קנאות שמעון וקנאות לוי
קנאות שמעון וקנאות לוי
בויחי (פרק מט מפסוק ה), שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם וכו׳, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ע״כ. ופרש״י, אחלקם ביעקב, אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במניין השבטים והרי הם חלוקים. דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד.
וביאר בשפתי חכמים ע״פ המהרש״ל, דלפירוש הראשון קשה דמילא מובן מהו אחלקם ביעקב, שלא יהיה לוי במניין השבטים, אבל לא ברור מהו ואפיצם בישראל. לכן הביא הפירוש השני שמסביר גם מהו ואפיצם בישראל. ואולי היה ניתן לומר שהפירוש הראשון מסביר רק את המילים אחלקם ביעקב והפירוש השני משלים לו ומסביר את המילים ואפיצם בישראל, אלא שרש״י לא הציג את הדברים כך, שכן כתב שהפירוש השני הוא דבר אחר מהראשון, דהיינו בא במקומו ולא משלים לו. והיינו משום שהפירוש השני מסביר גם מהו ואחלקם ביעקב, דהחלוקה נעשית על ידי שמפיץ את שמעון ולוי בישראל, וכיוון ששני הדברים מוסברים היטב ע״י הפירוש השני, שוב אין טעם לומר שהוא בא להסביר רק דבר אחד ולהשלים את הראשון.
ועל כל פנים, מבואר בזה שעבור כל הדברים השליליים שעשו שמעון ולוי, נקבע עבורם שיהיו נפוצים, שמעון בצורה של עניים, סופרים ומלמדי תינוקות, באופן בזוי או ניטרלי, אבל ודאי לא באופן מכובד במיוחד, ולוי בדרך כבוד, בתור הלויים והכהנים שמקבלים את מעשרותיהם ותרומותיהם.
בעניין ההבדל בין שמעון ולוי, כתב השפתי חכמים שהדבר נרמז בפסוק כך, דאחלקם ביעקב קאי אשמעון ואפיצם בישראל קאי על לוי, וישראל הוא שם חשוב מיעקב. ואולי אפשר להוסיף, שלשון תפוצה גם כן חשובה ומשובחת מלשון חלוקה, דכשמפיצים דבר אין המטרה היא שהדבר יקטן ויהיה שפל, אלא שיחשף ליותר מקומות ואנשים, ולעומת זאת כשמחלקים דבר, המטרה היא שהדבר יהיה מחולק, כלומר שיהיה בנוי מחלקים קטנים השפלים מהדבר השלם שהיה קודם. אם כן, תפוצה היא פירוד חיובי וחלוקה היא פירוד שלילי, או לכל היותר ניטרלי. ובהתאם, לגבי לוי נאמרה הפצה בעוד לגבי שמעון נאמרה חלוקה. כך בדרך אפשר, אלא שלפי המבואר ברש״י גם עניין החלוקה וגם עניין ההפצה נאמרו על שני השבטים, שמעון ולוי, ודלא כמה שהביא השפתי חכמים. וקצ״ב, אם כן, מה באמת הדגש הרמוז בלשון החיובית של אפיצם אם לא בשביל להבחין בין שמעון ולוי.
ובעקבות מה נקבע גורלם של שמעון ולוי להיות כן, נאמר בפסוק (ו) בסודם אל תבוא נפשי, זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדיינית לפני משה ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ולא כתב בן יעקב. עכ״ד. ובמאמר המוסגר, באמת ציפורה גיורת הייתה ועוד שנשאה משה לפני מת״ת. ומלבד מעשה זמרי, הוסיף ואמר בקהלם אל תחד כבודי, והיינו מעשה קורח משבטו של לוי שהקהיל את כל העדה על משה ועל אהרן, וגם לגבי זה אמר יעקב אל יתייחד עמהם שמי שנאמר קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ולא נאמר בן יעקב. ועוד הוסיף יעקב, כי באפם הרגו איש, אלו חמור ואנשי שכם, וברצונם עקרו שור, רצו לעקור את יוסף שנקרא שור. כדפרש״י בפסוק ה, ויאמרו איש אל אחיו ועתה לכו ונהרגהו על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים. ע״ש.
ובגין מעשים אלו, מעשה זמרי בן סלוא משבט שמעון, מחלוקת קורח משבט לוי, הריגת אנשי שכם ונסיון הריגת יוסף, שמעון ולוי הופצו, שמעון בדרך של עניים, סופרים ומורים ולוי בדרך של כהנים ולוויים.
והדבר צריך ביאור, דתינח אולי ניתן למצוא הבדל בין מעשה קורח למעשה זמרי, למרות ששניהם היו מעשים שליליים, שיצדיק את דינם אופי ההפצה השונה של שמעון ולוי, אך סו״ס במעשה שכם ובמעשה יוסף היו שווים, פעלו בדיוק באותו האופן ושיתפו פעולה, כך שדינם או עונשם היה צריך להיות זהה, או לכל הפחות יותר דומה. ועוד צ״ב, מה העניין בהאי מילתא גופא להיות נפוץ על הגרנות או להיות נפוץ בתור עני, סופר או מלמד תינוקות.
