקחים מהם ללא רצונם, ועליהם אומר הכתוב וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם, תיקחו במשמעות של בעל כורחם.
ובנוסף, רמוזות שלוש הכתות בזהב, הכסף והנחושת בעוד אופן. הכת הראשונה נותנים לחלוטין בעצמם, ראשי תיבות זהב, זה הנותן בעצמו, הכת השנייה נותנים רק לאחר שמכסיפים ומתביישים מפני שהגבאי שבא אצלם, ורמוזים במילת כסף, והכת השלישית רמוזים בנחושת, ע"ש שמצחם נחושה וגם הבושה לסרב לגבאי הצדקה כמעט שאינה יוצרת אצלם שום מיחוש.
הנה, הרש"ר הירש ציין את חיבורו הנקרא קווי היסוד לסימבוליקה יהודית ואת מה שטען והסביר שם לגבי אופיו הסימבולי של המשכן בכללו, ובפרט את משמעותם הסמלית של החומרים שמהם היה עשוי, והעמיד את פירושי הכתובים על יסוד המסקנות שאליהן הגיע שם.
לגבי המתכות כתב, כי בתנ"ך באים חומרי המתכת בשל אופיים המוצק, בדרך כלל כמשל לחוזק ולחוסן, כמו בירמיה (פ"א פי"ח) ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחושת על כל הארץ וכו', ומפאת ערכם כביטוי להוקרת נכסי הרוח, כמו במשלי (פ"ב פ"ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. אולם, במיוחד נזכרים חומרי המתכת במקרא בשל תכונות ההתכה והצירוף שבהם כמשל לכל דבר מוסר ואמת שמעורבים בו הרע והשקר בכל שיעורי התערובת, כמו באיוב (פכ"ג פ"י) בחנני כזהב אצא. המתכות מייצגות דרגות שונות של טוהר מוסרי ושל אמת. הנחושת מייצגת את חוסר האצילות ואת המצב הטבעי חסר העידון והצירוף, הכסף מציין דרגה של מצב הטעון זיקוק והכשר זיקוק, ואילו הזהב מצוי לרוב ללא סיגים ומסוגל לעמוד במבחן החמור ביותר של צירוף, והריהו משל לאצילות המוסרית הטהורה והמעודנת ביותר ולהתמדה נאמנה ואמיתית.
שתי תכונות משולבות יחד במתכות, שיעור גבוה ביותר של עיסיות, כלומר גמישות, ושיעור גבוה ביותר של יציבות. הן נכנעות לפטיש ולאש ולובשות בגמישות כל צורה מבוקשת, אך משהוטבעה בהן צורה כלשהי, היא משתמרת בהן ביציבות איתנה ורק כוח אלים יכול להרוס אותה. בתכונות אלה מייצגות המתכות דווקא אותה מידת אופי שעלינו לפעיל נוכח צו החובה, ובייחוד נוכח רצון ה' שהתגלה לעינינו. והרי גם הנביא הודיע כי דבר ה' הוא כאש וכפטיש (ירמיה פכ"ג פכ"ט). לפיכך אין חומר מתאים יותר מן המתכות לתיאור סמלי של התנהגותנו המוסרית נוכח ייעודנו.
לפי תכונות ההתכה והצירוף, הרי שמתקבל סדר הדירוג הבא. נחושת, מצב טבעי, חסר עידון וצירוף. כסף, מצב הכשר לזיקוק. זהב, מצב מושלם של טוהר וטיב מקוריים, העומדים בכל מבחן. עכ"ד.
כלומר, למתכת ישנן שתי תכונות ניגודיות. מצד אחד, בעת צירוף, באש וע"י פטיש, ניתן להגמישה ולעצבה במיני צורות שונות, ומצד שני, שלא בעת צירופה, עומדת המתכת יציבה ואיתנה. וביטויים לשתי תכונות אלו ניתן לראות גם באדם ובדרגתו. אדם הנמצא בדרגה מסויימת, באופיו, בחינוכו ובתכונותיו המסויימים, סביר שיפעל, פחות או יותר, בתוך איזו מסגרת של פעולות שסביר שאדם עם מכלול נתונים כמותו יבצע. זו יציבות האדם הדומה ליציבות המתכת. מנגד, האדם לעולם יכול לשנות את מיזגו, מוסריותו, מידת החינוך שלו וכדו', ללבוש צורה אחרת, ולתקף עבורו מסגרת יציבה השונה מהמסגרת בה היה במצבו היציב הקודם. זהו אותו צירוף שהאדם יכול לעבור, ע"י פטיש ואש של רצון והתמודדות עם היצר והטבעים, כמו המתכות שלובשות צורות שונות בעלות יציבויות שונות. בהתאם, ג' סוגים במתכות כנגד ג' מינים באדם. הנחושת, אלו שאינם כלל במצב של הכנה לקראת צירוף ושינוי לצורה טובה, הכסף, אלו שעומדים ומתמודדים להיות נצרפים אל הטוב, והזהב, אלו שכבר נמצאים במצב יציב של טוב וטוהר:
תגובות
הוסף רשומת תגובה