אכן, גם אם שני אנשים נוקטים פעולות זהות, יש לומר בלשון מושאלת כי אחרי הלבבות נמשכים המעשים. כמו כריתת יד בידי רופא הרואה בכך צורך השונה במהותה מכריתה שמבצע בן עוולה אלים שפוגע בחברו, אף שמדובר בפעולות זהות. ובפרט כאשר חלק מהפעולות אינן זהות, הן יכולות ללמד גם על המשמעות ומה שעומד מאחורי המעשים הדומים.
דומים שמעון ולוי שמצינו בשניהם מידה מובהקת של קנאות ועזות מסויימת. זמרי העיז ועשה מעשה בפני משה וטען את טענתו בפומבי מבלי חשש, וקורח העיז, טען וחלק מבלי לפחוד. וביחד שמעון ולוי היו אקטיביים בהצלת דינה מידי שכם ובנסיון לטפל בסוגיית יוסף. אך מכל מקום, המוטיבציה לקנאות יכולה להיות מכמה פנים. מוטיבציה אפשרית לקנאות, חיובית בעיקרה, יכולה להיות דחף גדול ואי יכולת להתאפק כאשר תיקון של עוול עומד על כף המאזניים. כך כנראה חש לוי. הוא לא יכול היה לעמוד מנגד כאשר נעשה לדינה אחותו עוול, הוא לא יכול היה לעמוד ממול ההנהגה של יוסף עם האחים, כפי שהוא פירש אותה, הצאצא שלו פנחס בן אלעזר בן אהרן בן עמרם בן קהת בן לוי קינא לה׳ ופעל להפסיק את החרפה של זמרי ואפילו קורח, שלא נהג לחלוטין כהוגן, פעל, כעיקרון, לשם תיקון אי הסדרים שראה בהנהגה של משה ואהרן. גם במעמד חטא העגל לא פעלו למגר את החטא והחוטאים כי אם שבט לוי.
לעומת לוי, שמעון וזרעו אחזו כנראה בקנאות שמגיעה ממוטיבציה אחרת. לא קנאות שמגיעה מתוך ההסתכלות על מה שחיצוני וצריך תיקון, אלא קנאות שמגיעה מבפנים, שנגרמת מהנהגה שאינה מתונה ומחושבת דיה. ומשל למה הדבר דומה, למים הפורצים סכר. אפשר שהמים פרצו את הסכר משום שזרמו בחוזקה רבה, כמו לוי שהעוולות שהוא מזהה לוחצות עליו בעוצמה לפעול, ואפשר שפרצו משום שמלכתחילה הסכר נעשה בצורה רשלנית ולא היה בנוי כשורה, כמו שאפשר שהייתה הנהגתו של שמעון שנדרשה תיקון. ואכן, מעשה זמרי בן סלוא הוא דוגמא קיצונית לכך, שעשה דבר שלילי לכל הדעות, שהעזות וחוסר הבושה שליוו אותו הגיעו מתוך חוסר השקילות והמתינות שבהנהגה שלו. גם אדם שחוטא, אם הוא בעל הנהגה מתונה הוא אינו מפרסם את הדבר באופן מתסיס ונפיץ. גם מה שפעל שמעון יחד עם לוי, אפשר שנגרם מסיבות שבעיקרן דומות, חסרון בהנהגה של יד קלה על ההדק.
ובהתאם לקנאותם של שמעון ולוי, כך נקבע דינם בברכת יעקב. בבחינת דין ולא בבחינת עונש. חלוקה שמטרתה תפוצה, מילה עם משמעות חיובית ותועלת, כפי שנתבאר, ולא עונש בעלמא של פירוד.
לוי המחזיק במידה מוסרית גבוהה, קנאי שאינו יכול להתעלם מהעוולות הסובבות אותו, נעשה כהן ולוי לה׳ וסובב בכל הארצות והשדות כדי להפיץ את המוסר והערכים שלו ולדאוג להשפיע במישרין ובעקיפין למיגור הפגעים בכל ישראל. מנגד, שמעון שהנהגתו מעט קלה על ההדק וצריכה חיזוק בכך, נתברך זרעו על ידי יעקב במשלחי יד שפועלים באופן מדוייק לתיקון או איזון החסרון שהם אוחזים בו, היד הקלה על ההדק. עניים, כמובן, נמנעים מללחוץ על ההדק, מסיבה הפשוטה שאין להם הדק ללחוץ עליו. סופרים ומורים, ההפך מהעניים, בעלי האמצעים הגדולים והמשמעותיים ביותר במובן זה שהתחומים עליהם הם אחראיים או האנשים שהם באים איתם במגע הם הרגישים ביותר להפעלת כוח ולהנהגה שאינה שקולה. על הסופרים לעשות את מלאכתם במדוייק ולנהוג במתינות עם העם התלויים בהם, כי הם, הסופרים, בעלי האחריות להעביר את אוצרות הידע לכלל. כמותם, ואפילו יותר, מלמדי התינוקות, המורים, שגם מלאכתם חשובה ורגישה וגם מושאי מלאכתם רגישים ובעלי יכולת מוגבלת לפעול למען עצמם.
כך, ברך יעקב את לוי במעמד שיאפשר לו להפיץ ולממש את קנאותו שבאה מתוך רגישות לעוולות וחוסר צדק, וברך יעקב את שמעון שזרעו יהיו במקומות בהם יוכלו לאזן את קנאותו שבאה מתוך הנהגה שאינה מתונה במגמה להגיע להנהגה השלמה והראויה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה